אסטרטגיות המו"מ
19 יוני 2002, גליון 22
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
שני הצדדים נקטו גישה מוטעית
-
מאת יוסי אלפר
הבעיה הכרוכה בגישה הפלסטינית היא שמבחינה הגיונית היא מבטלת את הצורך במשא ומתן כלל.
><
ויכוח נמשך
-
מאת ע'סאן חטיב
בחוגים פלסטינים, הביקורת הרווחת ביחס לאסטרטגית ניהול המו"מ הפלסטינית מתמקדת בתחושה שבכלל נעדרת אסטרטגיה כזו!
><
כמה הערות על אסטרטגית המו"מ
של ישראל והפלסטינים
-
מאת גלעד שר
בצוות המו"מ הפלסטיני היו שמשכו להסדר, לפשרה, למתינות. אך השפעתם על ערפאת הייתה אפסית.
><
קוצרים טעויות אסטרטגיות
-
ראיון עם חסן עספור
ננעלנו במדיניות התלויה בכוונות. ואנו שילמנו את המחיר.
=============================
השקפה ישראלית
ויכוח נמשך
מאת ע'סאן חטיב
בחוגים פלסטינים, הביקורת הרווחת ביחס לאסטרטגית ניהול המשא ומתן הפלסטינית מתמקדת בתחושה שבכלל נעדרת אסטרטגיה כזו! קיים רושם נרחב בקרב פלסטינים רבים, במיוחד פרשנים ואינטלקטואלים ואלה העוקבים מקרוב אחר המשא ומתן, לפיו הפגם העיקרי בדרך שבה ההנהגה הפלסטינית מנהלת את המשא ומתן הוא היעדר אסטרטגיה הגיונית. למען ההגינות, ייתכן שחוסר האיזון הגדול בין שני הצדדים הוא הסיבה להיעדר האסטרטגיה, משום שהפלסטינים תמיד מוצאים את עצמם בשיחות בעמדת הצד הדורש ורק לעתים מזומנות בצד המקבל.
בשלבים המוקדמים של המשא ומתן, כלומר במדריד ובוושינגטון, הצוותים הפלסטינים ניסו לפתח אסטרטגיית משא ומתן ברורה. הדבר לא עלה יפה והמשא ומתן הגיע למבוי סתום שנפרץ רק במשא ומתן המוצלח באוסלו – שיחות שנוהלו בזמנו ללא כל אסטרטגיה. הדבר הביא לויכוח בקרב הפלסטינים שנסב אודות השאלה האם מנהלי המשא ומתן צריכים להיות מעשיים ככל האפשר ולחפש תוצאות, יהיו מעטות אשר יהיו, שיביאו לשינוי הסטאטוס קוו, או שמא הם צריכים לדבוק באסטרטגיה מוצקה למרות האפשרות שהדבר יסכן את ההסכם או יקשה על השגתו.
אם לשפוט לפי התוצאות, אופיים של ההסכמים בין שני הצדדים חשף חולשה בביצועי המשא ומתן הפלסטינים. לדוגמא, היעדר אסטרטגיה בצד הפלסטיני (וראיה לטווח ארוך מצד מנהלי המשא ומתן הישראלים) גרם ליצירת האזורים B, A ו-C המחלקים את השטחים הפלסטינים. אם המטרה הסופית של העם הפלסטיני היא לשים קץ לכיבוש, אזי היו צריכים לעמוד על כך שתהיה רמה אחת של סמכות, תהא מזערית אשר תהא, על כל השטחים הפלסטינים. מכיוון שישראל זוממת לוותר על השליטה רק על חלקים מהשטחים הפלסטינים, תוך שמירה על שטחים אחרים, האסטרטגיה שלה הכתיבה את הרעיון להציע לפלסטינים דרגות שונות של סמכות על חלקים מהשטחים. במילים אחרות, האסטרטגיה של ישראל שירתה את מטרותיה שלה. לפלסטינים, מצד שני, לא הייתה אסטרטגיה המשרתת את מטרותיהם או שהיא הייתה שגויה.
