bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

השלכות חברתיות-כלכליות של הסכסוך

29 ינואר 2003 גליון 4

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< אנו זקוקים לתחושת בטחון - מאת יוסי אלפר
אולי המפחיד מכל הוא הקצב המטורף של אירועים אלימים ושליליים שבגינו אנחנו משותקים ואדישים.

>< המאזן משתנה - מאת ע'סאן חטיב
עוני, שלילת זכויות אזרחיות והגבלת החינוך הם כר נוח לצמיחת קיצוניות, זעם והקצנה.

>< חברה בחושך - מאת לילי גלילי
מערכת הבחירות האחרונה של ישראל המחישה עד כאב את השפעותיו השוחקות של הסכסוך על החברה.

>< מלחמת ההרעבה של ישראל - מאת ג'מיל הלאל
גורם מרכזי באסטרטגיה של ממשלת ישראל לחיסול האינתיפאדה הוא הכבדה קשה על האוכלוסייה מבחינה כלכלית.

=============================

השקפה ישראלית
אנו זקוקים לתחושת בטחון
מאת יוסי אלפר

הלקחים המצטברים של 55 השנים האחרונות מלמדים אותנו שכאשר ישראלים חשים בביטחון, מדינת ישראל משגשגת כלכלית וחברתית. ולהיפך, כשישראלים חשים מאוימים, מדדי הכלכלה העיקריים של המדינה צונחים. בטחון פירושו אמון – אמון של משקיעים וצרכנים כאחד, הן בבית והן בחו"ל.

תחושת בטחון בנויה על אחד משני יסודות: עליונות צבאית ותהליך שלום. אחרי 1967, למשל, לא היה תהליך שלום אבל ישראל הקרינה בטחון עצמי עקב הצלחותיה הצבאיות, ואם היו בעיות בטחון הרי הם הוגבלו לכאורה לאתרים רחוקים כמו תעלת סואץ. התוצאה הייתה פריצת דרך כלכלית. ולעומת זאת, אחרי 1991 תהליכי מדריד ואוסלו הניעו גל של צמיחה כלכלית שהתבססה על אפשרויות הסחר המתרחבות (עם סין, הודו, מדינות ערביות) וכן על השקעות נרחבות מחו"ל בתעשיית ההיי-טק.

הספקנים יזכירו לנו כמובן שתחושת הביטחון לאחר 1967 הייתה מוטעית – והראייה מלחמת 1973 – ואילו השלום מעולם לא התחמם כדי הרחבה משמעותית בסחר הישראלי עם השכנים הערבים. אדרבא, תזכורת זו רק מחזקת את התובנה שהגורם אשר מדרבן הן את אמון המשקיעים והן את האופטימיות הציבורית הוא הרושם של בטחון ולא בהכרח הביטחון עצמו.

ככלל, ההתפתחויות החברתיות-כלכליות של השנים האחרונות ניפחו את המחיר שאנו משלמים בגין הירידה בביטחון ובאמון. הפגמים והעיוותים שהכנסנו למערכת הכלכלית שלנו, כגון תשלומי העברה ענקיים לצמצום פערי הכנסות גדולים; קיומו של מגזר שלם, החרדים, הצורך משאבים לאומיים מבלי לתרום כמעט לכלכלה; השקעות לא פרופורציונאליות בתשתית ההתנחלויות ביהודה, שומרון ורצועת עזה; ונוכחותם של פועלים זרים במספרים המשתווים לסה"כ מובטלינו – כל העול הזה נשאר יחסית בלתי נראה כל עוד צומחת הכלכלה בקצב סביר. אבל הוא הופך להיות בלתי נסבל כאשר הצמיחה היא אפסית או אף שלילית. מובן שהמיתון העולמי גם תרם את שלו לצרותינו, אולם מצבנו גרוע בהרבה מזה של משקים מקבילים וההסבר היחיד הוא הרושם הנפוץ של היעדר בטחון.

