הממד הישראלי-פלסטיני של המלחמה בעיראק
19 פברואר 2003 גליון 7
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
מחשלים את עצמנו –
אולם לא לקראת מלחמה
-
מאת ע'סאן חטיב
הפלסטינים אינם מתכוננים
להתקפות טילים עיראקיות,
או למאמץ דיפלומטי גדול
אחרי המלחמה.
><
אפשר להסתפק בסילוקו
של סדאם
-
מאת יוסי אלפר
שלא כמו אביו ב-1990-91,
בוש לא הבטיח בפומבי לידידים
הערבים של ארה"ב תהליך
שלום דינאמי אחרי המלחמה.
><
איש לא יעמוד בדרכם
-
מאת מנואל חסאסיאן
תהיה הסתערות דיפלומטית
אינטנסיבית אם המלחמה בעיראק
תסתיים מהר.
><
שינוי משטר בעיראק:
מבגדד עד רמאללה
-
מאת ג'רלד שטיינברג
אחרי עיראק אפשר שהרשות
הפלסטינית תהיה הבאה בתור.
=============================
השקפה פלסטינית
מחשלים את עצמנו – אולם לא לקראת מלחמה
מאת ע'סאן חטיב
פוליטיקאים פלסטינים נשאלים בימים אלה לעיתים קרובות על ידי עיתונאים ודיפלומטים את השאלה האם הם מכינים את עצמם ואת עמם לקדם את אותן התפתחויות אפשריות כפי שעושים הבכירים הישראלים. הכוונה כמובן לאספקת מסכות גז לציבור ולביצוע הכנות נוספות מתוך הנחה שעיראק תשגר לעברנו טילים הנושאים מטען קונבנציונאלי או בלתי קונבנציונאלי.
התשובה הפלסטינית השלילית מהווה לרוב הפתעה לשואלים, כיוון שהיא מדברת על סוג אחר של הכנות ומזהירה מפני סכנה מסוג אחר לגמרי. הפלסטינים מביעים דאגה רבה ממלחמה זו, בפרט מהממשלה הימנית הקיצונית הנוכחית בישראל, העוינת את העם הפלסטיני והנהגתו, וממה שהיא עלולה לעולל לנו תוך ניצול המלחמה והסטת תשומת לב הקהילה הבינלאומית והתקשורת.
בצדק או שלא בצדק, הצד הפלסטיני אינו מתכונן להתקפות עיראקיות. שכן, מחד, שולטת התחושה בקרב ההנהגה והעם שעיראק לא תשגר טילים לאזור זה, ומאידך, הרשות הפלסטינית מן הסתם אינה מסוגלת לערוך את אותן הכנות רחבות היקף כמו הישראלים. הרי התשתית שלנו בקושי מחזיקה מעמד.
אף על פי כן, הפלסטינים מביעים דאגה מאפשרות פרוץ מלחמה מכיוון שהם חוששים משינוי דרמטי ביחסי הכוחות באזור שיבוא אחריה, העלול להביא להחלשת הערבים, כולל הפלסטינים, ולהשפיע על מו"מ עתידי. הפלסטינים אינם יכולים להתייחס ברצינות לרמזים האמריקנים ולהאמין להבטחות העקיפות לפיהן לאחר המלחמה יגיע הסכסוך במזרח התיכון לרגע האמת. הם רואים במלחמה רק דרך להצדיק את הדחייה הנוכחית בשיחות ואת הקפאת כל היוזמות הדיפלומטיות הבינלאומיות (ובפרט האמריקניות). לעומת זאת, המלחמה מספקת לממשלתו של אריאל שרון את ההזדמנות להמשיך בניסיונותיה האלימים להשיג את מטרותיה באמצעות שימוש בכוח ולהביא את הפלסטינים ראשית לידי התמוטטות ולבסוף לכדי כניעה.
