אלימות
28 מאי 2003 גליון 20
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
פועלים תחת אשליות
-
מאת ע'סאן חטיב
תקופות שהתאפיינו
בשימוש בכוח מוגבר מצד
ישראל הביאו לה רק
פחות שלום, בטחון,
הכרה ואינטגרציה.
><
כשאין פירוש מוסכם לאלימות
-
מאת יוסי אלפר
אנו בחזית מלחמת
תרבויות.
><
הטיפול באלימות: מפת הדרכים שלי לשלום
-
מאת איאד אל-סראג'
על מנת שהשלום ייצא לדרך מן הראוי שיהיו כמה עקרונות מנחים. החשוב ביותר הוא השוויון.
><
אסטרטגיה של הרס עצמי
-
מאת אברהם סלע
בפרספקטיבה היסטורית מסתברת האלימות כאסון לאינטרסים הלאומיים הפלסטינים.
=============================
השקפה פלסטינית
פועלים תחת אשליות
מאת ע'סאן חטיב
אלימות היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, כזה המנוצל במכוון על ידי שני הצדדים גם יחד על מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות השונות. בהיסטוריה של הסכסוך, תקופות שונות התאפיינו ראשית בהחרפה, ולאחר מכן בהפחתה בשימוש בכוח. ברם, ברוב שנות הסכסוך, מאז תחילת גלי ההגירה הציונית לפלסטין ועד הניסיונות שבאו לאחר מכן והנמשכים אפילו עד ימינו אלה להשתלט על אדמה ורכוש מידיה של האוכלוסייה הפלסטינית בת המקום, אלימות היוותה חלק מרכזי במאבק זה.
לאחרונה הגענו לנקודה בה רוב (ואולי אף כל) הישראלים והפלסטינים פועלים באופן שווה תחת האשליה שהצד השני מבין את שפת הכוח טוב יותר מכל אמצעי תקשורת אחר. זאת, למרות שההיסטוריה מוכיחה ההיפך, ומראה שאלימות מעולם לא הביאה לתוצאות מדיניות, לא לישראלים ולא לפלסטינים. הפלסטינים המנסים באופן לגיטימי להביא לקצו של הכיבוש הישראלי ולהשיג חירות, הגדרה עצמית, מדינה וזכות שיבה לפליטים, לא התקדמו רבות לעבר השגת המטרות האלה באמצעות כוח, בעוד שהם השיגו התקדמות – תהא פעוטה אשר תהא – בדרכי שלום. הדוגמאות הבולטות ביותר להצלחה פלסטינית הם ההכרה של ישראל בארגון לשחרור פלסטין כהנהגה הפלסטינית הלגיטימית וכן הנסיגה החלקית וההדרגתית של ישראל מאדמה פלסטינית, תוך מתן אפשרות לאש"ף לתפוס פיקוד. כל ההישגים האלה אירעו במהלך תהליך השלום וכתוצאה ממנו, תהליך שהחל בוועידת מדריד והגיע לשיאו בחתימת הסכם אוסלו, למרות הפגמים שבו.
לעומת זאת, הישראלים המבקשים להשיג את המטרות הלגיטימיות של שלום, בטחון, הכרה ואינטגרציה באזור, לא נעו אפילו צעד אחד לעבר השגת מטרות אלה באמצעות השימוש באלימות. להיפך, תקופות שהתאפיינו בשימוש בכוח מוגבר מצד ישראל, דוגמת זו שהחלה ב-29 בספטמבר 2000, הביאו לישראל רק פחות שלום, בטחון, הכרה ואינטגרציה באזור, והניבו את העימות הנוקם והמתמשך הנוכחי.
היה זה במהלך התקופות בהן נקטה ישראל גישה של ניהול משא ומתן שהנסיבות השתנו, הגם באיטיות, לטובת מטרותיו של האזרח הישראלי הממוצע. השנים 2000-1997 היו ארבע השנים השלוות והבטוחות ביותר עבור הישראלים בהיסטוריה של הכיבוש הישראלי את השטחים הפלסטינים. בשנים אלה היו פריצות דרך יוצאות דופן ביחסים בין ישראל והערבים, הכרה הדדית, שיתוף פעולה ואינטגרציה. אין זה מקרה שהעיתונאי הישראלי הנודע דני רובינשטיין ציין בשבועות המתוחים שקדמו לפרוץ האלימות בחודש ספטמבר 2000 שההתקפה הפלסטינית האחרונה על ישראלים אירעה ארבע שנים קודם לכן.
