יוזמות שלום פרטיות
31 יולי 2002, גליון 28
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
תועלת מוגבלת
-
מאת יוסי אלפר
כיום מגלה הציבור הישראלי
ספקנות רבה כלפי רעיונות
המיוחסים אף באופן לא רשמי
לערפאת.
><
להוביל דעת קהל משתנה
-
מאת ע'סאן חטיב
נרשמה התקדמות מסוימת
אך לא מספקת.
><
פעילות "ערוץ מקביל"
מחודש היא מפתח לשלום
-
מאת רון פונדק
מסמכים מהסוג של איילון-
נוסייבה וזיאד אבו זייאד
הינם סנונית ראשונה.
><
הערוץ המקביל
-
מאת ריאד אל-מאלכי
כל ערוץ מקביל חייב לקחת
בחשבון מספר גורמים.
=============================
השקפה ישראלית
תועלת מוגבלת
מאת יוסי אלפר
לפני עשר שנים, ב-1992, הייתי מעורב ביוזמה לסדרת מפגשי ערוץ מקביל (track II) בלתי-רשמיים בין ישראלים לפלסטינים – כמוה כמפגשים רבים בהם השתתפתי במהלך 15 השנים האחרונות. פתחנו בדיונים על סוגיות בטחון וסיימנו בהשתתפות בעיצוב הנוסחה "עזה ויריחו תחילה" אשר הועתקה לשיחות אוסלו, שנערכו פחות או יותר במקביל. כל זאת, בחסות מוסד אקדמי אמריקני יוקרתי. בצד הישראלי היינו שלושה "ותיקי בטחון" א-פוליטיים הפועלים באחריות עצמנו ומדווחים ביוזמתנו את רשמינו לממסד, ובכלל זה לראש הממשלה רבין ולשר החוץ פרס – אשר מצידם בקושי הגיבו. הצד הפלסטיני היה קשור באופן הרבה יותר הדוק ליאסר ערפאת.
שאלתי את עצמי לא פעם מאז, מדוע יוזמת הערוץ המקביל של אוסלו הצליחה לחולל פריצת דרך ביחסי ישראלים-פלסטינים, בעוד מיוזמתנו נותרה במקרה הטוב הערת שוליים בתולדות התהליך. התשובה הפשוטה היא שמשתתפי אוסלו אזרו אומץ וערכו הסכם אמיתי, שעה שאנחנו הגבלנו את תפקידנו לחילופי דעות עם הפלסטינים ולשיגור דו"חות קצרים לשרים. ממד מורכב יותר של התשובה משתקף בעובדה שבאוסלו המשתתפים הישראליים היו קשורים ישירות לסגן שר החוץ יוסי ביילין ודרכו לשר החוץ ולראש הממשלה ושאלה האחרונים, הגם שלא נתנו חסות לשיחות מתחילתן, גילו אהדה לתוצר שלהן. זאת ועוד, באמצעות חברותם באינטרנציונאל הסוציאליסטי הם היו קשורים גם לנותני החסות של השיחות בממשלת נורבגיה.
במילים אחרות, למן שלב מוקדם בהתהוותן לא היו שיחות אוסלו לגמרי בלתי-רשמיות. בכמה מובנים הן דמו ל"ערוץ אחורי" – ערוץ רשמי אך חשאי – יותר מאשר לערוץ מקביל בלתי-רשמי.
אבחנה זו רלבנטית לדיווחים מהתקופה האחרונה באשר ליוזמות ישראליות-פלסטיניות בלתי-רשמיות לנסח עקרונות חדשות לשלום. היא מסבירה מדוע השפעתן של יוזמות אלו תהיה מוגבלת.
בצד הפלסטיני מעורבים בשיחות חדשות אלו, כמדווח, שרי נוסייבה, נציגו של ערפאת לענייני ירושלים וזיאד אבו זייאד, לשעבר השר לענייני ירושלים – כל אחד ביוזמה נפרדת. בצד הישראלי מדווח שעמי איילון, לשעבר ראש השב"כ, הוא אחד המשתתפים העיקריים. גם יוסי ביילין מספר מזה זמן שהוא מעורב בשיחות ממושכות על תכנית שלום מפורטת, עם פלסטינים דוגמת שר ההסברה יאסר עבד רבו.
