bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

הקו הירוק

26 פברואר 2003 גליון 8

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< דמוגרפיה או גיאוגרפיה - מאת יוסי אלפר
אילו יכולנו לשוב כיום לשיחות רודוס, היינו קרוב לוודאי מסכימים לחיות עם "מותניים צרים".

>< עניין עקרוני - מאת ע'סאן חטיב
הפלסטינים, שכבר ויתרו על זכויות יסוד בדמות רכוש ואדמה ממערב לקו הירוק, אינם יכולים להרשות לעצמם פשרות נוספות.

>< הקו הירוק כגבול עבר וגבול עתיד - מאת דוד ניומן
תולדות הקו הירוק הן עדות משכנעת להשפעתם של גבולות שרירותיים ומלאכותיים.

>< הקו הירוק כרוח רפאים - מאת איהאב אבו גוש
להשלמה עם המינוח השלכות אדירות עבור העניין הפלסטיני.

=============================

השקפה ישראלית
דמוגרפיה או גיאוגרפיה?
מאת יוסי אלפר

כשישראל ניהלה מו"מ לקביעת קווי שביתת הנשק עם ירדן ומצרים ברודוס ב-1948-49, היא התעקשה שאדמות וכפרים ערביים מסוימים בשומרון יסופחו אליה. זאת, כדי להרחיב את ה"מותניים הצרים" של המדינה באזור חדרה-נתניה. בכך הגדילה ישראל במודע את אוכלוסייתה הערבית-פלסטינית ע"מ לשפר את מצבה הטריטוריאלי. היא אף איימה לחדש את הקרבות עם ירדן ועיראק (שכוח משלוח שלה שהה בגדה המערבית) אם לא יסכים הצד הערבי להזיז את הקו הירוק מזרחה.

באורח דומה, כעבור כשנה, במהלך שיחות השלום הכושלות בלוזאן ותחת לחץ אמריקני, הציע ראש הממשלה דוד בן גוריון להחזיר לישראל מרצועת עזה 100,000 או אפילו 200,000 פליטים פלסטינים - תמורת שלום וסיפוח הרצועה ע"י ישראל. צעד זה, אילו זכה להסכמה ערבית, היה מוחק את הקו הירוק בין ישראל לעזה עד לגבול הישראלי-מצרי.

קו המחשבה הזה שיקף את הדרך שבה הבינו מנהיגי ישראל באותה עת את הדילמה האסטרטגית שלהם. מאות אלפי פליטים יהודים הציפו את המדינה והמאזן הדמוגראפי לא נתפס כבעיה. לעומת זאת, מלחמת העצמאות, שבה נלחמה ישראל כשגבה אל הים, לימדה אותה שיעור בחיוניותו של שטח. על כן בשנותיה הראשונות העדיפה ישראל את הגיאוגרפיה על פני הדמוגרפיה.

שטחים נתפסו כחיוניים גם במלחמת ששת הימים, במהלכה כבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה. ב-1967 גילו מעט מאד ישראלים דאגה לנוכח ההשלכות הדמוגראפיות ארוכות הטווח של שליטה ישראלית בתושבים הפלסטינים של השטחים שמעבר לקו הירוק. השטחים הכבושים נראו חשובים יותר כעומק אסטרטגי וכקלפי מיקוח למו"מ עתידי.

האופוריה שלאחר המלחמה, יחד עם הדרך שבה ישראל הבינה את החלטת מועצת הביטחון 242 - שהדגישה "גבולות בטוחים ומוכרים" ו"נסיגה. . . משטחים שנכבשו" (ולא מהשטחים), והתייחסה ל"כל מדינה במרחב" (היינו, לא לשטחים הפלסטינים, שלא השתייכו מבחינה משפטית לאף מדינה) - עודדו את מעצבי המדיניות הישראלים לחשוב במונחים של גבולות עתידיים שיהיו רחוקים מהקו הירוק, והזינו את תנועת ארץ ישראל השלמה המתעוררת, שהולידה את ההתנחלויות.

ואף על פי כן הקו הירוק שרד את 35 השנים מאז, ובעיני הקהילה הבינלאומית הפך שם נרדף ל-242. יש בכך משום עדות לכוח ההתמדה הערבי, ובפרט הפלסטיני. שכן הקו הירוק איננו גבול בינלאומי – כמו גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון – ואש"ף החל מאמץ את פתרון שתי המדינות ע"ס 242 רק בשנות ה-80' המאוחרות.

