bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

ראס אל-עמוד וסוגיית ירושלים

30 אפריל 2003 גליון 16

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< אין אסטרטגיה מציאותית - מאת יוסי אלפר
מה יצרנו, ומדוע?

>< תמצית הבעיה - מאת ע'סאן חטיב
בפרויקט ההתנחלות בראס אל-עמוד מגולמות המשמעות והרגישות של ירושלים כולה.

>< שכונת ראס אל-עמוד שומרת על הר הבית - ראיון עם אורי אריאל
בהתיישבות היהודית בירושלים אנו פועלים לפי "שלושת החי"תים": חיבור, חיץ, וחשך.

>< למחוק את הנוף - מאת עסאם נסאר
עד כה ירושלים הייתה "סגורה" ותושבי הגדה ועזה לא הורשו לבקר ללא אישור מישראל, ואילו עתה נוצרה הזדמנות לכתר את העיר בחומות.

=============================

השקפה ישראלית
אין אסטרטגיה מציאותית
מאת יוסי אלפר

ב-9 באפריל 2003, עת אכלסו ארבע המשפחות היהודיות הראשונות את פרויקט המגורים החדש בראס אל-עמוד בלב מזרח ירושלים, הגיעה מדיניות ההתיישבות הישראלית בעיר לדרגת אבסורד חדשה.

מצד אחד, רצף של ממשלות ישראל וראשי עיר ירושלמים הצליחו במהלך 35 שנה מאז 1967 "לאחד" את העיר. בכך הקשו יותר ויותר על האפשרות לחלק את ירושלים מחדש בין בירות יהודית וערבית, ועל המאמצים ליישב את הסכסוך ע"י יצירתה של בירה ערבית פלסטינית הגיונית ורציפה בירושלים. מאידך, אותן הממשלות והנהלות עירייה אינן מסוגלות ו/או אינן מעוניינות להתייחס אל 230,000 תושבי ירושלים הערבים כאל אזרחים שווי זכויות, ואף אין בידם אסטרטגיה מציאותית להסדרת מעמדם במסגרת המגמה הנוכחית של התיישבות בעיר.

בשנות 2001-2000, ביקשו ראש הממשלה אהוד ברק והמנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת – שניהם נעדרי הבנה בסיסית לגבי הצרכים והאילוצים של הצד השני בירושלים – לנהל מו"מ לגבי הסדר קבע בעיר. הם הגיעו לבסוף, בעזרתו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, לדיון סביב גישה לפיה יוקצו כל השכונות היהודיות לבירת ישראל, ירושלים, וכל השכונות הערביות לבירת פלסטין, אל-קודס. לחלוקה גסה זו היה היגיון דמוגראפי, אך היא הייתה בעייתית מבחינה גיאוגרפית. ואולם, באווירת שלום חם ובעזרת בנייה יצירתית של כבישים וגשרונים שיחברו בין יהודים ליהודים ובין ערבים לערבים ויבטיחו רציפות טריטוריאלית בין הגדה המערבית לבירת פלסטין, אפשר היה אולי לממש את התכנית. אלא שקשה היה לשווק אותה לציבור ישראלי ספקן, וכאשר ערפאת הפגין זלזול בשורשיו היהודים של הר הבית, אבדה ההזדמנות אף להשיג שלום קר.

מאז, אכלסו דיירים ישראלים את הר חומה, החוסם את הרצף בין ירושלים הערבית לבין בית לחם, ולאחרונה גם את ראס אל-עמוד – אי קטן של משפחות יהודיות המוקף בעשרות אלפי פלסטינים.

מה יצרנו, ומדוע?

ב-1967 הרחיבה ישראל בחיפזון את גבולות ירושלים, מתוך הנחה מוטעית שבקרוב תקבל תכתיב מהקהילה הבינלאומית להחזיר את כל שטחי הגדה המערבית שכבשה, וכי תיאלץ במלחמות העתיד להגן על העיר העתיקה, הר הבית ואגן הקודש כנגד עמדות צבאיות ערביות בקרבת מקום. על כן שורטטו גבולות העיר החדשים תוך חציית כפרים ערביים היושבים על גבעות מרוחקות ממזרח לעיר, וסופח מסלול התעופה מצפון לקלנדיה למקרה שיוטל שוב מצור על העיר כמו ב-1948.