ראשית, החדשות הטובות. מגעים אלה משקפים כנראה נכונות מצד המשתתפים הפלסטינים לשקול מחדש שתיים מהעמדות הנוקשות שאימץ ערפאת החל מקמפ דייויד – אודות הר הבית וזכות השיבה של הפליטים – ולנסחן במונחים שהם מקובלים יותר על ישראלים ופחות חשודים כאילו נועדו לחתור תחת אושיות הזהות הישראלית-יהודית. מאמץ זה ראוי באמת לשבח באשר הוא עומד בניגוד כמעט מוחלט להיעדר הנכונות הפלסטינית הכללית להעריך מחדש עמדות רשמיות מתקופת קמפ דייוויד לאור ההתפתחויות הקטסטרופאליות של השנתיים האחרונות. בעוד ה"תוצר" של שיחות חדשות אלו, כפי שדלף לעיתונות, אינו מציג לכאורה רעיונות רבים שלא היו כלולים בעקרונות של הנשיא קלינטון מדצמבר 2000 או בעקרונות שנדונו בטאבה בינואר 2001, בכל זאת יש לברך עליו תחת הכותרת "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא".
אפשר להניח בבטחה שכאז כן היום טורחים הפלסטינים המגבשים עמדות חדשות לתאמן עם ערפאת, עם אבו מאזן ואחרים, שכן תמיד חששו במחנה הפלסטיני המשתתף בשיחות ערוץ מקביל, אם לא לומר שפחדו ממש, להציג רעיונות חדשים ללא ברכתו של ערפאת. אלא שכאן טעונה בעיה: שלא כמו במחצית הראשונה של שנות ה-90', כיום מגלה הציבור הישראלי ספקנות רבה כלפי רעיונות ועמדות המיוחסים אף באופן לא רשמי לערפאת ולאחרים בקרב ההנהגה הפלסטינית הוותיקה. ראינו, למשל, כיצד מרכיבים בתכנית השלום ביילין-אבו מאזן משלהי 1995 הוכחשו תחילה ע"י אבו מאזן ונשללו לבסוף ע"י ערפאת. כה ירודה אמינותו של ערפאת כיום שהיה יותר מעודד אילו התברר שנוסייבה ואבו זייאד הם חלוצים אמיתיים המגלים אומץ לב ציבורי ומציגים רעיונות חדשים שנשללו ע"י ההנהגה הרשמית. במילים אחרות, בצד הפלסטיני הזיקה הרשמית הפכה להיות נטל ולא נכס.
בצד הישראלי אין מאמצים בלתי-רשמיים אלה יכולים לשאוף ליותר מאשר הצגת תוצר המעורר דיון ציבורי ואולי (כפי שמתכנן, על פי כמה דיווחים, עמי איילון) משמש כמצע למסע בחירות נגד ראש הממשלה שרון. מנקודת ראות ישראלית אין בשום אופן אפשרות לסווג מאמצים אלה כערוץ אחורי, שכן ככל הידוע אין המתדיינים הישראלים מתאמים את עמדותיהם עם שרון, השולל את עקרונות הסדר הקבע עליהם הם דנים.
הנה כי כן, בעוד משתתפי הערוצים המקבילים אינם מהססים כיום לערוך הסכמי שלום "וירטואליים" שלמים, יש לניירות שהם מפיקים תועלת מוגבלת לפי שעה.. – יצא לאור 31 יולי 2002 © bitterlemons.org
יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.