רצף של ממשלות ישראל, כולל זו של אהוד ברק שניסתה ב-2000 לשאת ולתת עם אש"ף על הסדר קבע, נכשלו בניסיונם לעגן את השיחות הטריטוריאליות בעיקרון חילופי מוסכם. כה מקודש היה הקו הירוק בעיני הנושאים והנותנים הפלסטינים בקמפ דייויד ביולי 2000 ובטאבה בינואר 2001, שהתעקשו על חילופי קרקעות על בסיס דונם תחת דונם בעבור ההתנחלויות אותן ישראל ביקשה לספח.

מאז קמפ דייויד היו אלה דווקא הפלסטינים שהצליחו, בשל דרישתם שישראל תכיר בזכות השיבה של פליטי 48', להטיל ספק במחויבותם לפתרון של שתי מדינות לשני העמים. ישראל, בתגובה, שכנעה את העולם המערבי ברובו ואף חלק מהעולם הערבי, שאש"ף אינו זכאי הן לפתרון של שתי מדינות – האחת יהודית והאחרת ערבית – והן להצהרה ישראלית המכירה בעיקרון התיישבותם של פלסטינים רבים במדינה היהודית, עד אשר תיהפך למדינה דו-לאומית.

ההתעקשות הפלסטינית על זכות השיבה מילאה גם תפקיד מפתח בשכנוע הישראלים שבעייתם האסטרטגית העיקרית מול הפלסטינים כיום היא דמוגראפית ולא גיאוגראפית. אילו יכולנו היום לשוב לשיחות רודוס ולנהל מחדש את המו"מ ביחס לקו הירוק, קרוב לוודאי שהיינו מסכימים לחיות עם מותניים צרים יותר, ובלבד שפחות פלסטינים יקבלו אזרחות ישראלית.

מכאן שעם חידוש המו"מ תהיה נטייה ניכרת בצד הישראלי לפצות את פלסטין בעבור סיפוח גושי ההתנחלויות בחילופי שטחים על בסיס דונם תחת דונם לפחות, ובלבד שהשטחים בצד הישראלי של הקו הירוק שיועברו למדינה הפלסטינית יכילו חלק מאותם הכפרים והעיירות הפלסטינים אותם התעקש ישראל לספח ב-1948. - יצא לאור 26 פברואר 2003 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד: סדרת קו אדום).

=============================

השקפה פלסטינית
עניין עקרוני
מאת ע'סאן חטיב

קל להגיע למסקנה שלא הפלסטינים ולא הישראלים יבחרו בקו הירוק כנקודת ההתייחסות שלהם, אם תוצע להם האפשרות לכך. לפלסטינים יש זכויות בלתי ניתנות להכחשה בפלסטין ההיסטורית הן ממזרח והן ממערב לקו הירוק. אף הישראלים לא בחרו קו זה, ואם הבחירה הייתה נתונה בידי כל אחד מהצדדים, רוב גדול של הציבור משני הצדדים היה מן הסתם חפץ להעביר את קו הגבול מעט מערבה, או מעט מזרחה.

ברם, קונצנזוס בינלאומי קבע קו זה כקו הגבול לפתרון של שתי מדינות. העולם הגדול קיבל גבולות אלה והם הפכו לחלק מהפתרון המקובל בזירה הבינלאומית לסכסוך זה. כאשר הצבא הישראלי הרחיב גבולות אלה מזרחה במהלך מלחמת 1967, הקהילה הבינלאומית השמיעה את קולה בנוסח החלטת האו"מ 242, המתייחסת לכיבוש הישראלי כבלתי חוקי וחוזרת על חוסר הקבילות שבתפיסת שטח באמצעות כוח. בכך נקבע שתפיסת האדמות מצד ישראל מעבר לגבולות 1967 הינה במפורש בלתי חוקית.

פתיחת הדיון בנושא, לאמור הקו הירוק, לבחינה ומשא ומתן מחדש תותיר אותנו במצב בו כל צד יעשה כל שביכולתו להשיג שינויים למען האינטרסים שלו. לא זו בלבד שהדבר יקשה מאד על השגת הסכם, אלא שמנקודת המבט הפלסטינית, זה יביא להחלשת ההחלטה 242, המתייחסת לגבולות 1967 וחיונית לתמיכה בדרישת הפלסטינים לשים קץ לכיבוש הישראלי. אם גבולות 242, לאמור הקו הירוק, אינם נושא ההתייחסות החוקי בשיחות, הרי שהמשא ומתן בין שני הצדדים על הגבולות יהיה נתון לחסדי יחסי הכוחות, אשר ללא ספק אינם לטובת הפלסטינים.

