bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

הבחירות בישראל והסכסוך

5 פברואר 2003 גליון 5

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< מה שהיה הוא שיהיה - מאת ע'סאן חטיב
התוצאות אינן בבחינת חדשות טובות, לא לתהליך השלום ואף לא למחנות השלום בשני הצדדים.

>< בטחון, לא מו"מ - מאת יוסי אלפר
"אתה רואה את הגבעה המפרידה בין שתי הוואדיות? שם אני מקים התנחלות, כדי להפריד ביניהם".

>< עליית ה"שרוניזם" במהלך אינתיפאדת אל-אקצה - מאת השאם אחמד
למרות התחזיות, קול נצחונו המוחץ של שרון מהדהד בקרב הפלסטינים – ואין בו הגיון.

>< שרון והפלסטינים: הזדמנות שנייה - מאת אמנון אברמוביץ'
שרון עשה את חזון בוש, כביטויו בנאום ה-24 ביוני, לאחד מכתבי הקודש שלו.

=============================

השקפה פלסטינית
מה שהיה הוא שיהיה
מאת ע'סאן חטיב

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל אינן בבחינת חדשות טובות, לא לתהליך השלום ואף לא למחנות השלום בישראל ובפלסטין. בסופו של דבר, בחירות אלה חידשו את המנדט שניתן לאותה מנהיגות ישראלית האחראית לאלימות המתמשכת, וכפועל יוצא לסבלם של הפלסטינים והישראלים גם יחד. זאת משום שהנהגה זו שקועה עמוקות באסטרטגיה של השגת מטרותיה באמצעות כוח ואלימות, אף שניסיון השנתיים האחרונות הראה שאלימות רק מובילה לאלימות ולהעמקת השנאה ותאוות הנקם.

ברם, תוצאות הבחירות אינן נותנות הסבר מלא לנטיות הפוליטיות הקיימות בציבור הישראלי כיום. רבות נאמר אודות תוצאותיהן המבלבלות של סקרי דעת הקהל, המראות שרוב הציבור הישראלי תומך בתכנית מדינית מתונה, ובכלל זה הקמת מדינה פלסטינית ופירוק ההתנחלויות, בו בזמן שבחר באופן גורף הנהגה פוליטית השוללת את אותן העמדות.

למעשה, יתכן ואין בכך סתירה, אלא שהדבר נובע מאמת פשוטה שהתעלמו ממנה פרשנים רבים: העדר אלטרנטיבה חזקה למפלגת הליכוד הימנית במפה הפוליטית של היום. המפלגה המציגה עצמה כאלטרנטיבה, קרי מפלגת העבודה, נותרה בהכרתו של הציבור הישראלי חלק מהרכב הקואליציה בראשות הליכוד ולמעשה אחראית לכל הבעיות שהליכוד יצר. אדרבא, חברי העבודה לא היו רק שותפים בקואליציה; הם נטלו לידיהם תפקידי מפתח של שר חוץ ושר בטחון. אם כך ניתן לומר, שהציבור הישראלי העניש או התעלם ממפלגת העבודה בשל טעותה האסטרטגית שהתבטאה בהצטרפותה לקואליציה בראשות הליכוד ובכך שהרשתה לעצמה להיות לא יותר מאשר כלי ביצוע למצע של מפלגת הליכוד הימנית.

בבוחנם תוצאות אלה, הפלסטינים פסימיים יותר ויותר ומכינים את עצמם להמשך של מה שחוו עד כה. בניסיון של הרגע האחרון לחשוף את פניו האמיתיות של ראש הממשלה שנבחר מחדש, אריאל שרון – שניסה במהלך מסע הבחירות להוכיח שהוא יכול להיות איש מלחמה ואיש שלום גם יחד – הודיעה ההנהגה הפלסטינית על חידוש מחויבותה לתהליך השלום ועל נכונותה לחדש את המשא ומתן עם כל ממשלה על בסיס ההסכמים שנחתמו ונושאי התייחסות אחרים של תהליך השלום, ובכלל זה החלטות מועצת הביטחון השונות הקוראות לסיום מלא של הכיבוש בתמורה לשלום כולל.