שני הצדדים גם יחד הגיעו כעת לשיא בשימוש בכוח, וכל צד עומד על כך שהשני יפסיק תחילה. המוצא היחיד ממעגל קסמים זה הוא יישום לוח זמנים של צעדים שיבוצעו בד בבד על ידי שני הצדדים גם יחד, לאמור, יישום מתואם של ההתחייבויות ב מפת הדרכים . יחדיו ובעת ובעונה אחת, על כל צד להצהיר שהוא מכיר בזכויות היסוד של האחר ומתחייב להפסיק להשתמש בכוח. לאחר מכן, ושוב במקביל, על שני הצדדים גם יחד להפסיק את פעולותיהם האלימות בשטח, כולל האלימות השקטה של הניסיונות הישראלים להפקיע אדמה, להרוס בתים, ולמנוע בכוח תנועת אזרחים פלסטינים וסחורות מקומיות. אחרת, הרי למדנו מהניסיון ששימוש בכוח רק יביא לתגובה דומה. - יצא לאור 28 מאי 2003 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
כשאין פירוש מוסכם לאלימות
מאת יוסי אלפר
כל דיון בתפקיד ובהשלכות של האלימות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקיים במגבלות קשות, עקב הקושי של שני הצדדים להסכים לגבי פירוש המונח אלימות – כלשכן לגבי השלכות האלימות.
האלימות לא היוותה סוגיה שבמחלוקת בסכסוכים האחרים של ישראל. ניהלנו מלחמות נגד מצרים וסוריה, כאשר שני הצדדים אישרו במוצהר את הצורך לכבד את חוקי המלחמה ביחס לאזרחים, לשבויי מלחמה, לתחמושת אסורה, וכד'. אם בוצעו עברות על "כללי האלימות" – ואכן בוצעו, בשני הצדדים – שניהם ידעו לטפל בהן במסגרת יחסיהם הדו-צדדיים. מכאן שמורשת של אלימות לא מילאה תפקיד מרכזי במאמציה המוצלחים של ישראל לכרות הסכם שלום עם מצריים, ובכישלון שיחות השלום עם סוריה.
אין זה המקרה ביחסים שבין ישראל לפלסטין, בהם האלימות מצטיירת כגורם מרכזי יותר. זאת, ראשית, כיוון שאיננו מסכימים לגבי פירוש המונח אלימות. פלסטינים רבים ותומכיהם מגדירים את האלימות ככל תופעה שלילית הנובעת מעצם הכיבוש. לפי גישה זו ההתנחלויות הן אלימות, גירושים הם אלימות, והאלימות הכרוכה בכל הפעולות הללו היא באותה דרגת חומרה.
הישראלים, ובכלל זה כותב שורות אלה, בדרך כלל אינם מסכימים לכך: הכיבוש הוא רע ורבות מן ההתנחלויות הן תולדה של שגיאה איומה בחשיבה האסטרטגית הישראלית. פעולות אלו מהוות שימוש לרעה בסמכות השלטון. אבל הנטייה להגדיר כל שימוש לרעה בסמכות כ"אלימות" רק מערפלת את הנושא. עדיף להגביל את המונח "אלימות" להפעלת כוח פיזי פוגעת. כשהדבר אפשרי, עדיף לטפל במקרים של שימוש לרעה בסמכות באורח פוליטי ולא במענה אלים. תולדות הסכסוך מלמדות שבמספר מקרים בשנים האחרונות יכלו הפלסטינים להשיג מדינה בתנאים טובים בהרבה מאלה המוצעים להם כיום, אילו רק התנערו מאלימות וקיבלו או דבקו בתהליך המדיני: למשל ב-1947-48, ב-1978 (קמפ דייוויד א') וב-2000 (קמפ דייויד ב'). לרוב הזיקה האלימות למאמץ הפלסטיני, וודאי לא סייעה לו.
מכאן לסיבה השנייה למרכזיותה של האלימות בסכסוך שלנו. רוב הפלסטינים מסרבים כנראה להבדיל בין האלימות הכרוכה בפיגועי התאבדות והתקפות אחרות המבוצעות ע"י פלסטינים נגד אזרחים ישראלים, לבין האלימות הכרוכה במענה הצבאי הישראלי המתמקד במבצעי האלימות הפלסטינים ולעתים קרובות למדי פוגע באזרחים פלסטינים חפים מפשע, או אפילו האלימות המיוחסת לפעולות הכיבוש. זאת ועוד, באותם המקרים שפלסטינים מסכימים שאסור לפגוע באזרחים ישראלים הם מסרבים, על פי רוב, להכיר במתנחלים, ובכלל זה בנשים, בטף ובקשישים (שאינם נושאי נשק) כאזרחים. יתר על כן, רבים מבין הפלסטינים המבקרים את השימוש באלימות נגד אזרחים ישראלים מביעים את הסתייגותם במונחים של יעילות – חשבון עלות/תועלת – במקום במונחים של מוסר.