=============================
השקפה פלסטינית
להוביל דעת קהל משתנה
מאת ע'סאן חטיב
מגעים בלתי רשמיים בין פלסטינים וישראלים פורחים בנסיבות הבאות: כאשר קיים פוטנציאל להתקדמות בהתבסס על הקטנת הפערים בחשיבה המדינית של הציבור בשני הצדדים, וכאשר היחסים הרשמיים בין שני הצדדים שרויים במשבר. התקופה שקדמה לוועידת מדריד והמשא ומתן שבא לאחריה, התאפיינו בשיחות בלתי-רשמיות, מקיפות ופוריות בין אנשי אקדמיה, פעילים, ופקידים חצי-רשמיים. נראה שהתקופה הנוכחית דומה בכך שגבר קצב המפגשים, היוזמות וההצעות. אין הדבר משקף את כשלון תהליך השלום הרשמי בלבד, אלא גם תחושות של דחיפות למצוא מוצא מיחסי האלימות והעימותים.
הגברת המגעים משקפת גם התפתחויות בדעת הקהל שלא קיבלו ביטוי בהתנהגות הפוליטית של ההנהגה בשני הצדדים. בישראל, סקרי דעת קהל מראים סתירות בין עמדות הציבור הישראלי בסוגיות כגון ההתנחלויות והרחבתן ועתיד המדינה הפלסטינית מחד, ובין עמדות רשמיות ישראליות במשא ומתן באותן סוגיות מאידך.
כשלעצמו, תוכנן של יוזמות הערוץ המקביל (track II), בין אם מהצד הישראלי או הפלסטיני, ותוכנן של השיחות במפגשים הבלתי רשמיים ובסמינרים, משקפים את בגרותו של הציבור בשני הצדדים, ובאותה מידה את הפערים שנותרו בעינם. רוב השיחות הבלתי רשמיות יכולות להציג חזון של פשרה בסוגייה הטריטוריאלית, המסיימת פחות או יותר את הכיבוש, ובסוגיית ההתנחלויות הנפתרת באמצעות חילופי שטחים. אמנם סוגיית ירושלים עודנה דורשת עיבוד, אך קיימים רעיונות יצירתיים המראים שסוגייה זו אינה בלתי-פתירה לחלוטין. הדבר מותיר אותנו עם מכשול אחד ועיקרי: הפליטים וזכות השיבה. עד כה, אף לא אחת משיחות הערוץ המקביל או הדיונים הבלתי רשמיים שיקפו בגרות כלפי פתרון בעיה זו. נרשמה התקדמות מסוימת, אך לא מספקת.
זו סיבה אחת מדוע יש לעודד מגעים בלתי רשמיים אלה ולהתמקד במכשולים הנותרים. יודגש שחלק הארי של המכשולים העומדים בפני השגת פתרון לבעיית הפליטים נבע מתעמולה ישראלית המפריזה בהצגת העמדה הפלסטינית במטרה להעצים את הסולידאריות המדינית הפנים-ישראלית. מפגשים בלתי רשמיים יכולים להשפיע על הציבור ע"י הקטנת הטאבו שבנושא זה, נטרול התעמולה, ואולי סלילת הדרך להתקדמות בדרג הרשמי לכשיגיע הזמן לחדש שיחות אמיתיות.
אולם כאן יש להזהיר: שיחות ערוץ מקביל בלתי רשמיות יכולות לעתים ליצור רושם מוטעה לגבי מה שניתן להשיג בהתבסס על אמת המידה של דעת הקהל בצד השני. דוגמא אחת ניתן למצוא בהצהרות של מספר פלסטינים הקובעים שניתן להגיע לסיום הסכסוך מבלי לפתור את בעיית הפליטים לפי החלטת האו"מ 194. לא ניתן לצפות מהציבור וההנהגה הפלסטיניים, לא כעת ולא מאוחר יותר, לשקול סיום הסכסוך מבלי לפתור את סוגיית הפליטים בהתאם לפרמטרים שהוזכרו לעיל.