מרכיב אחר של הבעיה הוא בקונספציה. החוכמה הפשוטה היא שבכל משא ומתן יש אלמנט של פשרה, ועל כן עיקרון הפשרה אינו נתון לדיון, אלא אך ורק השאלה עד כמה ועל מה יתפשרו.
אולם הפלסטינים החלו את השיחות האלה לאחר שהם כבר עשו את הויתור הגדול שלהם. לפלסטינים זכויות גם מעבר לקו הירוק, במה שעכשיו ישראל, זכויות שהקריבו במטרה (כך האמינו) לקבל את כל השטח שנכבש ע"י ישראל ב-1967. אבל כיוון שהפלסטינים באו למשא ומתן לאחר שעשו את הויתור הזה, הם נתקלו בהנחת היסוד הישראלית שהמשא ומתן צריך להתנהל על השטחים שנכבשו ב-1967, כלומר שיהיו ויתורים נוספים במהלך הדיון.
משהגיעו למשא ומתן על הסדר הקבע, נראה שהפלסטינים למדו את הלקחים הללו. הייתה להם ראיה פחות או יותר כוללת של מבוקשם ודרך הניהול לא סתרה את התפיסה הזו. התוצאה הייתה התמוטטות המשא ומתן.
כעת עולה שוב אותה השאלה. האם נגזר עלינו שוב לחזור על הניסיון הקודם של כניסה למשא ומתן למטרות מעשיות, יהיו הויתורים כואבים אשר יהיו? או שמא הנהגת הרשות עומדת כשגבה לקיר משום שבסוגיות העומדות לפשרה – ירושלים והפליטים –טמון הכוח לפגוע בעמדתה הציבורית ובכוח סמכותה? -יצא לאור 19 יוני 2002 © bitterlemons.org
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה פלסטינית
שלום בשברים
מאת ע'סאן חטיב
ההחלטה האחרונה של ממשלת ישראל להתחיל לבנות חומות רחבות היקף סביב הפלסטינים אינה אלא הדגמה נוספת שראש ממשלת ישראל אריאל שרון אינו מסוגל להתמודד עם הבעיות של ישראל אלא באמצעות ראייתו הביטחונית הצרה. שרון אטום להשלכות המדיניות של האלימות המתמשכת ולכן מסרב להתחייב לתהליך מדיני. לרוע המזל, שיחות מדיניות רציניות הן המוצא היחיד מהסכסוך הקיים, מאבק שגבה מחיר נורא מהפלסטינים והישראלים גם יחד.
אכן, נראה ששרון שכח את הכישלון ההיסטורי של גדרות וחומות – אין ולו דוגמא אחת שבה אמצעי הפרדה מסוג זה הצליחו לעצור את אלה שנחושים לחצות אותם. דוגמא אחרונה וחשובה היא זו של חומת ברלין, שלא זו בלבד שנפלה לאחר זמן מה, אלא הייתה מלאת חורים אפילו בשיא עוצמתה.
לצד העדר חזון, גישתו של שרון מסוכנת מאד. היא יכולה להיתפס רק כחלק בלתי נפרד מאסטרטגיה כוללת שמבצעת ממשלת ישראל ושסביר להניח שתקודם ע"י שרון במסעו הקרוב לארה"ב. אסטרטגיה זו, מטרתה היא לחלק בהדרגה את הגדה המערבית ורצועת עזה למרכזי אוכלוסייה מבודדים. לדבר תהיה השפעה מכרעת על הגיאוגרפיה, החברה והכלכלה הפלסטינית המתפוררת.