לא זו בלבד שהישראלים עומדים בעקשנות על פערים מוסריים אלה, אלא שמאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק אנחנו מוצאים את עצמנו בחברה טובה: סוגיית הזכות לפגוע במתכוון באזרחים היא כיום בחזית מלחמת התרבויות בין התנועות האסלאמיות הרדיקאליות ותומכיהן מחד, לבין ישראל, ארה"ב וחלק גדול מהעולם, מאידך. היבט נוסף ומרכזי של התנגשות זו נוגע לנכונות האדם לפגוע בעצמו, היינו להתאבד, במטרה לפגוע באזרחי האויב. כאן אנו מתמודדים כנראה עם פערים בגישות דתיות-תרבותיות כלפי סוגיית החיים והמוות בין היהדות והנוצרות מצד אחד, לבין חלק מאוהדי האסלאם, מאידך.
בינתיים גובה האלימות הקשורה בסכסוך מחיר מחריד בקרב חברותינו. כפי שמציין הפסיכיאטר הפלסטיני איאד אל-סראג' בגיליון הנוכחי של ה-Palestine-Israel Journal, "זו עובדה מוכחת שאנשים שהתעללו בהם יתעללו באחרים". ואת זאת אין אף אחד מאיתנו רוצה או צריך.
מאחר ואיננו מסוגלים להסכים לגבי הגדרת האלימות בהקשר של הסכסוך שלנו, אין אנו יכולים לנהל דיון פורה ביחס לרבות מהשלכות האלימות. זהו מכשול עיקרי העומד בפני שיקום האמון ההדדי והיכולת המשותפת לתקשר בין הצדדים. אולם, אפילו יסכימו הצדדים להפסקה חלקית של האלימות – הגם שלא על בסיס של ערכים ומניעים משותפים – יהיה בכך משום צעד בכיוון הנכון. זוהי תמונת המצב הנוכחי של המאמצים לממש את מפת הדרכים. - יצא לאור 28 מאי 2003 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים ויועץ בכיר של ראש הממשלה אהוד ברק.
=============================
השקפה פלסטינית
הטיפול באלימות: מפת הדרכים שלי לשלום
מאת איאד אל-סראג'
מעטים מאד מאמינים שה"חזון" של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש יוגשם באמצעות מפת הדרכים שפורסמה. הסיבה לכך אינה נעוצה רק בכך שקיימים אויבים מרים וחזקים לשלום בכל המחנות, ולא רק בכך ששתי הקהילות גם יחד שרויות במצב חמור של חוסר אמון וייאוש. אדרבא, במפת הדרכים קיימת בעיה מבנית פנימית מכיוון שחסרים בה העקרונות היסודיים שצריכים להנחותה, ואינה מפרטת את פרטי התוצאה הסופית.
אנשים משני הצדדים גם יחד חבולים מטרור ואלימות ומבולבלים ונבוכים מהמיקח והממכר הפוליטי. איש אינו יודע איזה צורה תלבש המדינה הפלסטינית, מה יהיו גבולותיה, או עד כמה תהייה ברת קיימא. אין איש יודע אם תהיה שיבת פליטים. ואיש אינו יודע מה יהיה גורלה של ירושלים.
על מנת שהשלום ייצא לדרך מן הראוי שיהיו כמה עקרונות מנחים. החשוב ביותר הוא השוויון. אין הכוונה לטעון שהסכסוך הוא בין שני גורמים שווים. לכוח ישראלי העצום ולתמיכה חסרת התנאי מצידה של ארצות הברית אין דומה בצד הפלסטיני, למעט המאזן הטראגי של הטרור שהושג עם ישראל באמצעות פיגועי התאבדות. אלא שאין לנהוג באף אחד מהצדדים באופן שונה מהאחר. יש ליישם עקרון זה בכל הסוגיות, למרות שהפלסטינים עשויים לוותר מרצון על הזכות לצבא מכיוון שהם מבינים שהישראלים רדופי פחד מכך שהפלסטינים ישתמשו בנשק כדי לקחת בחזרה את הכפרים והערים הפלסטינים שמהווים היום חלק מישראל.