החמור ביותר בדרדור הכלכלה במהלך השנתיים וחצי האחרונות, לעומת העבר הרחוק יותר, הוא החולי החברתי שנגרם בעיקר ע"י התמוטטות תהליך השלום ומתקפת פיגועי ההתאבדות הפלסטינים והמחיר הנורמטיבי שגבתה. אנו משלמים מחיר מפחיד במונחים של כרסום שלטון החוק ופגיעה באמצעי התקשורת הממלכתיים, ירידה ברמת החינוך, שחיתות, הגברת האלימות במשפחה ובקרב הנוער, והתבססות רבדים שלמים בחברה על בריונות במקום על הידברות. אולי המפחיד מכל הוא הקצב המטורף של אירועים אלימים ושליליים שבגינו אנחנו משותקים ואף אדישים כלפי ההכרעות האמיתיות שביכולתנו עדיין לממש, למשל בבחירות ב-28 בינואר.

האם צמח גם משהו חיובי מ-28 חדשי הלחימה הישראלית-פלסטינית? ברור שלעומת הציפיות של פלסטינים רבים ואחרים לגבי תגובת החברה הישראלית, פיתחנו דרגה מרשימה של לכידות וחוסן. תנועת מחאה שדגלה בהימנעות משרות צבאי לא הצליחה להתרומם. אסכולות "פוסט ציוניות" אופנתיות שערערו על מעמדה של ישראל כמדינה יהודית דעכו ונעלמו. ובהשוואה להגבלות שהוטלו על זכויות האזרח בארצות הברית בעקבות התקפות ה-11 בספטמבר - לנוכח איום בטחוני שמחוויר לעומת מצבנו - התנהגותה של ישראל ביחס לזכויות האדם נראית לא בלתי סבירה.

זאת ועוד, המצב הכלכלי-חברתי הפלסטיני לנוכח מתקפת הנגד והכיבוש מחדש של ישראל, גרוע בהרבה. (מאמר זה נמנע במודע מדיון בגורמי הסכסוך.) אולם הפלסטינים הפגינו גם הם חוסן חברתי מרשים. בעיני הישראלים היכולת הפלסטינית להישען על כלכלה פחות מפותחת ועל חברה המתבססת על המשפחה המורחבת, הולידה במובן מסוים לכידות מוגברת לעומת ישראל.

בנסיבות אלו ולנוכח היעדרו אפילו של רמז לתהליך שלום, היוזמה היחידה שאולי ביכולתה ליצור תחושה של בטחון משופר אצלנו ולחולל מפנה, הוא ה"היפרדות": הקמת גדר בקרבת הקו הירוק ופירוק ההתנחלויות הבודדות מעבר לה וברצועת עזה, כדי להביא לצמצום ניכר באיום התקפות ההתאבדות שפגעו כה קשה בחברה ובכלכלה, ולהחזיר את ישראל לנתיב דמוגראפי שיאפשר לה להישאר מדינה יהודית. מאמץ רציני בכיוון זה יהווה גם הוצאה חיובית וקונסטרוקטיבית יותר של כספי ציבור מאשר כבישים עוקפים ואמצעי הגנה להתנחלויות. אפשר גם שמאמץ כזה יעודד את הפלסטינים לארגן הפסקת אש חד-צדדית משלהם ולהתחיל בשיקום כלכלתם וחברתם.

יש לקוות שסוגיה זו תתמקם במרכז סדר היום המדיני של האופוזיציה אחרי הבחירות. - יצא לאור 29 ינואר 2003 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום). בעבר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

=============================

השקפה פלסטינית
המאזן משתנה
מאת ע'סאן חטיב

בעוד שרוב תשומת הלב המקומית והבינלאומית בסכסוך הפלסטיני-ישראלי מתמקדת בהיבטיו הסנסציוניים והדרמטיים – ההרג, ההרס, וכלי המשחית הצבאיים המרשימים – מתרחשים בשטח שינויים עמומים אך רבי משמעות. מהפכים אלה אשר מושכים תשומת לב פחותה, הם שעלולים בסופו של דבר להביא לתוצאות המסוכנות באמת בטווח הארוך.