ככלל, לא נראית באופק כל פריצת דרך במשא ומתן עד אשר יחול שינוי בהרכב ממשלת ישראל ועד אשר תוחלף הקואליציה הנוכחית המתנגדת לתהליך השלום, בקואליציה שהאידיאולוגיה שלה אינה סותרת לחלוטין את העיקרון של שטחים תמורת שלום. - יצא לאור 31 יולי 2002 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי
=============================
השקפה ישראלית
פעילות "ערוץ מקביל" מחודש היא מפתח לשלום
מאת רון פונדק
כשיצאנו לסבב השיחות הראשון באוסלו, בבוקר ה-20 בינואר 1993, לא שיערנו שהפגישה תהייה תחילתה של הידברות שתהפוך לאחר תשעה חודשים לספר מדריך של דיפלומטיית הערוץ המקביל (track II). אותה עת היינו מעורבים בפעילויות ערוץ מקביל שונות מול גורמים פלסטינים, חלקם בעלי גוון מדיני וחלקם בהקשר מקצועי כמו מים וכלכלה. הצורך לייצר ולפעול בערוצים לא רשמיים, בכדי לסייע לתהליך המדיני הרשמי, הוכיח עצמו תוך כדי עבודה. היתרון של ערוצי הצד והיכולת שלהם להשלים ולקדם מדיניות, הוביל אותנו לדיאלוג עם אש"ף, וליצירת פריצת הדרך שהביאה להסכם אוסלו.
מהותו העיקרית של הערוץ המקביל היא ביכולת להביא שני צדדים של קונפליקט בעלי ידע עמוק של הסוגיה, שלכל אחד מהם יכולת השפעה וגישה למקבלי החלטות ו/או לציבור, לכדי הידברות המנותקת מכבלי המערכת הרשמית. הניתוק צריך להיות הן בעובדה שהצדדים אינם מייצגים את הממשלות, אך יותר מכך, אינם נתונים לסד הפוליטי ולתוכניות מדיניות אנכרוניסטיות, שבדרך כלל מאפיינות את ההנהגות. ברמה הפרקטית, צריך הערוץ המקביל להיות מבוסס על מערכת של אמון בין הצדדים, ועל מידה גבוהה של חשאיות. אמון וחשאיות מאפשרים למעורבים גמישות, יצירתיות, וחשיבה מחוץ למעטפת, דבר שמוביל למציאת נוסחאות שמקדמות את המו"מ הרשמי.
מה שהפעיל אותנו לפני כמעט עשר שנים, ממשיך להעסיק ישראלים ופלסטינים גם בימים אילו. ניתן אפילו להבחין בקווי דמיון רבים: הפרטנר להידברות היה קיים בשני הצדדים, ממשלת ישראל סירבה להידבר ברצינות עם הנציגות האותנטית של העם הפלסטיני, המתאר להסכם היה די ברור, הציבור בשני הצדדים היה מותש ומוכן ללכת מעבר לעמדות ההצהרתיות של שתי ההנהגות, בשטח בערה אלימות שהובילה לעוד ועוד הרוגים, חוסר האמון הלך והעצים, הידרדרות בביטחונם האישי של אוכלוסיות שני הצדדים הייתה עניין שבשגרה, סגרים ומניעת עבודה סדירה בישראל הקשו על המצב הכלכלי בשטחים, מעמדה הבינלאומי של ישראל היה בירידה, והממשלה פעלה נגד הטרור באמצעות צעדי ענישה חסרי הגיון כגון גרוש אנשי חמאס ללבנון.
המצב הנוכחי הינו בגדר פרדוקס. למעלה מ-60% מהציבור הישראלי תומך בהגעה להסדר שלום על בסיס מה שמוגדר כ"ויתורים מרחיקי לכת" שמאפשרים הסכם קבע. בעת ובעונה אחת, למעלה מ-60% מהציבור תומך בראש הממשלה אריאל שרון אשר עושה ככל שביכולתו, בהתאם למגבלות המוטלות עליו מתוקף תפקידו, למנוע כל אפשרות להגיע להסכם. בצד הפלסטיני מתקיימת תמונת ראי. גם שם למעלה מ-60% תומכים בהגעה להסדר שלום עם ישראל על בסיס שתי מדינות לשני עמים משני עברי גבולות 1967. גם שם למעלה מ-60% תומכים בהמשך הפיגועים בתוך ישראל, וגם שם ערפאת אינו קטליזאטור לשלום.