שכונות יהודיות חדשות נפרסו במזרח העיר כדי להבטיח את האחיזה הישראלית. כאשר הוחל בהקמת ההתנחלויות בגדה ב-1977 היה אחד המניעים העיקריים הצורך לגבות ביטחונית את ירושלים המורחבת במרכזי אוכלוסין יהודיים.

האנכרוניזם שבאסטרטגיה הצבאית הישראלית לגבי ירושלים היהודית התברר במהרה. ישראל כרתה ברית שלום עם ירדן, והתחוור שמדינה פלסטינית, אם וכאשר תקום, לא תציב איום צבאי כלל על ישראל. ההשלכה הדמוגראפית של מציאות זו היא לכידתם של התושבים הפלסטינים בתוך העיר המורחבת. ישראל מעולם לא עודדה אותם להתאזרח, והם אף אינם חפצים בכך. השירותים העירוניים המוגשים להם זניחים לעומת אלה הניתנים לתושבים היהודים. ולאחרונה גדר הביטחון, הגם שהיא מוקמת מטעמים לגיטימיים, ניתקה חלק מאוכלוסייתה הפלסטינית של ירושלים ממקורות עבודה, חינוך וקיום.

למעשה, לעולם לא הייתה לישראל אסטרטגיה מציאותית ביחס ללמעלה משליש מאוכלוסיית ירושלים, והיא מעולם לא גיבשה תשובה משכנעת לדרישת הפלסטינים, לפיה תוכר מרכזיותה הממלכתית, הדתית, העירונית, התרבותית והמסחרית הפלסטינית של העיר, אשר תשולב במסגרת פתרון מוסכם. למעט ניסיון המו"מ הקלוקל של ברק, יצוין כי מדיניותן של כל ממשלות ישראל ועיריות ירושלים, הן של העבודה והן של הליכוד, הייתה אחידה להפליא בהקשר זה: פשוט קיוו, במהלך 35 שנה, שהבעיה תתנדף – בה בשעה שהחריפו אותה מיום ליום.

בראשית שנות ה-90' פנה שר הפנים הישראלי, יונה פוליטית, לפייצל חוסייני המנוח, מי שהיה הממונה מטעם אש"ף על תיק ירושלים, והציע לו שהאוכלוסייה הפלסטינית בירושלים תפתור את הבעיה במכה אחת אם תחדל מהחרמת הבחירות המוניציפאליות. אם יצביעו הערבים בהמוניהם, ויתאחדו פוליטית בתוך העירייה עם האוכלוסייה החרדית הגדלה של ירושלים, יחד יהוו רוב לא ציוני בהנהלה העירונית של בירת ישראל, ובכך תיאלץ ממשלת ישראל לחפש דרכים להיפטר מהם ע"י חלוקה מחדש של ירושלים.

חוסייני דחה את הרעיון, לבל יהווה "הכרה" בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים. מכאן אנו למדים בצער שהגישה הפלסטינית לגבי פתרון היא חסרת דמיון לפחות כמו זו הישראלית. הסיסמה "ירושלים המאוחדת, בירת הנצח של ישראל" (בה דבק עדיין הליכוד אך לא העבודה) מעולם לא תאמה לחלוטין את העובדות בשטח ואף לא את נכונותה המוצהרת של ממשלות ישראל לנהל מו"מ לגבי הסוגיה. הרי אנו מחויבים בפשרות בירושלים כדי לסיים את הסכסוך, ואילו הדבר נעשה קשה מיום ליום בזכות ראס אל-עמוד ומקרים דומים של "יצירת עובדות בשטח". - יצא לאור 30 אפריל 2003 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום).

=============================

השקפה פלסטינית
תמצית הבעיה
מאת ע'סאן חטיב

התנחלות ראס אל-עמוד היא אחד ממספר פרוייקטים רבי משמעות אשר ראש הממשלה הישראלי אריאל שרון בחר לקדם בעוד העולם מבחוץ עסוק בתזזית המלחמה נגד עיראק. פרוייקט נוסף היה הפקעת אדמה למטרת התנחלות מסוג אחר: בצפון הגדה המערבית ניתן לשמוע את הבולדוזרים הבונים קילומטרים של חומה ישראלית, עובדים ללא הפסקה. אולם ההתנחלות היהודית בראס אל-עמוד מסוכנת במיוחד מנקודת המבט הפלסטינית מכיוון שהיא מבטאת שינוי נוסף בסטאטוס קוו בירושלים, לאמור: זהו צעד נוסף במדיניות הישראלית העיקשת שמטרתה לשנות את המצב הדמוגרפי בירושלים. על כן היא מסכנת את המשא ומתן לשלום.