סימני אזהרה מוקדמים למשבר מעמיק במצב הפלסטינים כבר הופיעו. הממשל האמריקני כועס על העמדה האירופית בעניין עיראק והדבר משפיע באופן שלילי על התמיכה והמעורבות האמריקניות בפעולות ה"רביעייה" - הוועדה רמת הדרג הדנה בבעיות המזרח התיכון. לעומת זאת, האירופים פנו לפתע להצדיק את תפקידם במזרח התיכון ואת קיומה של הרביעייה על ידי הפעלת גל דרמטי של לחץ בכיוון הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת. השבוע נרשם לחץ מסיבי של בכירים אירופים על ערפאת בניסיון להביא לאמריקנים את הסכמתו במספר נקודות – כאלו שההנהגה הפלסטינית התנגדה להן עד כה. מדובר בין השאר במינוי ראש ממשלה וסגן נשיא.
לא קשה לראות, אפוא, מדוע רוב הפלסטינים אינם סבורים שלמלחמה בעיראק תהיה השפעה חזקה ישירה או דרמטית על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אלא רק השלכות עקיפות דוגמת דחיית המעורבות הדיפלומטית, הסלמה אפשרית בלחץ הישראלי וכמובן, כרסום לטווח הארוך ביחסי הכוחות באזור. - יצא לאור 19 פברואר 2003 © .bitterlemons.org
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
אפשר להסתפק בסילוקו של סדאם
מאת יוסי אלפר
ההצלחה מובטחת כמעט בוודאות למאמץ אמריקני לכבוש את עיראק, לסלק את משטרו של סדאם חוסיין, ולהשמיד את הנשק להשמדה המונית שבידו. גם ניסיון של כוח כובש אמריקני בעיראק להפעיל לחץ על איראן וסוריה השכנות למען ישקלו מחדש אחדות מפעולות הדיכוי והאיבה שלהן, עשוי להצליח. ישראל ומדינות מתונות נוספות במרחב יכולות להסתפק בזה. אדרבא, די בכך.
שכן לעומת זאת, השלכות כיבוש עיראק לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינן וודאיות כלל, וזאת מבלי להזכיר את התוהו ובוהו והעוינות שיחכו לאמריקנים בתוך עיראק ובאזור אחרי שיתפזר ערפל הקרב.
קיימת אסכולה בחוגים השליטים בארה"ב ובישראל, וכן בקרב אינטלקטואלים אחדים בישראל ואף פה ושם בעולם הערבי, הגורסת שכיבוש עיראק ע"י ארה"ב יניע מעין אפקט דומינו חיובי, כזה שיבשר עידן של דמוקרטיה, כלכלת שוק ויציבות אפילו עד לפלסטין. מסבירים לנו שסופו המר של סדאם יעורר איכשהו את הדמוקרטים בדמשק, בטהראן וברמאללה לתפוס פיקוד; ערפאת ייהדף הצידה ע"י גלי ההלם מבגדד.
מהי הנוסחה הכימית הקסומה שתפעיל את הדינאמיקה הזו – לא אומרים לנו.
רצף האירועים הבאים נראה דווקא יותר סביר: בהתחלה ייתקלו כובשי בגדד האמריקנים קרוב לוודאי בהמונים המיידים עליהם אורז לאות ברכה. כאשר יציגו כוחות הכיבוש לעולם את הצינוקים ומרתפי העינויים של סדאם ואת מחסני הנשק הכימי שאגר, רבים מאלה שהסתייגו מהמלחמה ייאלצו בחוסר רצון להצדיק אותה (הגם שחלק יטענו וודאי שהגילויים הם פרי זיוף של ה-CIA). ממשל צבאי אמריקני יפתח במאמץ הבלתי אפשרי כמעט של בניית דמוקרטיה ערבית – ניסוי ענק וללא תקדים בהנדסת אנוש – וכן בניסיונות לשכך יריבויות שבטיות ועדתיות, ובהחלקת החיכוכים הבלתי-נמנעים עם שכנות כמו תורכיה ואיראן.
אפשר שהפעולות האמריקניות יהוו מקור להשראה בעיני חסידי הדמוקרטיה במדינות ערב אחדות, אולם הן ידרבנו גם גורמים אסלאמיים וקיצונים אחרים להסית נגד וושינגטון ברחבי האזור ולתכנן פעולות טרור נגד אמריקה והאינטרסים שלה. האירופים יגלו סיבות חדשות להתנגד למדיניות ארה"ב. סכנת הפצת הנשק הגרעיני ע"י צפון קוריאה תחייב תשומת לב אסטרטגית אמריקנית מיידית. קיצורו של דבר, ארה"ב תהיה עסוקה מאד.
