bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

דמוקרטיה

21 מאי 2003 גליון 19

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< הדמוקרטיה מתחילה מבית - מאת יוסי אלפר
נניח שפלסטין הייתה מדינת משטרה שהצליחה למנוע טרור וביצעה מחוות שלום.

>< מודדים את השפעת הדמוקרטיה - מאת ע'סאן חטיב
קיים צורך לעודד ולגייס גורמים חיצוניים אחרים.

>< דמוקרטיזציה – לא כתנאי מוקדם - מאת יוסי ביילין
יותר סביר שמצב של שלום אזורי יזרז תהליכי דמוקרטיזציה.

>< בהמולת הקרב - מאת סאלח עבד אל-ג'ואד
ישראל נתונה תחת השפעת הפיכה שקטה בה הצבא שולט בפוליטיקה וכן במרקם החיים הדמוקרטיים ובאיכותם.

=============================

השקפה ישראלית
הדמוקרטיה מתחילה מבית
מאת יוסי אלפר

כשמנחם בגין הוביל את ישראל לשלום עם מצרים בשלהי שנות ה-70' הוא נמנע מלהתנות תנאים מוקדמים ביחס לדמוקרטיזציה של מדינה זו.הוא הדין ביצחק רבין כאשר כונן את השלום עם ירדן ב-1994. רבין אף הרחיק לכת במסגרת יחסיו המתפתחים עם יאסר ערפאת בשנים 1995-1993: הוא הכריז פומבית שלערפאת יהיה קל יותר לטפל בטרור האסלאמי הפלסטיני "בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ויורשיו ביכרו להתעלם מהשחיתות והמאפיינים הרודניים של הרשות הפלסטינית.

בראיה לאחור של מספר שנים, נראה שבגין ורבין צדקו כשנמנעו מלהתערב במבנה השלטון של המדינות השכנות במהלך מאמצי השלום מול מצרים וירדן. הסכמינו עם מדינות אלו הם יציבים, ואף שהשלום הוא "קר", הוא שרד למרות חילופי משטר ועל אף כמעט שלוש שנים של מאבק אלים עם שכנינו הפלסטינים. לעומת זאת קיים קונסנזוס רחב בישראל הגורס שאילו התעקש רבין, לאחר שסיכם עם הפלסטינים על הקמתה של תשתית דמוקרטית ברשות הפלסטינית, ודרש שערפאת יאמץ דפוסים נוספים של חברה דמוקרטית ביחס לשחיתות ולהסתה, אפשר שהמצב לא היה מתדרדר לכדי המבוי הסתום הנוכחי.

יתכן שהסתירות הללו בדינאמיקות השלום משקפות את המציאות השונה של יחסי ישראל עם שכנותיה המדינות לעומת אופיו המסובך בהרבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לחילופין, אפשר שהבעיה קשורה באישיותו המיוחדת של יאסר ערפאת (לעומת אנוואר סאדאת והמלך חוסיין), באשר אינו מסוגל כנראה להיגמל מהשימוש באלימות ובהסתה. ובינתיים נוסף למשוואה עוד גורם: הקביעה האמריקנית, בעידן שלאחר ה-11 בספטמבר 2001, באשר לזיקה שבין הטרור האסלאמי הגלובאלי והיעדר הדמוקרטיה במדינות ערביות ומוסלמיות, ובכלל זה בפלסטין.

כפועל יוצא מהתפתחויות אלו הניב הלחץ האמריקני והישראלי תכנית רפורמה פלסטינית שנועדה להנחיל בפלסטין עקרונות דמוקרטיה נוספים, כגון שקיפות פיננסית וריכוז אמצעי השלטון בידי משטר נבחר בלבד. עד כה הניבה התכנית הצלחה מוגבלת.