אולם, תגובתו של שרון הייתה מהירה, והתאימה לשרון שאנו מכירים מתקופת טרום הבחירות. על מנת להבטיח המשכיות, לא בפוליטיקה בלבד אלא גם בפועל, הצבא הישראלי הכובש הרג ביום הבחירות לא פחות מתשעה פלסטינים, ארבעה מהם ילדים מתחת לגיל 14. ביום שקדם לבחירות, שבעה פלסטינים נהרגו וביום קודם לכן, 12 נהרגו בפשיטה הידועה לשמצה בעזה.

אם כך, אין זה צרוף מקרים שערב הבחירות בישראל, 12 ארגונים פלסטינים סיימו סבב שני של דיאלוג בקהיר מבלי להגיע להסכמה על הפסקת אש חד צדדית כוללת. יצוין שהם הצליחו להגיע לקונסנזוס לגבי נכונות להכריז על הפסקת אש דו צדדית עם ישראל ו/או על הסכם ישראלי-פלסטיני להימנע מלתקוף אזרחים משני הצדדים. על כן, הפלסטינים הושיטו יד. אולם הצלחת שיחות אלה תלויה ביכולתם של מצרים ואחרים הנותנים חסות לדיאלוג לשכנע את ישראל להגיב באופן הדדי בהפסקת אש דו צדדית. אחרת, השלב הבא של סכסוך זה יהא מן הסתם לא יותר מאשר המשך טראגי של מה שחווינו בעבר. – יצא לאור 5 פברואר 2003 © bitterlemons.org.

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הראשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
מאת יוסי אלפר
מאת ע'סאן חטיב

בשנת 1994 שקדתי במרכז יפה על שרטוט מפה להסדר קבע אפשרי בין ישראל לפלסטינים. אחד הפוליטיקאים הבכירים שראיינתי היה אריאל שרון, אז חבר כנסת מספסלי האופוזיציה. במהלך שיחתנו שלף שרון מפה וניגש להסביר לי את תפיסתו לגבי ההתנחלויות, השטחים והפלסטינים.

"אתה רואה את הוואדי הזה", הוא הסביר, כשהוא מצביע על פינה נידחת בדרום יהודה. "יש שם שבט בדוי" – התמצאותו של שרון בשטח עלה על כל אדם אחר, ישראלי כפלסטיני. "אתה רואה את הוואדי הסמוך? שם יש שבט בדוי שכן. אתה רואה את הגבעה המפרידה בין שתי הוואדיות? שם אני מקים התנחלות, כדי להפריד ביניהם."

רכנו על המפה במהלך שעתיים, אבל זו הייתה התמצית: ישראל חייבת לשלוט בשטח למען ביטחונה שלה; לשם כך היא חייבת ליישב את הגבעות ואת צמתי המפתח, ולרסק את הנוכחות הפלסטינית מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית. הישענות חלופית על שליטה באוויר, פירוז, נוכחות צבאית בבקעת הירדן, ברית אסטרטגית עם ירדן, שלום עם הפלסטינים – הכול נדחה ע"י שרון תוך כדי הצגת תרחישי worst case מצמררים.

בבוא היום פרסמתי את מפת "תכנית שרון". היא הציגה שטחי שלטון עצמי פלסטינים דמויי אמבות המקיפים את ערי הגדה המרכזיות, בתצורה שהזכירה את התפיסה שתוליד את הסדר הביניים של אוסלו בשטחי A ו-B. שרון טלפן ומחה: מדוע, שאל, לא הצגתי גם את חזונו לרצועת עזה, המחולקת לשלושה אזורים פלסטינים שמפרידות ביניהם התנחלויות כמו נצרים?

ככלל, הציבור הישראלי שבחר עכשיו מחדש בשרון והתנער ממפלגות השמאל אינו מחויב לגישתו האסטרטגית של שרון לגבי הגדה והרצועה – גישה שסופה לסבך את ישראל בסיוט דרום אפריקני ולסכן את שני המאפיינים של החלום הציוני עליהם מסכימים כמעט כולנו: מדינה יהודית ודמוקרטית. כמו כן לא התכוונו הבוחרים בהכרח להעניק גושפנקא לאמונתו של שרון שניתן למצוא הנהגה פלסטינית צייתנית שתשלים עם חזונו של מדינה המתבססת על בנטוסטנים דמויי אמבות. אבל הציבור בהחלט התכוון לומר לשמאל: חדלו לקשקש על ניהול מו"מ ברוח "שטחים תמורת שלום" עם ערפאת וכנופייתו; התמקדו בביטחון שלנו.