מסיבה זו עמדת הפלסטינים במשא ומתן הייתה ותישאר עמדת הגנה בכל הקשור לנקודה משפטית זו: כל גילוי גמישות לגבי עיקרון זה, ללא קשר להיקף השטחים עליהם הפלסטינים יידרשו לוותר, יחליש ללא ספק את העמדה הפלסטינית ויסיר מכניזם הגנתי מרכזי שיוביל בסופו של דבר להתמוטטות אסטרטגיית המשא ומתן המדיני הפלסטינית.

בהדגשת נקודה זו, יש לציין את הגמישות הנוספת שהוצגה בשיחות קמפ דיוויד, כאשר בניסיון להסתגל למציאות תוך שמירה על העיקרון, ההנהגה הפלסטינית הסכימה להחליף שטחים בתוך השטחים הכבושים תמורת אותו אחוז של שטח הנכלל בישראל כעת – כמובן בתנאי, שהחליפין יהיו שווים באיכותם ובגודלם.

מסיבות אלה, על כל הנוגעים בדבר לרשום לפניהם שהפלסטינים, שכבר וויתרו על זכויות בסיסיות ברכוש ושטח ממערב לקו הירוק, אינם יכולים להרשות לעצמם פשרה כלשהי על גבולות הקו הירוק. הם כבר עשו את הפשרה ההיסטורית שלהם למען תהליך המשא ומתן. אם היו מסכימים למשא ומתן על גבולות 1967, הרי שהיו מתפשרים בנוסף לפשרה הקיימת ופותחים את הדלת בפני סחיטה וניצול ללא קץ בשל העדר מאזן כוחות. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו.

הצלחת הדבקות הפלסטינית בעיקרון זה המתבסס על החוק הבינלאומי משתקפת בהסכמה ברחבי העולם לתפיסה של שתי מדינות, שקיבלה ביטוי בנאומו של נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש מ- 24 ביוני, בו קבע שעל ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו ב-1967. נאום זה היווה את הבסיס לתכנית מפת הדרכים הזוכה לתמיכה בינלאומית והמיועדת להחזיר את הפלסטינים והישראלים לשיחות. - יצא לאור 26 פברואר 2003 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
הקו הירוק כגבול עבר וכגבול עתיד
מאת דוד ניומן

הקו הירוק, הגבול המפריד בין ישראל לגדה המערבית, מילא תפקיד משמעותי בכל המשאים ומתנים שעסקו בתיחום גבולה של מדינה פלסטינית עתידית. לכל היותר, אפשר שהקו הירוק יתוקן כדי לקחת בחשבון חלק מהישובים הישראליים הממוקמים בקרבת הקו. למרות השינויים הגיאוגרפיים הרבים שהתרחשו סביב לקו במהלך 35 השנים האחרונות, הוא עדיין נתפס ע"י מעצבי מדיניות רבים כברירת המחדל לתיחום הגבול העתידי.

הקו הירוק הותווה בשיחות שביתת הנשק ברודוס ב-1949-1948. תיחום הקו המדויק שיקף את המציאות הצבאית לאחר מלחמת העצמאות. ישום הקו עורר בעיות מעשיות רבות עבור כפרים ועיירות ערבים-פלסטינים. חלק מהתושבים הערבים קיבלו אזרחות ישראלית, בעוד אחרים הפכו חסרי-לאום תחת מינהל ירדני. כפרים רבים בצד הגדה נותקו משדותיהם בצד הישראלי של הגדר. תושבים אחרים היו מנועים מלנסוע מעבר לגבול החדש אל עבודתם במקומות כמו יפו, רמלה ולוד, ובכך נגרם שבר כלכלי לרבים מהתושבים הערבים.

"פתיחת" הגבול ב-1967 יצרה אוריינטציה גיאוגרפית חדשה. במהלך שנות ה-70' וה-80' חצו עשרות אלפי פלסטינים מהגדה את הגבול לעבודה בישראל, ועמם מתנחלים ישראלים שהמשיכו לעבוד בערי ישראל. בכיוון ההפוך, ישראלים רבים חצו את הקו, במיוחד בסופי שבוע ובחגים, כדי לערוך קניות בשוקי קלקיליה ומזרח ירושלים ולהיעזר בשירותים נוספים (כגון רופאי שיניים ומוסכים) שהוצעו במחירים זולים בהרבה מאלה בישראל.