נניח לרגע, לצורך הדיון, ששולט בפלסטין משטר רודני, מדינת משטרה ממש, שהצליח באופן מקיף למנוע פעולות טרור נגד ישראלים, ואשר מנהיגו ביצע מחוות יוצאות דופן של פיוס כלפינו, בדומה למחוות של סאדאת והמלך חוסיין בזמנו. האין זה סביר שהישראלים יטו לכונן שלום עם מנהיג זה, לעומת רתיעתם כיום, וזאת בלי כל קשר להיעדר הדמוקרטיה? האם ארה"ב תטרח להתלונן על המוסדות הבלתי דמוקרטיים של המשטר הזה יותר משהיא מתלוננת על מדינות שכנות אחרות שלנו עמן אנו חיים בשלום - למרות היעדר התשתית הדמוקרטית המפותחת אצלן?

ארה"ב מחויבת כיום לאסטרטגיה רדיקלית של דמוקרטיזציה במזה"ת באמצעות מעין אפקט דומינו אשר יונע במידה רבה ע"י הדמוקרטיזציה של עיראק שלאחר סדאם. מוקדם להעריך את יעילות המאמץ. באותה המידה, אין זה ברור כלל שדמוקרטיות ערביות יחשקו לכונן איתנו שלום – אפילו נקבל כאמת צרופה את הקביעה שאין הדמוקרטיות נלחמות אלו באלו.

בינתיים עלינו לדאוג לדמוקרטיה שלנו. סקר שפורסם לאחרונה ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד על כך שברמה הרשמית, המוסדית, מצבה של הדמוקרטיה הישראלית טובה, ואילו ברמה העממית נפגעה התמיכה בדמוקרטיה. כך, לדוגמא, מייחסים הישראלים יותר חשיבות למנהיגים חזקים מאשר ל"דיונים וחקיקה", ומבקשים במספרים הולכים וגוברים להגביל את זכויותיהם של אזרחים ערבים. הסקר גם מעיד על כרסום במוסדות ובמושגים דמוקרטיים בהם אנו מתגאים, כגון זכויות האדם וחופש העיתונות. תופעות שליליות אלו, רובן ככולן, מקורן הישיר בתחושת המצור מפני הטרור המעסיקה את רובנו, והן משקפות את ההשלכות היומיומיות הכבדות של הסכסוך המתמשך על החברה הישראלית.

השלכה ארוכת טווח אחת של המפגש הישראלי-פלסטיני לא זכתה כלל לכיסוי בסקר, שבדק, מטבע הדברים, את פועלה של הדמוקרטיה הישראלית בקרב ישראלים בלבד. כאן השאלה היא, כמה זמן תמשיך ישראל להיות דמוקרטיה, אם נמשיך לשלוט בעם אחר שבקרוב יעלה עלינו מספרית, ואם נמשיך לכרסם באופציה לפתרון של שתי מדינות ע"י שילוב בכפייה של האוכלוסיות היהודית והערבית בין נהר הירדן לים התיכון, באמצעות התנחלות כמעט בלתי מרוסנת. - יצא לאור 21 מאי 2003 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגים באוניברסיטת תל אביב, והיה יועץ בכיר של רוה"מ אהוד ברק.

=============================

השקפה פלסטינית
מודדים את השפעת הדמוקרטיה
מאת ע'סאן חטיב

בתיאוריה, דמוקרטיה ודמוקרטיזציה אמורות לבשר חדשות טובות למען השלום. ההגיון העומד מאחורי טיעון זה הוא מן הסתם שהדמוקרטיה מציעה הזדמנות רבה יותר לציבור להביע את דעותיו ואת האינטרסים שלו ומאפשרת לגופים מקבלי החלטות לקחת בחשבון את רחשי הלב של הציבור. היות שלציבור יש עניין מושקע בשלום, אזי הרחבת הגישה של הציבור למעגלי קבלת ההחלטות (והרי בכך מתבטאת הדמוקרטיה) אמורה אף לחזק נטיות לשלום בקרב פוליטיקאים בודדים ובקרב הממשלה ככלל.

אדרבא, הניסיון הפלסטיני מציע דוגמאות התומכות בטיעון זה. הבחירות בשנת 1996, הניסיון הדמוקרטי הבולט ביותר בהיסטוריה הפלסטינית הנוכחית, האדירו וחיזקו את מחנה השלום בפלסטין ואפשרו עיסוק פלסטיני יציב בתהליך השלום שבא לאחר מכן.