שרון מצידו וודאי אינו יכול לזקוף לזכותו שיפור הביטחון (ואף לא הבאת השלום או טיפוח הכלכלה) במהלך השנתיים האחרונות. ואף על פי כן מצבו בבחירות אלה היה קל. הוא פשוט השמיע לציבור את ההקלטה שבה מנהיג מפלגת העבודה עמרם מצנע מתחייב לחדש את המו"מ ללא תנאים מוקדמים ובמקום שבו הפסקנו בטאבה לפני שנתיים. די היה בכך כדי להזכיר לציבור ממשלה מבולבלת ונואשת בראשות העבודה ומרצ, המוותרת בענייני שטחים וזכות השיבה ערב בחירות ובלחץ האלימות הפלסטינית. ליתר בטחון שרון גם וידא שהציבור ער לענני המלחמה ההולכים ומתגבשים מעל עיראק, כך שיעדיף את ידו הבטוחה בהגה השלטון (ואת ידידותו עם ג'ורג' וו' בוש) על פני ראש עיר לא מוכר ולא כריזמטי מחיפה.

ניתן גם להפיק לקח מההיבט של מצע מצנע אותו שרון לא העיז לתקוף. פינוי חד-צדדי ופירוק התנחלויות הם רעיון פופולארי בקרב הישראלים. מצנע בלבל את הבוחרים כאשר כרך זאת בחידוש המו"מ. אם בכוונתו לשקם את העבודה באופוזיציה עליו לדבוק רק בפינוי.

עבור הפלסטינים, בשורת הבחירות היא שהאינתיפאדה חיסלה את אמון הציבור הישראלי בהסדר סביר כתוצאה ממו"מ בעתיד הקרוב – אותו הסדר שהפלסטינים יכלו להשיג אילו ניהלו בזמנו מו"מ ביושר וללא אלימות והודו שאי אפשר ליישב בין "זכות השיבה" לבין מדינה יהודית. מאחר והפלסטינים אינם מחליפים את הנהגתם ואינם מפסיקים את האלימות, הם מצטיירים בעיני רוב הישראלים כמי שאינם חפצים בהסדר סביר.

תהיה אשר תהיה ממשלתו החדשה של שרון, הוא יחתור עכשיו להמשיך ולתעתע ב"מפת הדרכים" במטרה לוודא שאין כלל מו"מ כתוצאה מהאלימות הפלסטינית, או לחילופין שהאופציה הפלסטינית היחידה לעתיד הנראה לעין היא מדינונת "ביניים" מעוררת גיחוך הנשענת על מובלעות שטח.

בטווח הקרוב נראה שיש בכוחן של שתי התפתחויות בלבד לשנות תרחיש זה. האחת היא מלחמה במפרץ שבסיומה מעריכה ארצות הברית, הכוח הכובש בעיראק, שהיא חייבת לרכוש את רצונם הטוב של הערבים ע"י טיפול נמרץ יותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. והשנייה היא התמקדות של האופוזיציה בכנסת משמאל ומהמרכז אך ורק בתועלת שבפינוי חד-צדדי, תוך השלמה עם מציאות שאינה כוללת מו"מ מחודש ופורה.

לפי שעה אין לבוש ואף לא לשרון או לערפאת אסטרטגיה מציאותית לשלום. אולי בנסיבות מסוימות ישנה בוש את דעתו. אבל לא ערפאת. ולא שרון. - יצא לאור 5 פברואר 2003 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום).

=============================

השקפה פלסטינית
עליית ה"שרוניזם" במהלך אינתיפאדת אל-אקצא
מאת השאם אחמד

למרות התחזיות לפיהן אריאל שרון יזכה ממילא בבחירות בישראל, קול נצחונו המוחץ הדהד בחוגים פלסטינים שונים. קיים אל נכון צורך דחוף להבין את היחס בין הסיבה והתוצאה: מדוע זכה שרון בבחירות ואלו כוחות מניעים את הבוחר הישראלי?