יתר על כן, בעוד תשומת הלב מרוכזת באירועים הדרמטיים של העימותים הללו, ממשלת ישראל מגבירה את האיום הגדול ביותר על הסיכוי לשלום: ההתנחלויות. בשעה שהפלסטינים נחסמים בתוך אזורים מסוימים, ההתנחלויות מתרחבות וממשלת ישראל משתמשת בהן ככלי להוסיף ולנתץ את השטחים הפלסטינים לגזרים. אסור לטעות בהבנת ההשלכות של החומות והגדרות החדשים האלה. אין זאת שישראל יוצרת מכשולים לאורך גבולותיה פשוטו כמשמעו אלא להפך, גדרות אלה הן חלק ממדיניות של יצירת מה שהישראלים מכנים "אזורי חיץ". אזורים אלה של שליטה ישראלית גוברת בשטחים הפלסטינים הכבושים נוגסים נתחים עמוקים מהגדה המערבית, ויוצרים גושים בעומק של 10 ק"מ במקומות הצרים ביותר, בגזרה שלעיתים רוחבה לא יותר מ-50 ק"מ. כל האלמנטים החדשים הללו המבוצעים בשם הביטחון מערערים באופן שיטתי את הבסיס לתהליך השלום, כלומר פשרה טריטוריאלית היסטורית על בסיס גבולות 1967 כפי שצוין בהחלטת מועצת הביטחון של האו"מ 242.
תוצאה זו מתווספת לפעולות הדרגתיות אך שיטתיות שנוקט הצבא הישראלי במטרה לערער את הרשות הפלסטינית ולבטל שליטה פלסטינית על כל שטח פלסטיני שהוא, דבר המותיר את הרשות עם תפקיד מנהלי בלבד לביצוע המנדט הבלתי אפשרי שלה. הסיבות להתפוררות השיטתית הזו של הבנות השלום נעוצות באידיאולוגיה של שרון ובני בריתו. האידיאולוגיה שלהם מבוססת על דת, היסטוריה ופוליטיקה כוחנית, ולפיה לישראל זכות ראשונים על כל פלסטין ההיסטורית על פי הדת, והדרך היחידה לממש זכות זו היא באמצעות כוח (ובמקום שהכוח אינו מועיל, שימוש בכוח נוסף).
בנוסף לכך, גזענות עמוקה מזינה אסטרטגיה זו של חומות וגדרות המונעת תנועה מכוון אחד ומטילה מגבלות על הפלסטינים בלבד, כאשר מתנחלים ישראלים והצבא מורשים לנוע בשני הכוונים כראות עיניהם. בנייתם של מכשולים אלה יכולה אך ורק להעמיק את חוסר הצדק שבחיי היום יום של הפלסטיני, ולהפוך את המטלות וההנאות הבסיסיות ביותר לקשות, וכתוצאה מכך להוסיף לשנאה הגוברת, לאלימות ולאלימות שכנגד.
התוצאה הכוללת של המעשים הללו היא בגדר בשורה מרה עבור יותר ממחצית החברה הישראלית הממשיכה לתמוך בנסיגה מהשטח וההתנחלויות כחלק מפשרה של שלום. מצד שני, הפיכת הסכסוך הזה למאבק קיומי בלי מקום לפשרה רק ירצה את הקיצוניים משני הצדדים. – יצא לאור 12 יוני 2002 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא פרשן מדיני פלסטיני, ומנהל את מרכז ירושלים למדיה ותקשורת
=============================
השקפה ישראלית
כמה הערות על אסטרטגית המו"מ של ישראל והפלסטינים
מאת גלעד שר
מהו היעד האסטרטגי שעמד לעיני כל אחד מן הצדדים בתהליך המדיני של השנים 1999-2001?
ישראל ביקשה למצות את הסיכוי להגיע להסכם מסגרת על הסדר הקבע, אשר יסמן את סוף הסכסוך וסופיות התביעות ההדדיות. ממשלת ברק בחרה בתהליך מדיני שיתמקד במה שחיוני באמת: קיומה לאורך זמן של המדינה היהודית-הדמוקרטית בגבולות בינלאומיים מוכרים. שלום יציב והוגן, שיעמוד גם בעתות משבר, כיעד אסטרטגי.