דוגמא נוספת היא כמובן תהליך הרפורמה הפוליטית שהתקיים לאחרונה ואשר דרבן צעדים לקראת ביזור סמכויות והאצלתן. המועצה המחוקקת הפלסטינית הנבחרת ניסחה ולאחר מכן הצביעה בעד ביצוע תיקונים בחוקה שיצרו את משרד ראש הממשלה, ובכך תרמה ליצירת מבנה פוליטי פלסטיני שהוא מגוון יותר, ייצוגי יותר ותורם לשלום.

אולם לפני שנקבל במלואה את התזה שהדמוקרטיה מביאה שלום, יש לציין שההיסטוריה הנוכחית של ישראל שוללת טיעון זה לחלוטין. היו אלה בחירות חופשיות ודמוקרטיות בישראל שהביאו לשלטון אישים ומפלגות פוליטיות שהיוו קודם לכן את האופוזיציה המרכזית לתהליך השלום. היה זה תהליך דמוקרטי אשר יצר את הממשלה הישראלית הנוכחית, המחזיקה בעמדות פוליטיות ואידיאולוגיות שאינן מתיישבות כלל וכלל עם העקרונות הבסיסיים של הרמוניה בין הפלסטינים לישראלים, דהיינו הדרישות הלגיטימיות הבינלאומיות והעיקרון של שטחים תמורת שלום. לבטח ישראל אינה היחידה במקרה זה; קיימות דוגמאות אחרות בהיסטוריה למקרים בהם הציבור בחר במנהיגים שלאחר מכן התברר שאין הם דמוקרטיים ולא שוחרי שלום.

אם כך, ניתן להגיע להסיק שאפילו יכולים הדמוקרטיה ודמוקרטיזציה לסייע לשלום, אין הן מספיקות על מנת להבטיח ולקדם נטיות לשלום. אדרבא, קיים צורך לעודד ולגייס גורמים חיצוניים אחרים. במילים אחרות, על מחנות השלום הן בישראל והן בפלסטין גם יחד, להיות יעילים ונחושים יותר בניצול הזדמנויות דמוקרטיות כדי לקדם את מטרתם, ולא לאפשר לאויבי השלום לנווט את התחרות הדמוקרטית על השלטון.

יתר על כן, על כוחות חיצוניים אלה אשר נהנים מהשפעה על חלקי הציבור השונים באזורנו להתגייס למען הפיוס. בהקשר זה, יש לזכור שהציבור הישראלי, כשלעצמו, רגיש מאד לגילויים של הסכמה או חוסר שביעות רצון מטעם ממשלת ארצות הברית והעם האמריקני בהערכת ההתנהלות הפוליטית של ההנהגה הישראלית. גורם זה תרם לנפילתם של שני ראשי ממשלה, יצחק שמיר ובנימין נתניהו. - יצא לאור 21 מאי 2003 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
דמוקרטיזציה – לא כתנאי מוקדם
יוסי ביילין

הטענה שלפיה לא פרצו מלחמות בין מדינות דמוקרטיות הוכיחה עצמה עד כה. הטענה שעדיף לעשות שלום עם מדינות דמוקרטיות נכונה אף היא: מדינה דמוקרטית מחויבת להסכמיה, כל ממשל חדש ממשיך את קודמו, ומקבל את החלטותיו על בסיס תמיכה רחבה. אין מדובר בקבוצה קטנה הנמצאת בשלטון, ואשר אין כל משמעות למחויבותה כאשר קבוצה אחרת משתלטת על המדינה במקומה.

טענות אלו הביאו אישים כנתן שרנסקי ובנימין נתניהו לקבוע כי ישראל הדמוקרטית אינה יכולה לעשות שלום עם מדינות ערב הלא דמוקרטיות, וכי עליה להמתין עד שבמדינות אלו תיכון דמוקרטיה, כדי לחתום עמן על חוזה שלום. לחילופין, מרווח הביטחון שישראל תתבע ממדינות אלו בטרם ישנו את משטריהן צריך להיות גדול, וגודלו הוא שימנע, ככל הנראה, ממדינות ערב להסכים לשלום עמנו.