אחוז האבדות בנפש בישראל בהשוואה לאבדות הפלסטינים היה בשיאו תחת שלטונו של שרון. היחס בין ההרוגים הישראלים והפלסטינים הצטמצם באופן ניכר תחת שרון להרוג ישראלי אחד לעומת שלושה הרוגים פלסטינים, בעוד שתחת קודמו אהוד ברק היחס היה אחד לעשר, ותחת בנימין נתניהו היחס היה אחד לחמישה עשר. חיוני להבין את סיבת הצלחתו של שרון למרות תופעה זו.

קיימות שתי אסכולות חשיבה פלסטיניות המנסות להסביר את העלייה הנוכחית של השרוניזם. האסכולה הראשונה טוענת שהאופי הצבאי של האינתיפאדה מהווה את הסיבה המרכזית לחזרתו המוחצת של שרון לראשות ממשלת ישראל. לפי הגיון זה, ההתנגדות הפלסטינית הגוברת גרמה אך נזק עצום לפלסטינים עצמם בכך שגררה תגובות צבאיות מצד ישראל ודחקה ישראלים רבים לקיצוניות.

בהתאם לכך, חסידי אסכולת חשיבה זו מקדישים מאמצים רבים כדי להגביל את ההתנגדות כך שלא תכלול פגיעה באזרחים ישראלים. הם אף מאותתים על האפשרות להעניק לממשלת שרון שנה או מספר חודשים של שקט. אנשים אלה מציעים למשוך את השטיח מתחת לרגליו של שרון ולא לתת לו סיבה להסב נזק נוסף לחברה הפלסטינית.

מלכתחילה, אסכולת חשיבה זו ראתה באינתיפאדה איום מסוכן על מצעה ועל תכניות המשא ומתן שלה. מכאן שתומכיה פעלו ללא לאות כדי לשמור את העניינים תחת שליטתם ולהשתמש באינתיפאדה הפלסטינית כמכשיר לחידוש השיחות בלבד. הם רואים בהמשך ההתנגדות דבר מסוכן ומעורר דאגה. אדרבא, באסכולה זו קיימים קולות הטוענים שאפילו יגביר שרון את התקפותיו הברבריות, אל לפלסטינים להגיב; עליהם לנצח בקרב בדמם שלהם. תומכי אסכולה זו מאמינים שעל הפלסטינים להציל מה שניתן להצלה בשלב זה.

קיימת כמובן אסכולת חשיבה הפוכה המחזיקה בניתוחים ופתרונות שונים. אסכולת חשיבה זו ישבה מן הצד וצפתה באופי האיטי של תהליך השלום משך שנים רבות, והגיעה אפוא למסקנה הרואה באינתיפאדה ובהתנגדות תהליך של שחרור לאומי יותר מאשר מכשיר לחידוש התהליך המדיני.

תומכי אסכולה זו רואים באינתיפאדה תהליך של מחיקת הכיבוש והגעה לבסוף לעצמאות. הם סוברים שההקשר האזורי הסטאטי הפך אבן יסוד לתמיכה בכיבוש הבלתי צודק של ישראל. אסכולה זו אף מאשימה את השמאל הישראלי ב"יפוי" הכיבוש הישראלי וביצירת האווירה הנחוצה להתמוטטות התהליך המדיני ולעלייתו של שרון.

אסכולה זו אינה מטילה בהתנגדות את האשמה להצלחתו של שרון, למרות ששרון ניתץ את הכלל לפיו מנהיגים ישראלים בוחנים את ההצלחה לפי יכולתם להבטיח ביטחון לעם הישראלי. אדרבא, היא מאמינה שקיימות סיבות יסודיות שונות למצב הנוכחי, והחשובה בהן היא העדרו של שמאל ישראלי בשנתיים ומחצה האחרונות.

קיימות שתי סכנות אסטרטגיות חמורות ביותר העומדות בפני החברה הפלסטינית בעתיד הנראה לעין. הסכנה הגדולה ביותר היא האיום ששרון מציב בפני סמל הלאומיות הפלסטינית דהיינו הנשיא יאסר ערפאת. שרון אינו מסתיר את שנאתו למנהיג הפלסטיני. אם סמל הלאומיות לא יזכה להגנתם של הפלסטינים עצמם, הוא עלול להיות בסכנה מיידית.