ירושלים הייתה מאז ומתמיד אחת מנקודות המחלוקת רבות המשמעות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכמי אוסלו בשנת 1993 הציבו אותה בין הנושאים למשא ומתן על הסדר הקבע והיא הייתה אחת הסוגיות הבעייתיות ביותר בקמפ דיוויד בקיץ 2000, שלאחריו קרסו השיחות. בזעיר אנפין, בפרוייקט ההתנחלות בראס אל-עמוד מגולמות המשמעות והרגישות של ירושלים כולה. יתר על כן, הסכסוכים בנושא ירושלים משקפים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי כולו בכך שהם עוסקים בסוגיות המפתח של אדמה, אוכלוסייה, התנחלויות ישראליות וגבולות קבע. זו בדיוק הסיבה שהכיבוש הישראלי נוקט מדיניות אגרסיבית של ניסיון לקבוע מראש את תוצאת הסכסוכים הללו באמצעות תכנון ציבורי חסר בושה לייהד את השטחים הפלסטינים בעיר.

הממשלה הישראלית מצליחה בכך מכל הזוויות: בניית שכונות על מנת להוסיף תושבים ישראלים יהודים לחלק המזרחי הכבוש של העיר, ובכך להשפיע על הרכבה הדמוגראפי; מניעת מתן אישורי בנייה לפלסטינים על מנת לצמצם את נוכחותם; ובנוסף לכך שלילת תעודות הזהות של תושבי ירושלים הערבים שאינם יכולים להציג את ערמות הניירת הדרושה כדי להוכיח ש"מרכז חייהם" הוא בעיר.

בעת האחרונה, ההתנחלויות הישראליות בירושלים צמחו להיקף כזה שהן מתבצעות על פי היגיון חדש של כיתור השטחים המאוכלסים הפלסטינים ומניעה פיזית של התרחבותם. על כן הפלסטינים חיים באיים המכותרים על ידי התנחלויות ישראליות שנבנו על אדמה פלסטינית שהופקעה. ראס אל-עמוד תסגור את אחד המעגלים האלה באופן החוסם את הרצף של שטחים המאוכלסים בפלסטינים ומונע עצמאות – ובתמונה הגדולה, מונע את עיקרו של פתרון שתי המדינות.

הטעות האסטרטגית שמעצבי המדיניות הישראלים מבצעים בנוקטם קו פעולה זה טמונה באמונתם שיצירת עובדות חדשות בשטח תילקח בחשבון בכל הסדר שלום סופי, מבלי להתייחס לחוקיותן של עובדות אלה. דרך מחשבה זו קיבלה ביטוי בהצעה הישראלית לפתרון בעיית ירושלים במשא ומתן בקמפ דיוויד. ישראל הציעה שהפתרון יבוסס על הסיפוח שביצעה במה שכבר הופקע במזרח ירושלים. ישראל הניחה מן הסתם שהפלסטינים יהיו חייבים להכיר בשלל שחמסה כעובדה מוגמרת, לאור המצב בשטח. בתמורה, הפלסטינים היו אמורים לקבל סוג מסוים של שליטה על החלקים של מזרח ירושלים אותם לא ניסתה ישראל לספח במהלך 35 שנות הכיבוש האחרונות. אין צורך להזכיר שנוסחה זו לא צלחה, והיא הסיבה שאנו מצויים במשבר כיום.

כשלעצמה, האסטרטגיה של יצירת עובדות בשטח לא תגדיל את רווחיה של ישראל בשיחות על הסדר הקבע – כאשר נגיע לנקודה זו – אלא שהיא תקטין את הסיכויים לעשיית שלום בכלל בין שני הצדדים. הפלסטינים, שהמשענת היחידה שלהם במצב זה של העדר איזון ביחסי הכוחות היא החוק הבינלאומי, לא יקבלו כל הסכם שיתיר לישראל לטעון לבעלות על שטח שהופקע בכוח וזאת היות שהחוק הבינלאומי נהיר מאד בנקודה זאת. החוק הבינלאומי וההחלטות הרלבנטיות של מועצת הביטחון מתייחסים לכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 כשטחים המצויים תחת כיבוש צבאי כתוצאה ממלחמה. עקרונות אלה מופיעים כיום במפת הדרכים של הרביעייה, אשר דומה והיא מתחילה לצבור תאוצה. בהקדמתה נאמר "ההסדר יביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ויסיים את הכיבוש שהחל בשנת 1967, בהתבסס על יסודות ועידת מדריד, העיקרון של שטחים תמורת שלום, החלטות מועצת הביטחון 242, 338 ו-1397, ההסכמים שהושגו קודם לכן על ידי הצדדים, ויוזמתו של נסיך הכתר הסעודי עבדאללה". סיום הכיבוש משמעו הפסקת כל אמצעי השליטה על הפלסטינים, בכלל זה ניסיונות לכתרם או להקטין את מספרם בכוח. - יצא לאור 30 אפריל 2003 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
שכונת ראס אל-עמוד שומרת על הר הבית
ראיון עם אורי אריאל