אם בישראל לא הפכה תפישה זו לנחלת הכלל, הרי שבארה"ב, בעיקר בממשל בוש, נמצאה אוזן קשבת לטענות הללו, ועניין הדמוקרטיזציה הפך מרכזי במאמץ האמריקאי לקדם את תהליך השלום באזור. הסתייגות מן הגישה החדשה עלולה להשתמע כהסתייגות מן הדמוקרטיה ותמיכה – חלילה – במשטרים ריאקציונרים.

האמת היא שהישראלים, אשר מעלים את הדמוקרטיה בקרב שכנותינו כתנאי מוקדם לכל הסכם שלום, אינם האנשים הממתינים לרגע שבו יימצא השותף הפלשתיני הראוי, כדי להעביר לידיו את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, להשתחרר מן הכיבוש בן 36 השנים ומן הנטל הדמוגראפי הקשה שהוא הביא עמו. מדובר באנשי ימין, המשוכנעים כי הזמן פועל לטובת ישראל, המבינים היטב כי העולם הערבי לא יהיה דמוקרטי בתקופה הקרובה, ואשר מוכנים להמתין גם כמה דורות עד שישתנו המשטרים השכנים, משום שאינם מוכנים לשלם את מחיר השלום.

השאלה האמיתית שבפניה אנו ניצבים אינה אם עדיף להגיע להסכם שלום עם שכנים דמוקרטיים אלא האם נכון יהיה לישראל להמתין עוד עשרות שנים עד שזה יקרה. האם העובדה שב- 2010 יהיו ממערב לירדן יותר פלשתינים מיהודים אינה מחייבת הסדר בשלב מוקדם יותר? האם יכולה ישראל להמשיך בנטל הכיבוש ובהקצאת משאביה לשטחים המוחזקים עוד עשרות שנים? האם מצב המלחמה המתמשך הוא מצב שבו נרצה להמשיך ולגדל ילדים ונכדים במקום לחיות חיים נורמאליים כמו רוב מדינות העולם?

מי שמשיב לכך בשלילה, חייב להגיע למסקנה שהשלום ייעשה עם הפלשתינים, הסורים והלבנוניים כאשר תימצא הנקודה המאזנת את האינטרסים הלאומיים של הצדדים השונים, בלי קשר לשאלת משטריהן של המדינות. אולי לא פרצו מלחמות בין מדינות דמוקרטיות, אבל הסכמי שלום והסכמים אחרים נעשו בין מדינות דמוקרטיות ומדינות לא דמוקרטיות (אפילו בין ישראל לבין מצרים וירדן) מבלי שמישהו העלה על דעתו לתבוע שינוי משטר כדי לצרף את חתימת ידו. מצב של שלום אזורי עשוי לזרז תהליכי דמוקרטיזציה, והסיכוי לכך גדול יותר מן הסיכוי להמתין לכך שמשטרי המזרח התיכון יהפכו בקרוב לדמוקרטיים ועל רקע זה יעשו הסכמי שלום עם ישראל.

מאמציה של ארה"ב לקידום הדמוקרטיה באזור ראויים לכל הערכה ולכל סיוע. כדאי לזכור שניסיונות כאלה כבר נעשו באמצעות המערב במצרים, בסוריה ובמדינות אחרות בעולם הערבי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. היו אלה ניסיונות מרחיקי לכת, שהופעלו על אוכלוסייה אנאלפבתית ברובה הגדול וכשלו. את הניסיון הבא כדאי לערוך בזהירות, ותוך כדי כך כדאי גם לזכור היטב מה התרחש באלג'יריה לפני שנים מעטות כאשר גורמי האסלאם הקיצוני היו אלה שניצלו את המשטר החדש למימוש מטרותיהם החשוכות. - יצא לאור 21 מאי 2003 © bitterlemons.org.

יוסי ביילין היה שר המשפטים בממשלת ברק, 2001-1999, ומאדריכלי תהליך אוסלו.