העיקרון מחייב שהלוחמים הפלסטינים יזכו להכרה וחסינות מעמידה לדין בישראל. הם האמינו שהם נלחמו למען ארצם ועמם. יש למחול לחיילים משני הצדדים גם יחד ולאפשר להם להיכנס מחדש למעגל החיים באופן נורמאלי ככל האפשר, תוך שמותירים מקום למשפט פנימי של קצינים בכירים שנתנו פקודות לבצע פשעים נגד האנושות.
ישראל תכיר בזכות הפלסטינית לשיבה והפלסטינים יסכימו לזכות השיבה של היהודים. אם מותר ליהודים לשוב לאחר 3,000 שנה, אך טבעי הוא שלפלסטינים תהא זכות השיבה לאחר פחות מששה עשורים. בהקשר זה אין ביכולתה של אומה, קבוצה או פרט כלשהם לטעון למעמד של "נבחרים". אנוכי, כמו כל בן אנוש, נבחר כמו זולתי – ואינני טוב מזולתי.
העיקרון השני שעל שני הצדדים גם יחד לקבל הוא שאלימות רק תוביל לאלימות, שיהודים רדופים רדפו בדרכם שלהם פלסטינים אשר בדרכם שלהם רדפו את עצמם ואחרים. שתי הקהילות גם יחד סובלות כיום ממצב אנדמי של אלימות. במהלך שבע השנים השקטות יחסית של שלטון הרשות הפלסטינית, האלימות בקרב החברה הפלסטינית עלתה ב-300 אחוזים בכל שנה. בישראל הייתה עלייה חדה בכל גילויי האלימות וכיום לצבא הישראלי אחוזי התאבדות מהגבוהים ביותר בעולם.
מסיבה זו, מן הראוי שמפת הדרכים תכלול הוראות לפיוס פנימי כמו גם לפיוס מעבר לגבול. השלום משמעו יצירת דרך חיים, לא רק ניסוח הסכם בין שני פוליטיקאים. על החברות הישראלית והפלסטינית גם יחד לעבור תהליך של פיוס לאומי. על הפלסטינים יהא לחוות תהליך של צער על אדמה, בתים ויקירים שאבדו. תקופה זו אף צריכה לכלול תהליך של מתן מחילה וחנינה למשתפי פעולה עם ישראל, ולאפשר להם לחזור למעגל החיים כרגיל.
ישראל אף היא תהיה צריכה לעבור תהליך של הכרה באחריותה ולהביע צער על הכאב שנגרם לפלסטינים, תוך לקיחת אחריות למתן פיצוי לפלסטינים. על ישראל לקבל גינוי מן העולם על כיבוש הגדה המערבית ועזה כשורש כל רע. יהודים רבים אכן הזהירו מפני ההשלכות המזיקות והמשחיתות של דיכוי אומה אחרת ושעבודם של מיליוני אנשים שפשוט רוצים להשיג את חירותם וזכויותיהם. הכיבוש הברוטאלי והמתמשך הזה יצר לפלסטינים אווירה בלתי אנושית, שטומנת בחובה תוצאות מזעזעות.
ההתפתחות הטראגית ביותר באינתיפאדה הנוכחית היא ההמצאה והשימוש בפיגועי התאבדות בהיקף מחריד. כתוצאה מכישלון הפלסטינים לגבור על הישראלים, פיגועי ההתאבדות הם הביטוי האולטימטיבי של ייאוש, המבטיח נקמה ולא חרות. באופן טבעי פעולות "טרור" כגון אלה הוסיפו למאגר התעמולה הציונית הטוענת שישראל היא הקורבן היחיד והבלעדי, ובכך תרמו עוד להדחקתה של האשמה היהודית. אין זה מפתיע שמכונת התעמולה הישראלית הצליחה לקשור את פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים עם הטרור הבינלאומי. פיגועי התאבדות והרג אזרחים בתוך ישראל הם כל מה שדרוש כדי לשכנע את העולם שהיהודים ממשיכים להיות נשחטים כקורבנות של שנאה גזענית ודתית ושל הברבריות של "הערבים האלה".
כחלק מכל הסכם שלום, על הפלסטינים להסכים לכך שרצח ילדים ונשים חפים מפשע באוטובוסים ומסעדות בתל אביב וירושלים הוא פשע, כזה שיש להפכו לעבירה על פי החוק. בעוד שניתן להבין את פיגועי התאבדות כצורה ברוטאלית של נקמה על המצב הבלתי אנושי של הכיבוש, אין הדבר צריך להצדיק טרור. טראגי לראות שפיגועי התאבדות נגד אזרחים פוגעים במסר של האיסלאם ובתביעה הפלסטינית לחרות.