מכאן שבלתי אפשרי לנבא את התוצאות במרחב כולו, ומי שמעז לעשות כן מהלך על קרח דק מאד.
רבים מבין האופטימיים ערים בהחלט לתרחישים אפשריים אלה, והם בכל זאת מנבאים שאחרי כיבוש עיראק ולמרות התגובות המקומיות והמרחביות, ישקיע ממשל בוש אנרגיות חדשות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פירושו של דבר בעיני חלק מהאופטימיים הוא שארה"ב תעניק לראש הממשלה שרון סמכות לסלק את ערפאת ולהעמיד במקומו משטר נוח יותר, שיידע איכשהו לפעול בשם הפלסטינים למרות שחסרה לו תמיכה עממית ועל אף שהוא חשוד בשיתוף פעולה עם האויב. שאר האופטימיים מצפים שיופעל דווקא לחץ אמריקני על שרון למען יתחיל להסיג את הכיבוש ולסלק התנחלויות.
אלא שהנשיא בוש עצמו טרם אותת שבכוונתו לממש אף אחת מהאסטרטגיות הללו. הוא ממשיך במופגן לא לגלות עניין כלל בסכסוך שלנו. הוא הנשיא האמריקני הראשון מאז 1967 שלא אמר אף מילת ביקורת על התפשטות ההתנחלויות ברחבי הגדה והרצועה.
שלא כמו אביו ב-1990-91, בוש לא הבטיח בפומבי לידידים הערבים של ארה"ב תהליך שלום ערבי-ישראלי דינאמי אחרי המלחמה. אדרבא, הוא אינו אומר דבר ביחס להנעת תהליך שלום אמיתי אחרי סדאם. כתחליף, הוא נותן את חסותו ל"מפת הדרכים" החלשה והמבולבלת – מהלך שנראה מתוכנן לאפשר לאמריקה ולבנות בריתה לעבור בשלום את המלחמה בעיראק, ולאו דווקא לעשות שלום בין ישראלים לפלסטינים.
עבור שרון ופמלייתו, התחזיות הוורדרדות ביחס למצב לאחר עיראק מספקות תירוץ נוח לא לבנות גדר הפרדה ולא להפסיק לבנות התנחלויות. שכן, ככלות הכול לאחר עיראק יקום משטר פלסטיני ידידותי ומשתף פעולה שיערוך הסכם שלום עם ישראל לפי תנאיה – כמו גם מדינות ערביות נוספות בעידן הבתר-סדאמי.
הלוואי! במציאות שלנו, סביר הרבה יותר שנצטרך להסתפק בהשמדת משטר אחד בלבד של פסיכופטים המממנים טרור פלסטיני ומתרברבים שיהרסו את ישראל. כוונתי לסדאם חוסיין ולא ליאסר ערפאת. זה האחרון, רשע ככל שיהיה, מסמל סכסוך יותר מורכב ומסובך, שאין ליישבו באמצעות סיסמאות על אודות הטובים והרעים. - יצא לאור 19 פברואר 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום).
=============================
השקפה פלסטינית
איש לא יעמוד בדרכם
מאת מנואל חסאסיאן
על מנת להבין את תוצאותיה של מלחמה אפשרית בעיראק, חיוני לבחון תחילה את תחושות העם הפלסטיני והנהגתו. כל הסימנים מראים שהפלסטינים ככלל מתנגדים למלחמה של ארצות הברית נגד עיראק – לא מכיוון שאנו מגלים סימפטיה למשטר העיראקי, אלא משום שאנו סבורים שהמלחמה אינה צודקת כלפי העם העיראקי. היות שהעדויות אינן מוכיחות שברשות עיראק נשק להשמדה המונית, והיות שהאו"מ אינו פוסק לכאן או לכאן בעניין אחזקת הנשק בידי עיראק, הדבר מחזק את אמונתם של הפלסטינים שלעם העיראקי יש זכות לחיות בשלום. בהקשר זה, אנו מאמינים שהתקפה כזו תגלם את ההגמוניה של ארצות הברית במזרח התיכון, ותביא לקיטוב של רגשות מנוגדים לא בקרב הפלסטינים וההמונים הערבים בלבד, אלא אף בקרב האירופים.