=============================

השקפה פלסטינית
בהמולת הקרב
מאת סאלח עבד אל-ג'ואד

התמשכותו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי נושאת השפעה רבת משמעות על התפתחות הדמוקרטיה בשתי החברות גם יחד. ישראל היא מדינה בה פועלים אלפי אינטלקטואלים בקשת רחבה של תחומים. אף על פי כן, מאז שנת 1974 כל ראשי הממשלה של ישראל היו מנהיגים צבאיים. אהוד ברק, בנימין נתניהו ויצחק שמיר היו גנרלים ו/או חברים בכירים בכוחות המיוחדים ובשרותי המודיעין של ישראל. זוהי מיליטריזציה בהתגלמותה. נראה בברור כיום שישראל נתונה תחת השפעת הפיכה שקטה בה הצבא שולט בפוליטיקה, וכן במרקם החיים הדמוקרטיים ובאיכותם.

על הספקנים ליטול לידיהם את הספר החדש, מלחמות אינן פורצות במקרה, מאת מוטי גולני, המפרט את תרבות הכוח של ישראל. "מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הנהגתה העדיפה ככלל להשתמש בכוח כדי לפתור בעיות, שלא כולן היו סוגיות של חיים ומוות", כותב גולני, כפי שצוטט בהארץ. תוצאותיה של גישה זו נראות לעין במערכת הפוליטית הישראלית, בה העמידה הצבאית המתמשכת של ישראל מחזקת את הרשות המבצעת, לרעת זו המחוקקת. לישראל מערכת דמוקרטית, אולם היא כזו שניתן לכנותה דמוקרטיה אתנית, בה שולטת ה"שבטיות". הדרך היחידה לברוח ממצב זה הוא לבצע רפורמות. אם ניקח את ארצות הברית כמודל, הרי שרק לאחר אמצע שנות השישים למאה הקודמת והשתרשות החברה האזרחית והרב תרבותית, פרחה הדמוקרטיה בארצות הברית.

בצד הפלסטיני, המשך הסכסוך אחראי באופן ישיר ובוטה לעלייתן והתחזקותן של תנועות מוסלמיות קיצוניות אשר אינן מקבלות את הערכים הליברליים הדמוקרטיים במובן האוניברסלי. כאן אני מבחין בין האיסלאם הפוליטי לבין דת האיסלאם. דת האיסלאם כוללת את הסופים שהם פציפיסטים גמורים, וכן את אוסאמה בן לאדן ודומיו המחלקים את האנושות לשתי קבוצות: מוסלמים והיתר. תנועת האופוזיציה הפלסטינית חמאס אינה רואה את הדברים כך בשחור ולבן, אולם יחד עם זאת אינה חולקת חזון של דמוקרטיה המקדם ערכים דמוקרטיים ליברליים.

השפעה נוספת של הסכסוך היא שהוא הופך יותר ויותר פלסטינים לעניים, לפחות לפי שעה. קיימת התאמה בין חינוך, הכנסה ודמוקרטיה, והוכח שדמוקרטיה ועוני אינם הולכים זה בצד זה.

ברם, להתמשכות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי השפעה מזיקה לא רק על התפתחות הדמוקרטיה בחברה הפלסטינית, אלא אף על הדמוקרטיה בעולם הערבי כולו. לפעולות הטרור האחרונות במרוקו ובריאד זיקה חלקית להמשך העלאתן של תביעות פלסטיניות בולטות.

בד בבד, הסכסוך מונע קיומו של ויכוח אמיתי. בדוגמא האישית שלי, בסוף שנת 2001, אורח משירותי הביטחון הפלסטינים בא לביתי בשעת לילה מאוחרת. הוא לא הזכיר את שמי במפורש, אולם השיחה נסבה על דעתו שהאינתיפאדה היא זמן מלחמה ובמלחמה, חוקי המשחק משתנים. הוא אמר לי שבזמנים כאלה, "אנו" איננו יכולים לסבול מצב שבו מרצים באוניברסיטת ביר זית מנצלים את משרותיהם באוניברסיטה כדי למתוח ביקורת על הנשיא הפלסטיני. טיעון זה נוצל ברחבי העולם הערבי במהלך תקופות – כמו היום – בהן מדינות ערב היו תחת התקפה. בהמולת הקרב, מצפים מכל יתר הקולות לשקוט. - יצא לאור 21 מאי 2003 © bitterlemons.org.

סלאח עבד אל-ג'ואד הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת ביר זית בגדה המערבית.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><