כקהילה, הפלסטינים התגאו בעבר בהיותם בעלי השכלה גבוהה באמת מידה אזורית. קרוב לוודאי כתוצאה מהתנסותם ההיסטורית, הם תמיד בקשו לפצות עצמם על הפסדיהם המדיניים או הכלכליים באמצעות התרכזות בקבלת חינוך טוב כדרך לתת לדור הצעיר הזדמנות גדולה יותר, למרות המחסור הכלכלי והמדיני התמידי.

ברם, במקרה אופייני לדרך שבה המשבר הנוכחי משנה בפועל את מרקם החברה הפלסטינית ואת האידיאלים היקרים לה, הפלסטינים יותר ויותר מגלים שהשקידה על החינוך לעצמם ולילדיהם היא בלתי אפשרית. השנתיים האחרונות הביאו עמן פעולות מצד ישראל כגון הטלת מגבלות על תנועה ועוצר מתמשך שגרמו לירידה ברמת החינוך ובמקרים מסוימים הפכו אותו לבלתי ניתן להשגה. כ-300 תלמידי בית ספר נהרגו בתקופה זו בלבד. מציאות זו גורמת תסכול גובר בקרב הפלסטינים כעת, אולם תהיינה לה השלכות שליליות לטווח הארוך על עתיד עמנו ממש – מבחינה כלכלית, תרבותית וללא ספק, מדינית.

ההתדרדרות הכלכלית המותירה 50 אחוזים מכוח העבודה מובטלים ו-25 אחוזים נוספים חסרי יכולת להגיע למקום עבודתם (ועל כן ללא שכר); המחסור הפושה המציב למעלה ממחצית מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני; ההרס הפיזי של תשתית פלסטינית חיונית - כל אלה תרמו לשינויים מתמשכים בחברה הפלסטינית שאינם יכולים להוביל לפיוס מיידי ואף לא לפיוס בטווח הארוך. עוני, שלילת זכויות אזרחיות והגבלות בחינוך הם כר נוח לצמיחת קיצוניות, זעם והקצנה.

אין כל ספק שתהליך הקצנה זה, שנגרם על ידי אלימות, השפלה, הריק המהדהד של הציפיות המדיניות, וצניחת רמת החיים, משפיע עלינו עמוקות. בכל יום שחולף אנו עדים לשינוי קל ביחסי הכוחות בקרב שכבות שונות של החברה הפלסטינית; מאזן זה הוא יותר ויותר לטובת אלה הפחות מתונים, הזועמים ביותר והקיצוניים.

בפלסטין, המגזרים החילוניים בחברה היו מבחינה היסטורית התומכים הפוליטיים בתהליך השלום, בעוד שהמחנה המתנגד למשא ומתן הורכב ברובו מהימין והחזיק באידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית. מכאן שכשלון תהליך השלום והאלימות המתמשכת שבאה בעקבותיו החלישו הן את מחנה השלום, דבר שהיה צפוי, ואף את הרוב החילוני בחברה הפלסטינית. לשינוי זה תהיינה השלכות שליליות עצומות לטווח הארוך על הקהילה הפלסטינית ועל כיוון התפתחותה.

על כן, כאשר ההשפעות הנראות לעין והמיידיות של הסכסוך מתאפיינות באלימות ובהעדר כל התקדמות מדינית, הרי שההשפעות לטווח הארוך של שינויים חברתיים-כלכליים עמוקים עלולות לתרום להארכת הסכסוך המדיני ולהקשות יותר על העברת הציבור לפסים של שלום ופיוס בעתיד. כל זאת יש לציין בפני המשקיפים והמדינאים הגורסים שמעורבות בינלאומית היא בלתי אפשרית ושאין הפלסטינים והישראלים זקוקים אלא לזמן נוסף עד שיהיו מותשים מהסכסוך. - יצא לאור 29 ינואר 2003 © bitterlemons.org.