בנקודה זו, כבאחרות, המצב כיום שונה מאשר היה ב-1991. ב-11 השנים האחרונות הוטל אמברגו נשק על עיראק. האמריקנים והבריטים תוקפים שוב ושוב את אזור איסור הטיסה העיראקי. מדוע אם כן חשוב מבחינה אסטרטגית לאסור מלחמה כוללת כעת? האם הכוונה היא להיפטר מסדאם חוסיין עצמו, או שמא להשיג שליטה מלאה על הנפט במפרץ ולהגביל השפעה כלשהי של האירופים, היפנים, הרוסים והסינים באזור המפרץ, כמו גם להשיג שליטה בים הכספי?
קיימת מסקנה כנה אחת בלבד: אמריקה משחקת כיום את התפקיד ההגמוני של מעצמה. התוצאה היא שבעלי ברית רבים של ארצות הברית מוצאים את עצמם במחנה הנגדי. העמדה הפלסטינית אינה יוצאת דופן; היא נובעת מתחושה נרחבת יותר בציבור. באשר לשאלה כיצד הפלסטינים יצלחו מלחמה זו, קיימות אפשרויות מספר. כולן תלויות בהתפתחויות האירועים ובצורה שתלבש מלחמה זאת. אם האמריקנים ובעלי בריתם יצליחו לבצע את העבודה במתקפת בזק עם מספר אבדות אמריקניות מזערי, ידיחו את שליט עיראק סדאם חוסיין ויכפו "משנה למלך" בעיראק, אזי יתכן שהתוצאות עבור הפלסטינים יהיו קלות.
לעם האמריקני רגשות מעורבים לגבי מלחמה זו, והוא תומך בסיומה המהיר. על כן, אם יהיה הכיבוש האמריקני בעיראק ממושך, או אם יהיו אבדות כבדות בקרב האמריקנים, או אם יגברו מעשי עוינות נגד הנוכחות האמריקנית ונגד מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, אזי אני סבור שממשלת ארצות הברית תעמוד בפני קשיים.
במקביל, המצב בפלסטין יתדרדר. לממשלתו הנבחרת של אריאל שרון תהיה יד חופשית להגביר את הסכסוך. הוא עלול לפנות להגליית סמלים של ההנהגה הפלסטינית, אם מתנועת הפת"ח, הפלגים הפוליטיים החילוניים או החמאס והג'יהאד האסלאמי. אנו עלולים לראות מצור מלא על השטחים הכבושים, המלווה בשעות ארוכות של עוצר שיוטל על ידי הצבא הישראלי והריסת תשתית הרשות הפלסטינית. זהו התרחיש הקיצוני.
אולם אם המלחמה בעיראק תוגבל, ותוקם ממשלה חדשה, יתכן אפילו עם סדאם חוסיין עצמו, אזי אני סבור שהאמריקנים ירצו לטפל בהקדם בגורמים האחרים לחוסר יציבות במזרח התיכון. תהא הסתערות דיפלומטית אינטנסיבית לאחר שיסיימו את העבודה בעיראק, כדי ליישם את יוזמת מפת הדרכים. הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת הסכים זה כבר לרעיון למנות ראש ממשלה, במענה לדרישות מצד האמריקנים, האירופים וישראל. בדרך זו או אחרת, עליו לוותר כעת על חלק מכוחו הפוליטי, אשר יואצל למשרת ראש הממשלה. שנית, יתכן ויהיו בחירות מוקדמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, לקראת שלב הביניים והשלב הסופי של מפת הדרכים, הכולל הכרה מטעמו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש במדינה פלסטינית עצמאית.
קווי המתאר וצביונה של המדינה ייקבעו לאחר הבחירות הפלסטיניות ומינוי ראש ממשלה, כאשר הממשל האמריקני יכפה על שרון להיכנס מחדש לתהליך מדיני. ברם, קווי המתאר של המדינה יהיו פתוחים למשא ומתן. בנקודה זו מעגל האלימות ייפסק, הישראלים יתחילו לסגת ותושג הקלה במתחים הכלכליים. אם ערפאת יפעל תוך צפייה לתמורה מדינית אמיתית, הרי סביר להניח שינקוט עמדה קשוחה יותר למניעת כל סוגי האלימות נגד ישראלים. כאן נראה פריצת דרך.