התפיסה הפלסטינית לא הייתה מונוליטית, אך ניתן לומר, בהכללה, כי הייתה מבוססת על תחושות צדק ועלבון, ועל ניצול המו"מ המדיני כשלב נוסף במאבק בין תרבויות וכמכשיר לתיקון עוול היסטורי. הפתרון המדיני נתפס אצל אחדים בהנהגה הפלסטינית (ובראשם ערפאת) ככלי טקטי, ארעי, שלא נועד להביא לסיום הסכסוך, אלא רק לשפר עמדות לקראת השלב הבא במאבק.
הפער התפיסתי הזה הקרין על השתלשלות המאורעות הרבה יותר מן המשגים שעשה כל אחד מן הצדדים במהלך הדרך, ומחוסר האמון ששרר ביניהם במורדות התהליך.
ואולם, האם באמת ניתן לפתור במו"מ מדיני סכסוך כה מורכב, רב מימדי, מסובך, אתנו-דתי-לאומי? נושאי הקבע רובם ככולם בעלי משמעות רב ממדית: לאומית, אמוציונלית, שורשית, דתית, קיומית, ריבונית.
ממשלת ישראל סברה שהתשובה לכך חיובית. מבחינתה, זו הייתה בחירה מודעת בפשרה היסטורית כואבת, תוך כיבוד זכויותיו של האחר. הגעה לסיום מצב הכיבוש תוך וויתורים הדדיים.
נראה שלא כך היו משיבים הפלסטינים, לו נשאלו. חשדם כי ישראל מחפשת דרך להטעות את העולם ולהנציח את הכיבוש גבר על כל הסבר הגיוני. להבנתם, הזמן פועל לטובת העניין הפלסטיני, ולכן אין ולא יהיה קץ לסכסוך, לא באופן רשמי ולא באופן מעשי.
בהביננו את הרקע לאסטרטגיה המדינית של כל אחד מן הצדדים, ניגש לניתוח הטקטיקה והגישה שלהם.
ממשלת ברק הייתה חייבת לבחור באחת משתי חלופות: "הסכם המסגרת על הסדר הקבע" – הסכם המטפל בכלל "סוגיות הליבה" (טריטוריה-התנחלויות (וגבולות), פליטים, ירושלים וסידורי הביטחון) וקובע בכל סוגיה את הפתרון המהותי, את הדרך להשגתו ואת משך היישום. או "הסכם ביניים" נוסף אשר דוחה את הטיפול בלב הסכסוך.
סוגיות הקבע קשורות זו לזו ולכן אין אפשרות לבודד אף אחת מהן מן האחרות. הגישה שנקטה המשלחת הישראלית במו"מ נשענה על נכונות לדון ברעיונות מרחיקי לכת בכל הסוגיות הנ"ל, כל עוד שום דבר לא מוסכם ומחייב עד שלא הכול מוסכם.
לפיכך התמקדנו בניסיון למצוא את המכנה המשותף, ולכך הקדשנו את מרבית הזמן. בזכות ניתוח האינטרסים המשותפים (למשל - מצב של שלום; פתרון מעשי לבעיית הפליטים; היפרדות ביטחונית; שגשוג כלכלי) התגבשו במשך הזמן אופציות רבות יותר להסדר ונוסחאות גישור יצירתיות. ברק היה נכון לקבל הכרעה היסטורית כבר בתחילת התהליך, ולהנחות את צוות המו"מ בהתאם, לשם השגת המטרה.