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
חברה בחושך
מאת לילי גלילי

כמיליון וחצי עניים; 300 אלף מובטלים; בפרקליטות המדינה מתנהלת חקירה נגד ראש הממשלה, אריאל שרון; 550 אלף ילדים מתחת לקו העוני; 12 נשים, אחת בכל חודש, נרצחו בשנה האחרונה על יד בני זוגן; המשטרה מנהלת חקירה נגד יו"ר העבודה, עמרם מצנע; כ-15 אלף משפחות נכנסו בשנה האחרונה לתהליכי פינוי מבתיהן מחוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא; כ-150 אלף זכאים, ביניהם קשישים, נכים ועולים חדשים ממתינים לדיור ציבורי שאינו נבנה כמעט בתוך בקו הירוק; הסיוע בשכר דירה לזכאים קוצץ בשנה האחרונה באופן שדוחק רבים מהם לעקור לפריפריה או מעבר לקו הירוק, לאזורים מוכי אבטלה; המשטרה חוקרת בפרשת הפריימריס של ח"כ נעמי בלומנטל מן הליכוד; על פי דיווחי המשטרה, כמעט 40 אחוז מבני הנוער העולה מחבר המדינות משתמשים בסמים; ועדה מיוחדת של הכנסת בודקת את הירידה ברמת ההוראה של מתמטיקה בבתי הספר בישראל.

אלה פניה של החברה בישראל בשנת 2003.

על פניו, שום דבר אינו מקשר בין התופעות האלה לבין עצמן. ועוד פחות מכך ברור הקשר בינן לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חלקן הרי מתחום הכלכלה והרווחה, חלקן מתחום החברה, אחרות נופלות בהגדרה של טוהר מידות פוליטי. אלא שבעומק, כולן קשורות זו בזו בחוט בלתי נראה. העוני המתרחב, השחתת הנורמות המעמיקה, הדמוקרטיה הנחלשת, האלימות הבין אישית הגוברת, רמת החינוך המידרדרת – כולם תוצר לוואי של הסכסוך המתמשך.

המכנה המשותף שלהם, שהם צומחים בחושך. כמעט 36 שנה, מאז יוני 1967, מופנה הזרקור הישראלי אל זירה אחת בלבד – זירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשהזרקור ממוקד בנקודה אחת, כל השאר שרוי בעלטה. בחושך, כידוע, אפשר לעשות הרבה דברים רעים, נסתרים מן העין. רבות מצטטים לאחרונה בישראל את השופט העליון האמריקני ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". הוא התכוון בעיקר לשקיפות הנדרשת לקיומם של חיים דמוקרטיים תקינים. אלא שאת האמירה הזאת אפשר להחיל על כל רובדי החיים. פשוט, כי באור רואים; בחושך לא.

כך צומחים בחסות החשיכה העוני, הפשע, הרעב והשחיתות. הבעיה אינה רק שהמצב משעבד את המשאבים הכלכליים והכספיים, באופן שמעמיק את הפגיעה בשכבות נרחבות – בעיקר הערבים, החרדים והעולים. אלא שחמור מזה, משעבד ה"מצב" את המשאבים האינטלקטואלים והרגשיים, עד שהוא הופך את החברה הישראלית לאטומה וקהת חושים גם בכל הנוגע למתרחש בתוכה.

גם המילה "מצב", היא תוצר לוואי של "המצב". מילה מכובסת, מעורפלת, שמחליפה התמודדות אמיתית. לרוב היא מכוונת להמשך הכיבוש והשליטה בעם אחר, לפיגועים שרודפים זה את זה, לרמת החרדה ולעומק הכאב בה חיים הישראלים. במקום להתמודד באומץ עם כל אחד מן המרכיבים האלה, מדברים בהכללה על ה"מצב" כמין גזירה משמיים שאין מה לעשות בעניינה.

תיאור מצב זה נכון לגבי הימין והשמאל בישראל כאחד. בשני צידיו של המתרס הפוליטי מודעים היטב למחיר הכלכלי, החברתי והמוסרי שגובה הסכסוך המתמשך מן הישראלים. בפשטות אפשר לומר, שהימין טוען עדיין שהמחיר כדאי, או שאין ברירה. השמאל מתחלק לשניים. יש בתוכו המוטרדים יותר מן הפגיעה הישראלית המתמשכת בעם השכן; יש אחרים המודאגים בעיקר ממה שזה עושה לנו.