אין זה אומר שהמשא ומתן, אפילו בתרחיש אופטימי זה, יהיה קל. אני צופה מצב מפותל, בו לא יוצעו גבולות 1967, לא יפורקו כל ההתנחלויות, ושאלת זכות השיבה תידרש לפשרה. דבר זה יציב את ההנהגה הפלסטינית בעמדה מוזרה וקריטית: כיצד לשווק זאת לעם הפלסטיני.
אדרבא, קיימים גם בנקודה זו שני תרחישים. הדבר יכול להימאס על הפלסטינים והם יחושו ששילמו מספיק, עם 65 אחוזי אבטלה וכמעט 60 אחוזים מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני. או שלא יסכימו כלל, ויבקשו להמשיך באינתיפאדה עד להשגת חרות ועצמאות. אלה הדוגלים בעיקרון זה של חרות ועצמאות - על רקע תנאי המלחמה הנוכחיים במזרח התיכון, תפקידה של ארצות הברית במזרח התיכון ותמיכתה המוחלטת בממשלת ישראל – בעצם יפעלו בצורה לא מעשית לנוכח הקשר בינלאומי חדש. האמריקנים יעשו כל שביכולתם להכריע בעיראק ולנסות למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני התואם את "המזרח התיכון החדש" ואת מטרותיהם האסטרטגיות. - יצא לאור 19 פברואר 2003 © bitterlemons.org.
מנואל חסאסיאן הוא מרצה למדיניות ופרשן אסטרטגי.
=============================
השקפה ישראלית
שינוי משטר מדבק: מבגדד עד רמאללה
מאת ג'רלד שטיינברג
לפני 40 שנה, התנאים הפוליטיים והכלכליים באסיה (למעט יפן) ובמזרח התיכון (למעט ישראל) הצטיינו במספר מאפיינים משותפים: שני המרחבים היו שקועים עמוק ב"עולם השלישי" האפרורי. רוב הממשלות נשלטו בידי אליטות קטנות ומושחתות שנתמכו ע"י כוחות בטחונים-צבאיים למיניהם. לא היה מקום לסובלנות או לפלורליזם, והכלכלה דשדשה. ריב ואלימות היו שגרת היום, הן בתוך המדינות והן ביניהן.
מאז רשמה אסיה, ובכלל זה סין והודו, התקדמות רבה, הן כלכלית והן פוליטית, ואילו המזרח התיכון הערבי תקועה עדיין בשנות ה-60'. פרט (חלקית) למדינות מייצאות הנפט במפרץ, העוני השתרש אף יותר והמערכות הפוליטיות נשארו סגורות. משרת המנהיג היא לכל החיים (ואף מעבר לכך, החל ב"ירושה הנשיאותית" של סוריה).
מעבר למחיר האדיר שמשלמים אזרחי המדינות הללו, הרי שתנאיי חיים אלה מזינים את התסכולים שמפרנסים את הטרור והאלימות, ופירות הלוואי מפריעים למאמצים לשאת ולתת על פתרון לסכסוך הערבי-ישראלי. אמנם לא תם הוויכוח סביב הטענה שחברות דמוקרטיות נוטות פחות להסתבך במלחמות מאשר משטרי דיקטטורה, אולם ישנם נימוקים טובים לאישוש זיקה כללית זו, אפילו במזרח התיכון.
באווירה זו אפשר שסילוקו של סדאם חוסיין ומשטרו בעיראק יגרום לתגובת דומינו ברחבי העולם הערבי, מצפון אפריקה ועד המפרץ. איש אמנם אינו יכול לנבא את אשר יתרחש ב"יום שאחרי" סיום המלחמה, אבל החלפת המשטר בבגדד נראית וודאית. יתכן שעיראק תתפרק מחוסר יציבות למחוזותיה השונים, ולעומת זאת אפשר שפלגיה השונים ישכילו לפתח יחסי עבודה סבירים ובכך יזרזו את התאוששותה. אפשר שהמשטר הנוכחי יוחלף ע"י הנהגה צבאית או שבטית צרה ומסוגרת בדומה למתווה הקיים, אבל התרחישים האופטימיים יותר חוזים ממשלה פתוחה ואחראית יותר, כזו המתברכת לפחות במנה מזערית של דמוקרטיה וסובלנות כלפי השקפות שונות.