הסיבה העיקרית לסיטואציה דיכוטומית זאת היא שבשני הצדדים נשבר האמון, התקווה הולכת ונעלמת, והשפה הדומיננטית היא שפת הכוח. יותר מזה, בישראל קיימת תחושה - מוטעית לדעתי - שאין פרטנר פלסטיני לשלום, ואין תוכנית מדינית שעשויה להיות מקובלת עליו. המסקנה בישראל, אפילו בקרב מצביעי שמאל רבים, היא שהפלסטינים – אם בדרך האלימות או באמצעות זכות השיבה לתוך המדינה היהודית – רוצים להביא להיעלמותה של מדינת ישראל.
הדרך היחידה להתגבר על מגבלה מהותית זאת היא שילוב של הפסקת האלימות, הפעלת הערוץ המקביל, ושימוש בדיפלומטיה פומבית. בהנחה ודאית שהממשלה הנוכחית בישראל אינה מסוגלת לקדם את המהלך הגדול, מוטלת המשימה, ואולי אף החובה, על שחקנים משמעותיים בשני הצדדים, לנסות להגיע לנוסחאות משותפות שיוכיחו הן לישראלים ולפלסטינים והן לעולם כולו, שיש תוכנית ויש פרטנר, ובכך יחזירו את התקווה, ויאיצו שינוי פוליטי בישראל.
לפיכך לא מפתיע שבחודשים האחרונים אנו מדווחים על יותר ויותר מהלכים מסוג זה שמטרתם להגיע, באמצעות הערוץ המקביל, להסכמות לא רשמיות בין ישראלים לפלסטינים, על ניירות עמדה עקרוניים, ואפילו על ניירות מפורטים ביותר ברמה של מסמכים הקרובים להסכם מסגרת מלא. מסמכים אילו חייבים להכיל את העקרונות הבאים, שאחרת הם חסרי סיכוי לקדם ברצינות את התהליך: שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967; חילופי שטחים ביחס 1:1 בעבור השטח המינימאלי שישראל תספח במזרח ירושלים ובגדה המערבית; זכות שיבה פתוחה אך ורק למדינה הפלסטינית המפורזת, תוך הכרה ישראלית בסבל שנגרם לפליטים והשתתפות מהותית בפתרון הבעיה; חלוקת ירושלים לשתי בירות על בסיס הקו הדמוגראפי; ושליטה פלסטינית על החרם א-שריף (הר הבית) ושליטה ישראלית על הכותל המערבי, תוך הבטחת הסטטוס קוו הדתי והארכיאולוגי בעיר העתיקה הפתוחה לכל.
מאמצים אילו כבר הניבו פירות ראשונים. מסמכים מהסוג של איילון-נוסייבה, וזיאד אבו זייאד, הינם סנוניות ראשונות. רמזים על מסמכים מקיפים יותר אינם מנותקים מהמציאות. פעילות זאת גם מאיצה מערכות ומכוני מחקר בינלאומיים לייצר ניירות עמדה משלהם עם פתרונות המבוססים על המסמכים הנ"ל. השילוב של פתרון קבע ריאלי, שיאומץ על ידי גורמים ישראלים ופלסטינים בעלי משקל ציבורי, יחד עם ירידה מהותית ברמת הטרור ותחושה של ביטחון אישי לתושבי ישראל, עשויים להוביל לבנייה מחדש של מחנה השלום. אם ידע זה להעמיד בראשו מנהיג כריזמטי, שידבק בסדר יום שישלב את החתירה לשלום על בסיס מתווה קיים, עם עשיית צדק חברתי ויצירת תנופה כלכלית המבוססת על הצלחה מדינית, יוביל שוב מחנה השלום את הדרך להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. – יצא לאור 31 יולי 2002 © bitterlemons.org.
ד"ר רון פונדק הוא מנכ"ל מרכז פרס לשלום. מאז 1992 הוא מעורב באופן אינטנסיבי בפעילויות הערוץ המקביל, כולל אלו שהביאו להקמת ערוץ אוסלו, להגעה למסמך ביילין-אבו מאזן, ולפתרונות בנושא ירושלים.