אין מדובר בשני גושים שווים בגודלם. השנתיים האחרונות, עתירות הפיגועים שתבעו חייהם של יותר מ-700 ישראלים, ביניהם ילדים רבים, הותירו מעט מקום לשיקול המוסרי. מחנה הולך וגדל בשמאל מתמקד בעיקר בשאלה מה זה עושה לנו. אלא שגם קולו הולך לאיבוד ברעש הפיגועים ופעולות צה"ל בשטחים. בסכסוך הסימביוטי הזה, השאלות מה זה עושה "להם" ומה זה עושה "לנו" כרוכות זו בזו עד לבלי יכולת לנתק ביניהן.

מערכת הבחירות האחרונה בישראל המחישה עד כאב את השפעותיו השוחקות של הסכסוך על החברה הישראלית. במציאות שבה נוספים מדי יום מובטלים חדשים למעגל האבטלה ועניים חדשים יורדים אל מתחת לקו העוני, צפויה הייתה מערכת הבחירות להתמקד בסוגיות אלה. לא כך היה. שוב נראו בתעמולת הבחירות פניו של ערפאת, טנקים שועטים בקרבות קידמו מועמדים, וצילומי תקריב של פיגועים הוקרנו לגייס קולות. זה עבד. העניים והחלשים, אלו שאמורים היו לתבוע שינויים בשם עצמם, תומכים שוב באותו שלטון שהביא אותם עד הלום. אפילו להם אין את המרחב הפנימי לחשוב על עצמם.

את עומק הייאוש ממחישה העובדה שזו היא גם מערכת הבחירות הראשונה בה השמאל לא הבטיח שלום והימין לא הבטיח בטחון. לעומת זאת, התגלו תוך כדי מערכת הבחירות חשדות למעשי שחיתות בבחירות הפנימיות בליכוד ופורסמו פרשיות המטילות צל כבד על בכירים במערכת השלטון בישראל. לאף אחד לא היה איכפת. הציבור לא מסוגל להתעמק בסוגיות מסוג זה כשהוא קשוב בו בזמן למגה-פיגוע שאולי יבוא, או לרעש הטנקים הישראלים הנכנסים לערים פלסטיניות.

כך, בחסות החושך ובהמולת הרעש, קורסת מדינת הרווחה ונשחקת הדמוקרטיה. כבר כמעט 36 שנה. – יצא לאור 29 ינואר 2003 © bitterlemons.org.

לילי גלילי היא כתבת בכירה בעיתון הארץ.

=============================

השקפה פלסטינית
מלחמת ההרעבה של ישראל
מאת ג'מיל הלאל

כשמתארים את השפעותיו של רצף האירועים המתמשך מאז ספטמבר 2000 על הפלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה, יש להגדיר במדויק מה משפיע על מה, ולא לדון בהשפעות בנפרד מסיבותיהן. הדבר חיוני כדי שלא ניפול בפח של הטלת האשמה בקורבן, תופעה המאפיינת את רובו של השיח הפוליטי הבלתי בקורתי הנוכחי.

על כן, בבואנו להשוות את המצב החברתי-כלכלי הקודם למצב הנוכחי, עלינו לזכור שהסיבה היסודית להתדרדרות הדרמטית אינה האינתיפאדה כשלעצמה, אלא המדיניות שאומצה על ידי ממשלות ישראל בזו אחר זו במטרה לחסל את האינתיפאדה ולסכל את מטרותיה. המטרות היסודיות של האינתיפאדה השנייה (כמו גם אלה של הראשונה) לא חרגו מסיום הכיבוש וכל הקשור בו, דהיינו ההתיישבות הקולוניאלית על אדמה שנגנבה תוך כיתור מרכזי אוכלוסייה פלסטיניים; ההשפלה היומיומית; מניעת התפתחות אוטונומית של החברה הפלסטינית; ובקצרה, הכשלת הפלסטינים המבקשים לנצל את זכותם להגדרה עצמית.