אם השלום הוא דרך חיים אזי ההתנגדות בדרכי שלום צריכה להיות שיטת המאבק הפלסטינית לשחרור. התנגדות בדרכי שלום תביא לשחרור לא רק של פלסטין והפלסטינים, אלא אף של ישראל והישראלים. התנגדות בדרכי שלום תיתן לישראלים את ההזדמנות להסתכל פנימה, לשחרר את רגשי האשמה המודחקים שלהם ולקבל אחריות. אלימות רק תאלץ אותם להסתכל החוצה ולחפש אויב. וכאשר הישראלים יביעו צער על הפשעים שבוצעו נגד הפלסטינים, הדבר יסייע לשני הצדדים.
עבור הפלסטינים, תהא זו ההזדמנות לחוש בכבוד באמצעות מתן התשובה המכובדת, "כן, אנו מקבלים את התנצלותכם ומקבלים אתכם". מאידך, התנצלות תסייע לישראלים לחוש שלמים, ולשקם את נפשם הפצועה מהצער, האובדן, ורגשי האשמה המודחקים שלהם. - יצא לאור 28 מאי 2003 © bitterlemons.org.
איאד אל-סראג' הוא מנהל תכנית קהילת עזה לבריאות הנפש בעיר עזה.
=============================
השקפה ישראלית
אסטרטגיה של הרס עצמי
מאת אברהם סלע
אלימות על צורותיה השונות הייתה ונשארה המאפיין הקבוע העיקרי של הסכסוך בין יהודים וערבים בארץ-ישראל/פלסטין, מאז ראשיתו בשלהי המאה ה-19. ביתר דיוק, אלימות הייתה המאפיין הבולט ביותר של תגובת ערביי הארץ לאתגר המדיני, החומרי והתרבותי שהמפעל הציוני הציב בפניהם.
האלימות שהפעילו קבוצות ובודדים מקרב הערבים הפלסטינים כלפי היהודים המתיישבים ביטאה תחושת איום מפני חברת מהגרים זרה בתרבותה ובעלת יכולת ארגונית, כלכלית וטכנולוגית מתקדמת. יתר על כן, המפעל הציוני שם לו למטרה להפוך את הארץ כולה למדינה יהודית, תוך איום, שנראה עם חלוף השנים כנבואה המגשימה את עצמה, לנשל את הערבים מנכסיהם החומריים והרוחניים.
האלימות הערבית כלפי יהודים נשאה על פי רוב אופי ספוראדי, זמני ובלתי-מבוקר של התפרצויות עממיות, בד בבד עם שגרה של מעשי רצח מצד בודדים שפעלו על דעת עצמם. אלה גם אלה עיצבו את אופי הפעילות האלימה כחסרת אבחנה ומכוונת לפגוע באזרחים. בחלק ניכר מההתפרצויות האלימות היותר ממושכות של הערבים הפלסטינים נכרכה גם שפיכות דמים פנימית, דבר שינק ממתחים חברתיים מסורתיים שגם המאבק באויב הציוני לא יכול היה לבלום.
בזיכרון הקיבוצי של הפלסטינים הייתה האלימות המתמשכת שהפעילו נגד יהודים נשק לגיטימי במאבקם הצודק להגנת זכויותיהם הבסיסיות כבודדים וכעם. המאבק האלים בהגנה על פלסטין וערביותה מפני הפולשים הציונים, אם בהגדרתו הדתית כג'יהאד ואם בהגדרתו החילונית-לאומית כמאבק עממי מזוין, היה לערך מוסרי מחייב שעיצב את התודעה של דור אחרי דור בחברה הפלסטינית. כך הפך שיח' עז אל-דין אל-קסאם, ראש וראשון להגשמת הג'יהאד כחובה המוטלת על כל מוסלמי, לסמל ומופת לתנועות ההתנגדות הפלסטיניות, חילוניות כדתיות, שחרתו על דגלן מאבק חרמה חסר פשרות בישראל.
האלימות והטרור הוצגו תמיד על ידי הפלסטינים כנשקם של החלשים וכתגובה לתוקפנות מצד פולשים זרים שנתמכו על ידי כוחות בינלאומיים. בהעדר יכולת להתעמת ישירות עם כוחות הביטחון הישראליים, נבחרה אסטרטגיה של מאבק מזוין נגד ישראל שמטרותיה הפוליטיות והתעמולתיות היו בעלי מאפיינים מובהקים של טרור נגד אזרחים חפים מפשע—שהוגדרו כחלק מ"הישות הצבאית הציונית".