bitterlemons: מה המטרה של הקמת שכונה יהודית בראס אל-עמוד, בלב לבה של ירושלים הערבית?

אריאל: המטרה המרכזית היא יצירת רצף יהודי בין אזורים שונים.

bitterlemons: בעצם, האם אין כאן ניסיון לשבור רצף פלסטיני, בין הר הבית לפאתי העיר המזרחיים?

אריאל: בהתיישבות היהודית בירושלים אנו פועלים לפי העיקרון של "שלושת החי"תים": חיבור, עליו דיברנו כרגע; חיץ, עליו שאלתם; וחשך, במובן של מילוי אזור שאין בו כלום.

bitterlemons: מדוע לדעתך עבר אכלוס פרויקט ראס אל-עמוד בשקט יחסית?

אריאל: זו שאלה כללית על ירושלים, מדוע היא מתנהלת בשקט יחסית. נדמה לי שחלק גדול מהערבים מקבלים שירותים מהעירייה ויודעים מה אפשר להפסיד. כל אחד עושה את החשבון. אבל אינני מספיק בקי בסוגיה ואיני בטוח שזו התשובה העיקרית.

bitterlemons: מה האסטרטגיה שלך ביחס לכ-230,000 ערביי ירושלים?

אריאל: אני מציע להם אזרחות ישראלית מלאה. לא הייתי נותן להם אזרחות של מדינה פלסטינית, לפחות לא בשלבים אלה. נכון לעכשיו הם צריכים להיות אזרחים שלנו, אפילו שזה יוצר לנו לא מעט בעיות. צריך לעשות מאמץ שהם לא יהיו אבן שואבת לערביי יהודה ושומרון, בגלל ההטבות, ולא ימשכו אותם לתוך ירושלים, כמו למשל המקרה של ערביי חברון שעוברים לפריפריה של ירושלים.

bitterlemons: אבל ערביי ירושלים סירבו ברובם לקבל אזרחות ישראלית.

אריאל: את השאלות לגבי התנהגותם אשאיר למומחים כמוכם. אני בקושי מבין את התנהגות היהודים.

bitterlemons: ואיך אתה רואה את שאלת ירושלים במסגרת הסדר הקבע עם הפלסטינים?

אריאל: קשה לנתק את ירושלים מכלל העניין. לא צריך לשנות את הגבולות הנוכחיים של ירושלים. אפשר יהיה לדבר על שינוי גבולות לטובת הפלסטינים בשעת כושר של מו"מ, מתוך עמדה של ריבונות. כיום כל ויתור מתפרש כיכולת ללחוץ לויתור הבא.

bitterlemons: והר הבית בהסדר הקבע?

אריאל: הר הבית צריך להיות בשליטה ישראלית. זה המקום הכי קדוש לעם היהודי. הריבונות נקבעת מעצם היותנו יהודים. ההר נלקח מאיתנו בכוח, ואינני שולל השתלטות או אולי מו"מ מדיני. המצב כרגע בלתי נסבל כשרק יהודים לא יכולים לעלות.

עיקר תשומת הלב של השלטון הישראלי צריך להיות על הר הבית. התפקיד של שכונת ראס אל עמוד הוא לשמור על הר הבית.

bitterlemons: מה התייחסותך למפת ה"פסיפס" של קלינטון וברק, לפיה היכן שגרים יהודים בירושלים יהיה בריבונות ישראלית, והיכן שגרים ערבים יהיה פלסטיני?