גורם מרכזי באסטרטגיה של ממשלת ישראל לחיסול האינתיפאדה הוא הכבדה קשה על האוכלוסייה מבחינה כלכלית. דבר זה בוצע באמצעות שורה של צעדים. ראשית, ישראל סגרה בפני כוח עבודה פלסטיני את שוק העבודה הישראלי, אשר לפני האינתיפאדה העסיק רבע מכוח העבודה הפלסטיני. שנית, הממשלה הישראלית ריסקה את החברה הפלסטינית באמצעות חסימת הערים, הכפרים והמחנות, ובכך מנע – או במקרה הטוב הקשה מאד – על מעבר פועלים וסחורות מאזור אחד למשנהו. שלישית, הממשלה הישראלית הרסה את המוסדות המרכזיים של הרשות הפלסטינית (רש"פ) ואת סמלי הריבונות המעטים שהרש"פ הביאה עמה. הדבר הושג על ידי הימנעות מהעברה לרשות של הכספים המגיעים לה ועל ידי הריסת התשתית המוסדית והחומרית שלה באופן שיטתי.

כתוצאה, שיעור האבטלה קפץ מ-10 אחוזים בקירוב ערב פרוץ האינתיפאדה לכדי פי חמישה או שישה (תלוי כיצד מגדירים אבטלה). אי לכך שעור העוני – שנקבע על ידי הבנק העולמי על שני דולר לאדם ליום – זינק מ-20 אחוזים ב-1999 ל-50 אחוזים לערך לקראת סוף 2002, ודומה שהוא ימשיך לעלות ככל שחסכונות ומשאבים אחרים מתכלים. העוני הוא אשר צופן העתיד לרוב האנשים, כאשר הן המגזר הפרטי והן הציבורי נחלשים ומשאביהם מנוצלים עד תום. ההפסדים במגזר הפרטי עצומים, הן ביכולת הייצור (ועל כן יכולת ההעסקה) והן בהשקעות, מקומיות וממקורות חוץ.

המגזר הציבורי הפלסטיני נפגע קשה היות שהכנסותיו ממיסים צנחו למחצית מרמתם לפני האינתיפאדה והיות שהסיוע מהמדינות התורמות החל להצטמצם. יכולת הרש"פ לספק שירותים בסיסיים (חינוך, בריאות, ביטחון אישי וסיוע חברתי) נפגעה מאד. כתוצאה מכך חלה ירידה מהירה ברמת החיים, עלייה בעוני והתפשטות מהירה של תת תזונה ואנמיה, בפרט בקרב ילדים, מבוגרים ונשים. ההתרוצצות החודשית של הרשות הפלסטינית המבקשת לגייס אמצעים לתשלום משכורות לעובדיה (בכלל זה מורים, שוטרים ועובדי בריאות) מגבירה את תחושת חוסר הביטחון והלחץ של המשפחות. השפעות אלו מועצמות בשל הכיבוש מחדש של רוב השטחים הפלסטינים ובשל מתקפות יומיומיות נגד האוכלוסייה האזרחית (התנקשויות, מעצרים, הריסת בתים, עוצר וכד'). כל אלה הופכים את החברה הפלסטינית ל"חברה בסיכון גבוה" מאד.

האסטרטגיה הישראלית תחת ממשלת שרון – ניצול אמצעי הלחץ הרבים ביותר מבחינה כלכלית, פוליטית, צבאית וביטחונית כדי לדכא את האינתיפאדה - הצליחה לגרום לסבל ולמצוקה עצומים בקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. אך היא נכשלה לחלוטין בטיפול בשורשי האינתיפאדה – הכיבוש הצבאי הישראלי, קולוניזציה ומדיניות של אפרטהייד. ההיסטוריה מלמדת אותנו שדיכוי, הרעבה והשפלה אינם מונעים בעד בני אדם מלחלום על חירותם ואינם מפחיתים את נכונותם למות למען החלום. - יצא לאור 29 ינואר 2003 © bitterlemons.org.

ג'מיל הלאל הוא סוציולוג ומחבר "הדו"ח הלאומי הפלסטיני המשותף להערכת העוני" שיפורסם בקרוב על ידי המשרד הפלסטיני לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי ותכנית הפיתוח של האו"מ. הוא משמש גם חוקר בכיר במכון מואטן ברמאללה.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><