הסכנה הקיומית השניה טמונה במאמציו הנחושים של שרון למחוץ את האינתיפאדה הפלסטינית, שמשמעם עוד התנקשויות, מאסרים, הרעבה וכיבוש של העם הפלסטיני. הסכנה האסטרטגית כאן טמונה בכך שעל פי שורת ההיגיון, מצב עניינים זה עלול לבסוף להשפיע על מספר פלסטינים לבחור בתהליך של משא ומתן ללא אינתיפאדה (לאמור, ידה של אסכולת החשיבה הראשונה תגבר באמצעות תהליך מדיני חסר משמעות).

דעתי היא שבין אם שרון יקים ממשלת אחדות לאומית ובין אם יקים ממשלה ימנית, הפרק הבא (וככל הנראה האחרון) בחייו הפוליטיים לא יהיה שונה בצורה דרמטית. שרון נחוש לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים תוך התבססות בראש ובראשונה על המכונה הצבאית שלו ולא על משא ומתן. מבלי להתייחס לשותפיו לקואליציה, שרון השיג למפלגתו שליש מהמושבים בכנסת הישראלית ועל כן, זה אך טבעי עבורו לחוש מנצח וללכת קדימה.

אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד סכנה זו הוא לשמור על הקף ההתנגדות, תוך חימושה בתכנית מדינית ברורה שכל הישראלים, אנשי שמאל וימין, יהיו מודעים לה. על כל ישראלי להבין שהמטרה הפלסטינית היא לשים קץ לכיבוש ושביטחונו של כל ישראלי קשור בעבותות בביטחונו של כל פלסטיני.

אין להפריז בהיקף האסון המתרגש עלינו. אם המצב לא יטופל בדרכים יצירתיות, אזי אנו עלולים לגלות שחזרנו להיות בני ערובה של עמדות ישראליות ימניות – לא לשנים הבאות, אלא אולי לעשרות השנים הבאות. הדרך היחידה להיחלץ היא בקיומו של איזון בין האינתיפאדה והדיפלומטיה. אומרים שדיפלומטיה ללא כוח היא כמו מוסיקה ללא כלים. אף אחד מהם לא צריך להיות על חשבון האחר. החברה הפלסטינית מורגלת היטב בוויכוח פנימי, אולם ככל שנגיע לאיזון זה מהר, כך ייטב. אני מאמין שבסופו של דבר הכרה זו תגיע – השאלה היא אם לא תגיע מאוחר מדי. - יצא לאור 5 פברואר 2003 © bitterlemons.org.

ד"ר השאם ה. אחמד הוא מרצה בכיר למדעי המדינה באוניברסיטת ביר זית.

=============================

השקפה ישראלית
שרון והפלסטינים: הזדמנות שנייה
מאת אמנון אברמוביץ'

נצחונו של אריאל שרון בבחירות לכנסת, בראש רשימת הליכוד, נותן לו מה שלפי הקלישאה אינו אפשרי: הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון. עד כה עמד בראש ממשלה שנשענה על כנסת שנבחרה יחד עם ניצחון אחוד ברק. עכשיו הוא סופסוף לבדו בצמרת, אחריותו חד-משמעית וכך גם יהיה מבחנו.

במתח הקבוע שבין הרצוי למצוי, גובר אצל שרון הקוטב הפרגמאטי והמפוכח. שרון אולי לא ויתר על שיגיונות ההחזקה במרב ההתנחלויות והשטחים בגדה המערבית, אלא שלהט הרגש מתנפץ על השיקול הקר של מה שיתיר נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו' בוש. זו אינה בהכרח "מדינאות" – מספיק לראות בכך הישרדות. שרון אינו יכול להרשות לעצמו להיקלע לנתיב התנגשות עם בוש ולגזור בכך סוף על ממשלתו ועל מסלולו הפוליטי. בחירות מוקדמות, שוב, והפעם על רקע הפוך לזה של בחירות ינואר 2003 – איבה ולא אהבה ביחסי בוש עם שרון – ישלחו את שרון לגמלאות בחוות השקמים. הבוחר הישראלי, תהיה דעתו המשוקללת על סוגיית "שטחים תמורת שלום" אשר תהיה, אינו נוהג להריע למנהיגיו כאשר סר חינם בבית הלבן.