=============================
השקפה פלסטינית
הערוץ המקביל
מאת ריאד אל-מאלכי
השיחות בערוץ המקביל (track II) נחלו הצלחה חסרת תקדים כתוצאה מפריצת הדרך של אוסלו, אשר העלתה את מעמדן בזירת המשא ומתן והדיפלומטיה. פריצת דרך זו סללה את הדרך לצמיחה חסרת תקדים של דיאלוגים בלתי רשמיים, כל אחד מהם מלווה בתקוות גדולות שהערוץ החדש יהיה הבא שיהפוך למסלול משא ומתן רשמי ויביא עמו הצלחה ותהילה.
אבל על מנת להשיג זאת, כל ערוץ מקביל חייב לקחת בחשבון מספר גורמים:
א. על ההנהגה הפלסטינית לבצע סקירה מהירה של ההצעה לערוץ ומטרותיו, על מנת להשיג תמיכה רשמית, עידוד, ברכה או, בתרחיש הגרוע ביותר – הכרה פשוטה. ככל שההנהגה נהנית מיחסים קרובים יותר עם הראש ההיררכי, כך משתפרות אפשרויות ההצלחה של הערוץ.
ב. על ההנהגה אף להציע אישים שייצגו אותה או משתתפים "מרושתים" שיעקבו אחר הפעילות בערוץ המדובר. ככל שדרגתם גבוהה או ככל שהם זוכים לתמיכתם של הנשיא או ההנהגה, כך משתפרים הסיכויים בעיני הצדדים התורמים או הצד הישראלי.
ג. יש להציג להנהגה דוחות מפורטים לאחר סיום כל סיבוב המבליטים את ההישגים, יהיו קטנים אשר יהיו, ומציגים את המשתתפים בצד הישראלי.
ד. שיעור קומתם של המשתתפים הישראלים הוא עדיין המדד העיקרי לחשיבות הערוץ המקביל עבור ההנהגה.
ההנהגה הפלסטינית עצמה החזיקה בעמדות מגוונות לגבי סוג זה של פעילות בלתי רשמית, תלוי בתקופה הפוליטית. אפילו בקרב ההנהגה, היו עמדות מגוונות כלפי פעילות הערוץ המקביל. רבים גילו התנגדות עקבית לפעילות זו בשל החשש למעמד המשא ומתן הרשמי המקורי, ומתוך פחד שמא ערוץ מקביל יצמח ויבלע את הערוץ הרשמי או יגמד אותו.
חלק מחששות אלה אכן מוצדק, במיוחד עקב העדרו של גוף לתיאום פעילות הערוץ המקביל, בין אם בתוך מסגרת סיוע לשיחות הרשמיות או בתוך קבוצת ערוצים מקבילים. תבניות הפעולה והמנגנונים של ערוצים מקבילים אינם פועלים בדרך כלל לפי חוקתיות כלשהי, דבר המוסיף לסכנות: תיאום גרוע, האפשרות שהתנאים הבסיסיים לקיום מפגשים מסוג זה אינם קיימים או שהמשתתפים אינם בעלי המומחיות או המיומנות הנחוצות.
למרות הסכנות הברורות, ההנהגה לעולם אינה מאוימת באמת היות שמפגשים אלה אינם חורגים מפעילויות חברתיות השואפות להתפתח למשהו גדול יותר בהסכמת ההנהגה. לכן, להנהגה יש זכות וטו, וזו מאפשרת לה להיות פחות מעורבת בטיפול בפעילות המשא ומתן הזו ולהימנע ממעורבות בפרטים או מכפיית עמדות נוקשות לגבי יוזמות שונות.