למרות תנועות אלו של חציית הגבול, הקו נשאר סמן הפרדה חשוב בין שני השטחים. מאחר ואף ממשלה ישראלית לא ניסתה לספח אפילו חלק מהגדה, הקו הירוק המשיך למלא את תפקידיו המנהליים, והתושבים משני צידי הקו ה"לא קיים" נהנו ממעמד משפטי שונה, בכפוף לחוק הירדני והישראלי, בהתאמה.

מציאות מעשית זו נגדה בעליל את ההצהרות הפומביות של פוליטיקאים ישראלים רבים, שטענו שהקו הירוק חדל להתקיים - מדיניות שהשתקפה בהחלטה לא להציג את הקו הירוק במפות ישראל שהונפקו ע"י מחלקת המיפוי ובאטלסים שבשימוש בתי ספר ואוניברסיטאות בארץ.

גם הקמתן של מועצות אזוריות לניהול ההתנחלויות בגדה לא פגעה בהפרדה המנהלתית הקיימת. אפילו כשנראה הגיוני יותר לספח חלק מההתנחלויות לרשויות עירוניות בצד הישראלי של הקו, הדבר נמנע כדי לא לאותת שישראל מרחיבה את שיפוטה האזרחי לשטחים הכבושים – מהלך אסור בתכלית עפ"י המשפט הבינלאומי.

עם שובה של האלימות במהלך האינתיפאדה הראשונה החל מ-1987, בלט הקו הירוק אף יותר. כל אימת שהוטל עוצר או סגר על השטחים הכבושים, מחסומי הדרכים הוקמו על הגבול. כשנמנע בהדרגה מעברם של פלסטינים אל תוך המשק הישראלי היה זה הקו הירוק אשר תחם את חופש התנועה שלהם. עבור הישראלים החשש לנוע בגדה המערבית וברצועת עזה יצר גיאוגרפיה של פחד, לפיה חדלו לחצות את הקו הירוק. אמנם לא תמיד היה הקו מסומן בבירור במפות, אבל רוב הישראלים פיתחו הבנה אינטואיטיבית באשר למיקום הגבול, ונמנעו מלנוע מעבר לקו.

החומות והגדרות המוקמות לאורך חלקים מהגדה לאחרונה נמצאות בקרבת הקו הירוק (עם סטיות המכילות התנחלויות אחדות בצד הישראלי). בכך הולך ומוקם דה פקטו מחסום פיזי העשוי עוד להוות גבול עתידי המפריד בין ישראל למדינה פלסטינית.

אשר לקו המפריד בין ישראל לרצועת עזה, הוא לא השתנה, ומזה כ-10 שנים מקיפה אותו גדר המתחמת בבירור את המרחב. באזור ירושלים הגבולות המוניציפאליים של העיר, כפי שנקבעו ע"י ממשלת ישראל ב-1967, הם אשר קובעים את הגבול, הגם שתיחום זה עשוי להשתנות שוב בעת מו"מ מחודש, כיוון שהממשלה מנסה לשאוב קהילות יהודיות מהסביבה (ובפרט מעלה אדומים) לתוך השטח העירוני הירושלמי.

תולדות הקו הירוק מעידות על ההשפעה החזקה של גבולות שרירותיים ומלאכותיים, אפילו כאלה הקיימים זמן קצר יחסית. הוא שימש קו הפרדה מדיני – בין ישראל לשטחים שנוהלו ע"י ירדן – במשך לא יותר מ-18 שנה, שהן כמחצית הזמן שחלף מאז "נפתח" הגבול ב-1967. המשך קיומו כקו הפרדה מינהלי, בצירוף אירועי העשור האחרון בהם חזר הקו הירוק לתפקד כמכשול המונע תנועה של אנשים וסחורות בשני הכיוונים, רק חיזקו את השפעתו בשנים האחרונות. אם וכאשר יושג הסדר מדיני של הסכסוך הרי שהתוואי הסביר ביותר לגבול הבינלאומי הרשמי בין שתי המדינות העצמאיות הוא הקו הירוק, עם שינוים קלים. - יצא לאור 19 פברואר 2003 © bitterlemons.org.

דוד ניומן הוא פרופסור לגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. הוא עורך ה-International Journal of Geopolitics. הוא פרסם מחקר מרכזי על גבול הקו הירוק עבור ה-International Boundaries Research Unit בבריטניה.