אריאל: זו לא תכנית. אמרנו את זה אז, כשזה התפרסם, וכיום לצערי אנו אומרים "אמרנו לכם". אין בה היגיון. ראינו לאן זה מוביל אותנו. אנחנו עדיין עלולים להיכנס לכך עוד פעם דרך מפת הדרכים, שהיא גרסא יותר גרועה של אוסלו - בדלת האחורית, ע"י דיבורים על הקפאת התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית זמנית.

bitterlemons: ולבסוף, האם תוכל להתייחס לגדר הביטחון שהולכת ומוקמת סביב לעיר? הגדר מפרידה בכמה מקומות בין חלקי העיר. מה ההשלכות על גבולות העתיד של ירושלים?

אריאל: זו גדר האיוולת של הפוליטיקאים. בחדרים סגורים כולם אומרים שלא היו צריכים להקים אותה - נכנעו לדעת הקהל. הצבא משמש קבלן ואומר "זה עניין של פוליטיקאים". אפשר היה להשתמש בכסף למטרות בטחון רציניות יותר. זו אחת השערוריות היותר גדולות של הזמן האחרון. וודאי שיהיו לזה השלכות: זה עלול לקבוע חלקית את גבולה של ירושלים, כמו שאת גבולה של ישראל. - יצא לאור 30 אפריל 2003 © bitterlemons.org.

חבר הכנסת אורי אריאל (תקומה, האיחוד הלאומי) היה בעבר מזכ"ל אמנה (תנועת ההתיישבות של גוש אמונים) ומזכ"ל מועצת יש"ע. הוא תושב כפר אדומים.

=============================

השקפה פלסטינית
למחוק את הנוף
מאת עסאם נסאר

מעמדה של ירושלים היה שרוי במחלוקת בין התנועה הציונית לבין הערבים הפלסטינים אפילו לפני היווצרותה של ישראל. באותה עת, ההתנחלויות היהודיות בירושלים התמקמו בעיקר במערב העיר ובצפונה, הגם שבשכונות המערביות יהודים וערבים החלו מתערבים אלה באלה בהדרגה. אולם למרות הנוכחות הגוברת הזו, תכנית החלוקה של האו"מ משנת 1947 לא העניקה את ירושלים לא ליהודים ולא לערבים. (הדבר לא היה נושא לויכוח בקרב המנהיגים הציוניים, אשר בניגוד לערבים קיבלו באופן רשמי את התכנית. דווח שדוד בן גוריון תכנן להקים בירה היכן שהוא בנגב).

ברם בשנת 1948, בעת שנראה היה שכוחות מסוימים משני הצדדים הסכימו הסכמה שבשתיקה על יישום תכנית החלוקה תוך כדי מלחמה, ירושלים הייתה אתר לקרבות מרים. מנקודת המבט הציונית, הקרב על העיר נועד להבטיח רצף בין ההתנחלויות היהודיות בירושלים ובסביבתה לבין שאר הקהילות היהודיות במדינה היהודית החדשה. הציונים לחמו קשה מאד כדי לכבוש את צומת לטרון החשוב ולאחר סיום המלחמה, ביולי 1948, הממשלה הישראלית הגלתה את התושבים הפלסטינים של לוד ורמלה. אילו נשארו כמות שהן, ערים אלו היו הופכות לעצם בגרון המפריע לרצף היהודי בין תל אביב לירושלים.

אפילו לפני המלחמה היו כמה מבצעים ציוניים שנועדו לגרש כפריים מהשטחים השוכנים בקרבת ירושלים. הדחף היה מחד ליצור רצף יהודי ולהבטיח את הדרך לירושלים, ומאידך, לדחוק את הערבים מזרחה לתוך שטחים בשליטה עבר-ירדנית או מה שהיה אמור להיות המדינה הערבית. באפריל 1948 אף נערכו מבצעים דומים בשכונות הערביות במערב ירושלים. כתוצאה מנישול איטי זה, באמצע שנת 1949, לאחר הסכם שביתת הנשק בין עבר הירדן וישראל, השטח בירושלים שהיה בתוך גבולות ישראל היה כמעט כולו בשליטה ישראלית. היו כמה כפרים ערביים שנותרו בפריפריה של ירושלים הכבושה בידי ישראל ולאורך הגבולות של השטחים שנותרו בשליטה ירדנית, אולם רק אחד או שניים נותרו בין תל אביב וירושלים.

אם כך, מבחינה היסטורית הייתה לישראל מדיניות של טיהור השטח מנוכחות ערבית. אם פלסטינים חייבים להישאר, יש לנתקם או להחביאם באופן כזה שהישראלי הממוצע או המבקר האירופי לא יבחין בהם ויקבל את הרושם שכל האדמה הזו הייתה ועודנה ישראלית.