בצוות המו"מ הפלסטיני היו שמשכו להסדר, לפשרה, למתינות. אך השפעתם על ערפאת הייתה אפסית. מי שישב מולנו היה מוסמך רק לכאורה. עם מקצתם, ולא אציין מי (כדי שלא ייגרם לו נזק באווירת האימה של ימינו) , היה אפשר בהחלט להגיע להסדר סביר. אך בבוא עת להחלטת המנהיג, ביטל ערפאת את הישגי הנושאים-ונותנים שלו בהינף יד. גם בטרם פרצה האלימות הפלסטינית, ערפאת לא שידר באופן עקבי וברור נכונות להגיע לפשרה היסטורית אמיתית עם הציונות, המבוססת על חלוקת ארץ ישראל לשתי ישויות מדיניות עצמאיות. העוינות הנמשכת וההסתה הפרועה נפלו על קרקע פורייה, בהיעדר הכוונה אחרת.
הטקטיקה שהופעלה בידי ערפאת התבססה אפוא על מראית עין של תהליך מדיני, אך על גישה פסיבית לחלוטין למעשה. ראש צוות השלום האמריקני, דניס רוס, אמר לא-מכבר, כי בקמפ-דייויד לא הניח ערפאת ולו רעיון אחד על שולחן המו"מ במשך 15 יום (למעט הרעיון שהר הבית מעולם לא היה קיים בירושלים, רק בשכם); הנושאים ונותנים מטעמו, בהחלט כן עשו זאת.
אחרי וועידת הפסגה, סיפר רוס, התנהל מו"מ אינטנסיבי ביותר בין הצדדים, באמצעות בן-עמי ושר, עריקאת ודחלאן. נציגיו של ערפאת סיפרו לו שהרעיונות המתגבשים נראים טוב, והוא ידע שארה"ב עומדת להניח את הצעתה בסוף ספטמבר על סמך ההבנות האלה. היה ברור כי הסכם סביר הוא אפשרי, בטווח הנראה לעין.
וכל אותה עת חיפש ערפאת עיתוי מתאים ועילה להכניס אלמנט נוסף לזירה: האלימות.
ערפאת, מציין רוס, לא נקף אצבע למנוע את התפרצות הטרור והאלימות ועידודם. לקראת סוף דצמבר הניח הנשיא קלינטון את הצעותיו, שהיו מבוססות על אלפי שעות מו"מ ישיר ועל מיטב שיפוטו בדבר מה שהצדדים יהיו נכונים לקבל. ערפאת דחה את כולן, הלכה למעשה. באופן עמוק, קובע מי שעמד בראש הצוות האמריקני, ערפאת לא היה יכול לסיים את הסכסוך עם ישראל, כי פירוש הדבר שבכך מגיע גם סופו האישי.
הנה כי כן, מסוף ספטמבר 2000 ואילך התבססה האסטרטגיה הפלסטינית המובילה על הפעלת לחץ על ישראל, באמצעי טרור ואלימות המשולבים בגלגול עיניים כקורבן בעיני העולם, התחמקות מכל הכרעה מדינית מהותית, אך שימור מראית-עין של נכונות לתהליך מדיני. במקביל, פעל ערפאת לגבש לגיטימציה בינלאומית, אחדות לאומית במחנה הפלסטיני, וכן תמיכה ערבית פעילה בכסף, באמצעים ובדיפלומטיה.
הסוגיות שבמחלוקת לא ישתנו, וכך גם הפתרונות להן. לכשיבוא הרגע שבו יסיימו הצדדים את הקזת הדם הנוראית, לכשתתגבש הנהגה אחראית ושקולה בצד הפלסטיני, יסכמו הצדדים ביניהם את מתווה הסדר הקבע. יתכן שיהיה מדורג; אשפר שתקדם לו, כצעד להבטחת הקיום היהודי הדמוקרטי של מדינת ישראל, היפרדות יזומה על ידה. אני מעריך שההסדר ידמה עד מאוד למתווה שהתגבש בתקופה שבין 1999 ל-2001. – יצא לאור 19 יוני 2002 © bitterlemons.org.