=============================

השקפה פלסטינית
הקו הירוק כרוח רפאים
מאת איהאב אבו גוש

על מנת להבין באמת את טבעו של "הקו הירוק" בשיח הפוליטי והמשפטי הנוכחי, יש ראשית לצלול מעט בזיכרון ההיסטורי.

ב-1949 מדינת ישראל התקבלה לאומות המאוחדות בתנאי שהיא תקבל את החלטות האו"מ 181ו-194. החלטה 181, תכנית החלוקה של האו"מ, הקצתה למדינה היהודית שהוקמה לא מכבר 57 אחוזים מהשטח (למרות שהיהודים היוו אז 33 אחוזים בלבד מאוכלוסיית פלסטין). כאשר מדינות ערב התנגדו לחלוקת השטח כיוון שגרסו שהוא שייך להן בלבד, פרצה מלחמת 1948.

כתוצאה ממלחמה זו תפסה המליציה הציונית שליטה ביותר מ-77 אחוזים מהשטח, ומאות אלפי פליטים פלסטינים נעקרו מבתיהם. 23 האחוזים הנותרים של פלסטין המנדטורית היו תחת שליטה מצרית וירדנית. קווי שביתת הנשק הללו הם מה שאנו מכנים כיום "הקו הירוק". בשום מקום גבולות אלה אינם מוגדרים בחוק הבינלאומי כקווי גבול ("קוים כחולים"); הסכמי רודוס ב-1949 קבעו אותם כקווי שביתת נשק בין ישראל ומדינות ערב.

למרות זאת, "הקו הירוק" הפך לקו הגבול המרכזי בו משתמשים במשא ומתן בין הפלסטינים והישראלים. לקבלת טרמינולוגיה זו היו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על המטרה הפלסטינית, החשובה שבהן היא הריסת המסגרת המשפטית הבינלאומית של תכנית החלוקה ויצירת הסכמה פלסטינית לגבולות שנקבעו באמצעות מעשי איבה. החוק הבינלאומי אינו מתיר תפיסת שטח באמצעות כוח, עיקרון שהחלטות או"מ רבות מספור המתייחסות לבעיה הפלסטינית חזרו עליו שוב ושוב.

נבחן למשל, את הסכמי השלום בין ישראל ומדינות ערב אחרות. ההסכמים בין מצרים וישראל ב-1979 וירדן וישראל ב-1994 התבססו שניהם על "קווים כחולים", הגבולות בין פלסטין המנדטורית ההיסטורית ובין השכן הערבי הרלוונטי. אפילו נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 בוצעה בעיקר על בסיס דו"ח האו"מ לגבי החלטת מועצת הביטחון של האו"מ 425 אשר התבססה אף היא על קווים בינלאומיים "כחולים".

בהשוואה לכך, הסכמי אוסלו משנת 1993 קראו לנסיגה ישראלית מדורגת ממרכזי אוכלוסייה בשטחים שנכבשו ב-1967, המסומנים באמצעות "קו ירוק". קיים מסמך אחד בלבד בחוק הבינלאומי הקובע "קווים כחולים" עבור המדינה היהודית והמדינה הפלסטינית, וזוהי החלטה 181, שהפכה חסרת תועלת בשל הכללת קווים אלה ב"קווים הירוקים" של 1967. ברור שברגע שהפלסטינים הסכימו ל"קו ירוק" גמיש, מצפים שלא יערימו קשיים בביצוע תיקונים נוספים ב"קו הירוק" עצמו. העמדה הפלסטינית הרשמית, כפי שנכתבה על ידי הארגון לשחרור פלסטין, מתחילה בהסכמה ל"פשרה היסטורית" בהקמת מדינה על 22 אחוזים מפלסטין המנדטורית, לאמור: "הקו הירוק". עמדה זו אינה נתמכת בחוק הבינלאומי, בהחלטות האו"מ הרלוונטיות, או בשכל הישר. יתר על כן, הסכמה לפשרות מסוג זה לפני תחילת משא ומתן אינה לטובת צד כלשהו הנושא ונותן בשם עמו.