ברור לכל שחלק מהערוצים האלה היוו ומהווים מטרד להנהגה בשל הנושאים שהם העלו או בגלל העמדות שחתמו או הסכימו עליהן כמה מהמשתתפים בערוץ המקביל על חשבון הערוץ הראשון הרשמי. התוצאה הייתה הפעלת לחץ בלתי ישיר על עמדות ההנהגה באותם נושאים. העדר החזון בכמה מהערוצים הביך את ההנהגה, במיוחד אלה שבהם המשתתפים היו קשורים עמה. למרות זאת, מעולם לא הייתה עמדה נחרצת של הרשות האוסרת על קיומם של ערוצים כאלה או מעכבת את עבודתם. לעתים, הרשות הרחיקה את עצמה ככל האפשר מהערוצים המקבילים. אולם, לעולם לא ניתקה את הקשרים לחלוטין, אולי מכיוון שהאינטרסים של בכיריה שהיו מעורבים בערוצים המקבילים עלו לעיתים על אלה של הרשות. כעת, ההתעניינות הרשמית גוברת ומעודדת את הערוצים האלה משום שלא קיימים מגעים רשמיים.
בחזרה לפריצת הדרך של אוסלו: זו הייתה הפעם הראשונה שערוץ מקביל הצליח לשדרג את מעמדו לזה של שיחות רשמיות. הסיבה להצלחה הייתה העדר ערוץ משא ומתן רשמי באותה עת. ניתן לטעון שכל עוד קיים ערוץ משא ומתן רשמי, אין סיכוי לפריצת דרך בשיחות הערוץ המקביל. כתחליף, השיחות הן בבחינת ניסיונות להביא הצעות קונסטרוקטיביות כדי לשחרר אילוצים העולים במשא ומתן בערוץ הראשון. ברם, עד כה הוכח הדבר ככישלון. נושאים ונותנים רשמיים מסרבים במודע אפילו לבחון את הרעיונות וההצעות העולים בערוץ המקביל, זאת כדי להימנע מלהכשיר את חשיבותן ולהכיר בעיקרון היחס ההדדי כביכול בין הערוצים הראשון והמקביל.
אין ספק שהערוץ המקביל הוא אוצר בלום ממנו מנהלי המשא ומתן הרשמיים יכולים להפיק תועלת - אם הוא אכן מאורגן, ואם מנגנוני העבודה שלו מתואמים עם ההנהגה, אך לא נשלטים על ידה. על כן, חשוב שלא תהיה פריצת דרך בערוץ המקביל אלא אם הערוץ הראשון מתמוטט או מופסק זמנית.
המצב הנוכחי של המשא ומתן משקף את החשיבות הגוברת של הערוץ המקביל ואפילו את חשיבות הופעתם של ערוצים הממוקמים היכן שהוא בין הרשמי לבלתי רשמי. סוג כזה של ערוץ בן כלאיים מהווה שיא הסכנה למשתתפים בערוץ הראשון משום שהוא עשוי להפוך לאלטרנטיבה אם יוותר הערוץ הראשון תקוע. לכן, אינסטינקט ההישרדות של הפעילים בערוץ הראשון ממציא דרכים חדשות של משא ומתן ומחייב שימוש בכל האמצעים האפשריים של מגעים רשמיים למחצה כדי להישאר בראש פירמידת המשא ומתן. בשלב הנוכחי הולכת תופעה זו ורבה.
קיימים משאים ומתנים רבים בערוץ המקביל. כמה מהם בבחינת עסקות חד-פעמיות, ואחרים מתמשכים על ציר הזמן. חלק נובעים מיחסים טבעיים בין הצדדים הישראלי והפלסטיני, בצורה של מפעלי "עם לעם" ופרויקטים לשיתוף פעולה. חלק מקדמים צורות שונות של משא ומתן, ואז מתרגמים זאת לדרגים שונים. כמה משקפים מקצוענות, רצינות ויצירתיות במשא ומתן. יש לבצע הערכה הוגנת של כל אחד מהסוגים הללו. תחרות אינה העניין כאן, למרות שהיא מעסיקה את מחשבותיהם של אלה המעורבים בשיחות הרשמיות. יש לזכור שכדי לשרת את המולדת אין צורך באישור מאיש. - יצא לאור 31 יולי 2002 © bitterlemons.org.
ריאד מאלכי הוא מנכ"ל מרכז פנורמה ופעיל במשאים ומתנים בערוץ המקביל ובערוצים רשמיים למחצה.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><