דומה שדרך מחשבה זהה הדריכה את הישראלים לאחר מלחמת 1967. לא ניתן לקבוע בוודאות שישראל רצתה להחזיק בכל השטחים שנכבשו ב-1967, אולם יום לאחר סיום המלחמה היה ברור שישראל מתכננת להחזיק בכל ירושלים תחת שליטתה. הפעולה הראשונה שנקטה ישראל הייתה לטהר את "הרובע היהודי" של ירושלים מתושביו הערבים הפלסטינים. הערבים גורשו מהרובע ורבים מהם עברו צפונה לעבר רמאללה, למה שהיום שכונת הגבול חסרת הסדר א-ראם. לאחר מכן ישראל הרסה את הרובע המוגרבי בחזית הכותל המערבי. היא אף החלה בפעולות התנחלות בירושלים באמצעות בניית ההתנחלות של הגבעה הצרפתית שתתחבר עם הר הצופים ממזרח, אי של שליטה יהודית, וכן את ההתנחלות של נווה יעקב. במידה מסוימת מומשה המטרה של ניתוקה של ירושלים מתושביה הפלסטינים וחיבורה עם הקהיליות היהודיות בתוך ישראל, אותה מטרה שהניעה את המתקפות של 1948 על הכפרים ממערב לירושלים.

דבר זה ציין את תחילתה של יצירת "טבעת" מסביב לירושלים. בבוא העת, טבעת זו תאפשר להכניס יותר מ-200,000 יהודים ישראלים לתוך ירושלים הערבית הכבושה. התהליך היה קל יותר באגף בית לחם של ירושלים מכיוון שכבר היו שם התנחלויות ישראליות בבקעה ובתלפיות והקשר היחיד בין הערבים של בית לחם ושל ירושלים היו כמה כפרים מעורבים כמו סור באהר. הגבעה המיוערת של ג'בל אבו ע'נים ממוקמת באזור זה, וכעת ההתנחלות השנויה במחלוקת של הר חומה הוקמה כדי לחסום גישה ערבית לשם.

בצד השני של העיר, מעלה אדומים ממוקמת באמצע שום מקום, עם אוכלוסייה פלסטינית בינה לבין הנוכחות היהודית בירושלים. אוכלוסייה פלסטינית זו עדיין יכולה לקיים קשר עם פלסטינים בגדה המערבית דרך יריחו, אולם נראה שלא לזמן רב. בהדרגה, ישראל סוגרת פרצה זו.

כעת, עם ההסלמה באלימות ומדיניות הסגר בשנתיים האחרונות, ישראל מצאה את העיתוי לאטום לחלוטין את ירושלים המזרחית. עד כה ירושלים הייתה "סגורה" ותושבי הגדה המערבית ועזה לא הורשו לבקר בה ללא אישור מישראל, ואילו עתה נוצרה הזדמנות לכתר באופן פיזי את העיר באמצעות חומות. חומות אלה, שתכליתן כמדווח להרחיק את האוכלוסייה הפלסטינית של הגדה המערבית מהעיר ולהטיל מצור על רמאללה, בית לחם ואבו דיס, יחנקו לחלוטין את מזרח ירושלים הערבית – התפתחות משמעותית אף יותר. הנקודה החלשה היחידה שנותרה במעגל זה היא שהפלסטינים עדיין יכולים לצאת מהעיר העתיקה דרך השטחים המיושבים בפלסטינים וראס אל-עמוד, ולפנות לעבר יריחו ועמוק יותר לתוך הגדה המערבית.

כאן נכנס לתמונה הציוני הימני אירווינג מוסקוביץ. כספים נוספים מהמיליונים שמוסקוביץ מרוויח מקשישים באולמות הבינגו שלו בפלורידה ישמשו למימון התיישבות היהודים בכפר הפלסטיני ראס אל-עמוד. כעת כאשר המשא ומתן עומד להתחיל מחדש (או לפחות כך אנו שומעים), הממשלה הישראלית הנוכחית עושה כל שלאיל ידה לגדוע כל קשר פיזי קבוע בין ירושלים והפלסטינים הרואים בעיר את לבם הגיאוגרפי, הרוחני והכלכלי. - יצא לאור 30 אפריל 2003 © .bitterlemons.org

עסאם נסאר הוא המנהל המשותף של המכון למחקרי ירושלים ועורך משותף של תיק רבעון ירושלים.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><