אכן, המשא ומתן שמר על מראית עין של התייחסות לחוק הבינלאומי. הצהרת העקרונות משנת 1993 כוללת התייחסויות עמומות להחלטות מועצת הביטחון של האו"מ 242 ו-338, עובדה שנוצלה כדי לחזק את המעמד החלש של הצהרת העקרונות. ברם, שתי ההחלטות הללו מצהירות רק שתפיסת שטח באמצעות כוח אינה מקובלת ושלמדינות יש זכות להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים. הפלסטינים מעולם לא היו צריכים להסכים לכך שעיקרון ראשון זה יהיה קביל רק לגבי גבולות 5 ביוני 1967. (אף הנקודה השנייה אינה מסייעת לנו, כיוון שלפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה משלהם). תפיסת אדמה באמצעות כוח הנה בלתי מקובלת לפי עקרונות החוק הבינלאומי, בכל מקום שהדבר קורה. במהלך השנים האחרונות אנו טועמים את פרות העץ המורעל הזה ששורשיו נטועים עמוק בהסכמי אוסלו.

תוצאות העמדות הפלסטיניות הרשמיות הללו ברורות. הן כוללות סירוב מוחלט מצד ישראל להסכים לרעיון של גבולות 5 ביוני 1967 (הם "קווים ירוקים" בלבד, בסופו של דבר). ישראל אף מסרבת להכיר בעקרונות החלטת האו"מ 194, הקובעת זכות השיבה או פיצויים לפליטים הפלסטינים (יש לציין שזו הייתה אחת ההחלטות שישראל נדרשה לקבל לפני שהצטרפה לאומות המאוחדות). מאחר וההחלטה הנלווית אליה, החלטה 181, רוקנה מכל משמעות, הסוגיות החיוניות באמת הנוגעות למטרה הפלסטינית נותרו כעת קורבן לשינויים דה פקטו שהפכו ללגיטימציה דה יורה. די אם נבחן את מהלך ההיסטוריה בחמישים השנים האחרונות כדי לראות ששלטון דה פקטו זה שולט על ההבנה הישראלית לגבי סוגיות הפליטים, ההתנחלויות והמדינה הפלסטינית.

מחוץ להקשר החוק הבינלאומי, מה שנותר למנהלי המשא ומתן הוא לנסח עסקה המתבססת על כוח ופעילות מלחמתית. "הקו הירוק" הוא בלתי נראה, לא מתועד ואינו מבוסס לחלוטין בחוק הבינלאומי. כשלעצמו, השימוש בו כנקודת התייחסות הוא לטובתה של ישראל משום שהוא קובע תקדים של עקרונות חליפיים במקום החוק הבינלאומי בהסכמים שנחתמו תחת לחץ. גרוע מכך, הדבר מוביל למצב בו האדם נקרע בין הדרישה ליישום מלא של החלטות האו"מ עד המילה האחרונה, לבין נטישה טוטאלית של החלטות אלה. אם אלה הברירות הניצבות בפנינו, הן יכולות רק להוביל למעשי עוינות כעת ובעתיד.

בהגיענו לנקודה קשה זו, דומה שזה הזמן להיזכר שהחלטות האו"מ ועקרונות החוק הבינלאומי נקבעו כדי להביא מרפא לסוגיות של סכסוך. עקרונות אלה ממשיכים להוות מרפא לפתרון העוול שנעשה לפלסטינים במהלך השנים, מרפא שאינו מוביל להתעלמות מהמציאות הקיימת. בהתבסס על עקרונות אלה ניתן למצוא פתרונות לסבלם ולייסוריהם של הפליטים הפלסטינים, לפתור בעיות הקשורות לירושלים ולנתץ את בעיית ההתנחלויות. המפתח הוא לרפא את העוולות שנגרמו, לא לתת להן לגיטימציה.

אם בוחנים את הניסיון של דרום אפריקה, היה צורך למצוא שם פתרון לבעיות בהיקף דומה לאחר פירוק משטר האפרטהייד. פתרונות אלה לא כפו על בעלי הקרקע האפריקניים המקוריים לקבל את מאות השנים של העוול שנעשה להם, ואף לא הובילו להרס או עקירה של הנוכחות הקולוניאלית הלבנה או של כלכלתה. הדבר מגלם את העיקרון המשפטי של "פיצוי", הרעיון שאדם לעולם אינו יכול להחזיר את השעון לאחור כדי להשתחרר מעוול, אולם הוא יכול לקבל אחריות לעוול זה ולהציע פיצוי כדי לתקן זאת. - יצא לאור 26 פברואר 2003 ©bitterlemons.org .

איהאב אבו גוש הוא עורך דין ברמאללה.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><