ברגע שייפרץ הסכר, תסולק אווירת הפחד בעיראק והאוכלוסייה תתחיל לחגוג את חירויותיה ששוקמו, הרי שהתופעה תדביק גם אזרחים במדינות שכנות מסביב למזרח התיכון. החלפת שלטון דרמטית בבגדד תשמש זרז לשרשרת של תהליכים דומים (אך מונעים מבפנים) במרחב.
אחרי עיראק אפשר שהרשות הפלסטינית תהיה הבאה בתור. משטר ערפאת הדומיננטי בתוך פת"ח, אש"ף ולאחר מכן הרשות הפלסטינית, לא רשם לזכותו הישגים משמעותיים. התקווה שנולדה עם הסכמי אוסלו מ-1993 נקטלה ע"י טרור ואלימות. הכוחות הישראליים שבו לערים, והקמתה של מדינה פלסטינית נראית רחוקה מאי פעם. הפיתוח הכלכלי שהובטחה לפני עשור נכשל גם הוא, והאשם נופל על ההנהגה המושחתת והבלתי יעילה. ביקורת כזו מתפתחת גם בתוך החברה הפלסטינית, והיא מקבילה לתביעה לשינוי המשטר המגולם בנאום הנשיא בוש מ-24 ביוני 2002 על השלום במזרח התיכון. מכאן שהכוחות שישוחררו כתוצאה מהדחתו של סדאם חוסיין עשויים לשמש זרז להתהוותה של חברה פלסטינית פתוחה ודמוקרטית יותר, הנכונה לשתף פעולה עם ישראל במסגרת פתרון של שתי מדינות.
בין אם בבגדד ובין אם ברמאללה, שינוי משטר יעיל חייב להשפיע על התשתיות ולא להסתפק בהחלפת רודן או אליטה בדמויות מקבילות. הנהגה פלסטינית חדשה לאחר ערפאת, הנשלטת בידי סיעה בודדת (חמאס או פת"ח) והמתמידה בהישענות על אלימות ואימה כדי לשמור על השלטון, לא תשנה הרבה, לא פוליטית ואף לא בתחום הפיתוח הכלכלי. כדי להתקדם לקראת יעדים אלה חייב המבנה החדש ליצור דיון ותחרות בין רעיונות שונים, מערכת איזונים בקרב מוקדי הכוח, שקיפות, ואחריות.
גורמים אלה חיוניים גם למהפך החברתי שיוביל לשלום וליחס חיובי – במקום היחס השלילי הקיים - כלפי הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אמנם אין ערבויות לכך, אבל לפחות יש תקווה שבאווירה פוליטית פתוחה יותר יתפנו ההסתה וכתיבת ההיסטוריה החד-צדדית לטובת ההשלמה ההדדית והשלום היציב. מנהיגות אחראית כלפי אזרחיה תשקם גם את אמינותן של התחייבויות פלסטיניות ביחס למניעת טרור ומטלות חיוניות נוספות.
בדומה למקרה העיראקי, אין זה מציאותי לצפות כנראה למעבר מיידי מהכת הוותיקה והסגורה, השולטת זמן רב כל כך בפוליטיקה הפלסטינית, למבנה פוליטי דמוקרטי ופתוח לחלוטין. ברם, כבר קיימים בצורות שונות חלק מהמרכיבים של השלבים הראשונים בתהליך זה. הדיונים ברפורמות בהנהגה הפלסטינית בחדשים האחרונים והצגת טיוטת חוקה הממסדת דפוסי ממשל באמצעות קבינט הם גורמים חשובים בתהליך.
שינוים אלה לא יתרחשו בחלל ריק. תהליכים מקבילים עשויים לחול במדינות אחרות כמו סוריה וערב הסעודית, נוסף על עיראק. אמנם העדיפות הראשונה תינתן לשינוים פוליטיים וכלכליים פנימיים, אבל אפשר שגורמי יסוד אלה יסייעו גם בסלילה מחדש של הדרך לשלום אזורי כולל. - יצא לאור 19 פברואר 2002 © bitterlemons.org.
פרופסור ג'רלד שטיינברג הוא ראש התכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בר אילן, וחבר סגל במחלקה למדעי המדינה.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><