סימן מובהק לכך ניתן בשלושת החודשים האחרונים, בעקבות התפטרות בנימין בן אליעזר ושאר שרי מפלגת העבודה. שרון העדיף להקדים את הבחירות, ולא לכונן ממשלה צרת-בסיס שתהיה תלויה באביגדור ליברמן. הוא אמנם עשה זאת גם מתוך חשבונותיו בהתמודדות הפנימית נגד נתניהו, בעל-בריתו של ליברמן (ודי להיזכר בבהלה שהפגין שרון ביום ההצבעה הפנימית בליכוד, יום הפיגועים במומבסה ובבית שאן, כדי להבין עד כמה היו חשבונות אלה מרכזיים בתודעתו); ובכל זאת לא התפתה לסגת מהסכמתו להקמת מדינה פלסטינית – לא בריבונות מלאה, לא בגבולות מספיקים לדעת הפלסטינים ותומכיהם, אך עדיין שבירת טאבו והתגרות חזיתית בנתניהו, בליברמן ובאותו חלק של הציבור הישראלי הקרוב ממנו לימין הקיצוני (כנראה רבע או פחות, אבל הרבה יותר מכך בתוך הליכוד).

שרון עשה את חזון בוש, כביטויו בנאום הנשיא מ-24 ביוני 2002, לאחד מכתבי הקודש שלו. זו תורה שבכתב, ופרשנותה, התורה שבעל פה (ובמיוחד "מפת הדרכים" של הסטייט דיפרטמנט), ניתנת לוויכוח ולליטוש. המשמעות המעשית של חזון בוש פשוטה: עד שנת 2005 אמורה לקום אותה מדינה פלסטינית, אבל לפני כן תחלוף שנת 2004 (שנת בחירתו המחודשת של בוש לנשיאות ובה בעת בחירות לקונגרס, שם מקווה בוש לשמור על הרוב הרפובליקאי השברירי), ויחלפו מהעולם, או למצער מהעולם הפוליטי, שני כוחות אזוריים שליליים – סדאם חוסיין ויאסר ערפאת.

בלעדיהם ייכון סדר אזורי חדש. ירדן תשתחרר מהלחץ העיראקי שממזרח ומהלחץ הפלסטיני שממערב; ופלסטין בלי ערפאת, עם הנהגה חדשה (שחברים מרכזיים בה לא היו פסולים בעיני שרון עוד לפני חמש שנים, בתקופת ממשלת נתניהו) שתכיר בכישלון הטרור, תהיה נוסחה קבילה. ערפאת לא, פלסטין כן.

זהו, פחות או יותר, מה שהציע לשרון אגף התכנון במטכ"ל (אג"ת) בסוף יולי 2002 – להחזיק מעמד, להמתין עד יעבור ערפאת, עד יעבור סדאם, עד הקמת גדר ההפרדה בין הגדה המערבית לבין ישראל-גופא. אפשר לראות בכך גם המשך להסכמת שרון לקבל את תוכנית ועדת מיטשל, לאמירתו "איפוק הוא כוח" בליל הפיגוע בדולפינריום, לעמדותיו במסעות התיווך של ג'ורג' טנט ואנתוני זיני. בכל אלה נהג שרון כאנוס על פי ממשלתו המשותפת עם העבודה, אף שכאמור גם לאחר התפרקותה לא סטה מקו זה. גם לא למימוש משאלתו המוצהרת לגרש את ערפאת.

מאמציו להחזיר את העבודה לממשלתו, ממשלת מרכז ללא אגפי ימין ושמאל, מלמדים על כוונתו לשחזר את הקו שיוביל אותו למימוש חזון בוש. ומידת נחישותו של בוש לתרגם את חזונו הלכה למעשה תקבע כמה ירחיק שרון לכת. - יצא לאור 5 פברואר 2002 © bitterlemons.org.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן בכיר בערוץ בראשון של הטלוויזיה הישראלית.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><