התנועה הלאומית הפלסטינית דבקה בדפוסי הפעולה האלימה מאז תקופת המנדט, חרף הכישלונות והאסונות שהיו מנת חלקה. מנגד, ההתפרצויות האלימות מצד הפלסטינים חידדו את חרדת הקיום בקרב האבות המייסדים של המפעל הציוני וחייבו אותם לפתח ולשכלל בכל דרך אפשרית את היכולות המדיניות, הארגוניות והצבאיות של היישוב ומדינת ישראל לקראת עימות כולל ומכריע, לכשיבוא. יתר על כן, האלימות הערבית חסרת האבחנה סייעה לבנות ולהצדיק את מרכיביה הכוחניים של הציונות ולבססם על אתוסים מוסריים של "הגנה", "טוהר הנשק" והשימוש בכוח כהכרח לא יגונה.
האלימות הערבית הפלסטינית נגד יהודים וישראלים עמדה בדרך כלל בסימן פער בלתי ניתן לגישור בין מטרות ואמצעים שתוצאתו ההכרחית הייתה הרס עצמי. לבד ממהומות 1929, כשהישוב היהודי עמד בסכנת חורבן, לא היה באלימות ובטרור הערביים כדי לפגוע באורח אנוש במפעל הציוני. ולמעט פלישת צבאות ערביים סדירים ב-1948, גם מדינת ישראל לא עמדה מעולם בפני איום קיומי מצד קואליציה צבאית ערבית. אולם בפרספקטיבה היסטורית מסתברת האלימות שנקטו ערבי פלסטין לדורותיהם כאסון לאינטרסים הלאומיים שלהם. גם אם בטווח הקצר נראה היה כי האלימות מניבה פרות מדיניים, כמו למשל "הספר הלבן" של 1939, או פתיחת הדו-שיח בין ארה"ב לאש"ף ב-1988 בהמשך לאינתיפאדה, הנה בטווח הארוך כשלה המנהיגות הלאומית הפלסטינית במבחן ההכרעה ההיסטורית בין חזון למציאות ושבה והחמיצה את ההזדמנות להשיג חלק ממטרותיה.
גם תהליך אוסלו לא החדיר לחברה הפלסטינית הכרה בצורך לזנוח את האלימות ולפנות לדרכי שלום, ולו רק מחישובי עלות/תועלת. אולם חרף ניסיון היסטורי מר המשיכה המנהיגות הפלסטינית לסמוך על תמיכת העולם הערבי והמוסלמי במאבקה עם ישראל ולצפות לעזרתם בבינאום הסכסוך. הגשמת תהליך אוסלו אכן הנחילה אכזבה מרה למרבית הפלסטינים שתמכו בו מלכתחילה. אולם בחשבון סופי, ספק אם אינתיפאדת אל-אקצא תיזכר על ידי פלסטינים רבים כשעתם הגדולה, ובמיוחד לא כשעתה הגדולה של הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת, שהייתה אמורה לתפקד כהנהגה לאומית אחראית בעוד שלמעשה פעלה כספקית שירותים ליזמים מקומיים של אלימות וטרור והעדיפה לדבוק באתוסים מקודשים ובלתי-מציאותיים מאשר לפעול לשנותם.
האלימות והטרור הפלסטיניים, שבאינתיפאדה הנוכחית הגיעו לשיא חדש בקצב ובממדי הרצח של ישראלים, היו הרי אסון יותר מאי-פעם, קודם כל לפלסטינים עצמם. ממדי האבדות בנפש שנגרמו להם ולישראל כאחת, ההרס הכלכלי והמוסדי שהביאו על עצמם, ולא פחות מכך, הרס האמון בציבור הישראלי בהסדר כלשהו עמם וליכוד הציבור סביב כוחות הימין. נותר רק להרהר היכן יכלו להיות כיום הפלסטינים בדרכם להגשמת מטרותיהם לו אמצו את האסטרטגיה של מרי אזרחי ואי-אלימות מבית מדרשו של גנדי וממשיכו הפלסטיני, מובארכ עווד, לפני ובמהלך האינתיפאדה הראשונה. - יצא לאור 28 מאי 2003 © bitterlemons.org.
ד"ר אברהם סלע הוא ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><