עו"ד גלעד שר, 49, היה ממנהלי המו"מ המדיני בשנים 1999-2001. כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה מאוקטובר 2000 עד הבחירות בפברואר 2001. מחבר הספר "במרחק נגיעה" על התהליך הישראלי-פלסטיני.
=============================
השקפה פלסטינית
קוצרים טעויות אסטרטגיות
ראיון עם חסן עספור
bitterlemons: מניסיונך, מה היו הנקודות החזקות והחלשות בתהליך המשא ומתן?
עספור: ראשית כל, כאשר בוחנים את המשא ומתן בצד הישראלי, הכל תלוי במי שמגיע להבנות. הפלסטינים לא שינו את האסטרטגיה שלהם, אבל בצד הישראלי, ראינו אסטרטגיות רבות.
מלכתחילה, כשהתכוננו לשיחות אוסלו, שמנו את הדגש על סיום הכיבוש בשטחי 1967 ועל הדרך בה נוכל להקים את המדינה הלאומית שלנו עם זכויות לפליטים, לפי [החלטת האו"מ] 194. אני סבור שכל הפגמים בהסכם אוסלו ברורים מאד כעת. בסיסו ברור מאד - כיצד לסיים את הכיבוש בהדרגה. תמצא שבהסכם עצמו, הגדה המערבית ורצועת עזה הם יחידה טריטוריאלית אחת. היסוד [להסכם] היה שזהו שטח פלסטיני, ושהשיחות ישימו קץ לכיבוש. במשא ומתן של תהליך השלום, דיברנו על "עזה ויריחו תחילה" ודנו בהסכם הביניים לגדה המערבית. בגדה המערבית, קבענו פריסה מחדש הדרגתית בשלושה שלבים לאחר הנסיגה הראשונה, והתחלנו בכך. לאחר מכן הישראלים החלו לקרוא תיגר על התפיסה הזאת.
בעניין ירושלים, שהייתה סוגיה קשה לצד סוגיית הפליטים, הסכמנו שהעיר תהיה חלק מהשיחות האלה. מעבר לכך, דנו באוכלוסיה הפלסטינית בירושלים, בכך שהם חלק מהעם הפלסטיני, ושהם צריכים להשתתף במועצה המחוקקת ובבחירות. השגנו את זה.
bitterlemons: האם נקטתם אסטרטגיה בסיסית מוגדרת?
עספור: האסטרטגיה שלנו הייתה להשתמש בפתרון הביניים כדי להמשיך לעבר פתרון הקבע. זו הייתה הנקודה הברורה ביותר של האסטרטגיה שלנו. לקראת השגת מטרה זו, הבאנו את הישראלים לידי הסכמה שעל השטחים חלה [החלטת האו"מ] 242, משמע שפלסטין ההיסטורית תחולק לשתי מדינות – מדינה פלסטינית בגדה המערבית ועזה, כולל מזרח ירושלים, ומדינת ישראל בחלק האחר של פלסטין ההיסטורית.
במהלך תקופה זו, הישראלים החלו להתמקד ב"שלום ובטחון". הצלחנו בתחומים מסוימים של בטחון ונכשלנו באחרים. בהתחלה, הם שינו באופן הדרגתי מספר אלמנטים אסטרטגיים ותפיסות של אוסלו. בהסכם עזה-יריחו, הם העלו כמה סוגיות שהיוו מכשולים חדשים. הייתה זו טעות גדולה מצדם של הפלסטינים להסכים לכמה מהאלמנטים האלה, למשל, כשהסכימו שהמעברים הבינלאומיים ברפיח וביריחו ייחשבו כאזורים צבאיים ישראליים. הדבר שימש לאחר מכן להצבת מכשולים רבים המקשים על תנועת הפלסטינים, והביא להתרכזות בתפיסות ביטחוניות ולא בתפיסות מדיניות.
אלמנט נוסף שנתן להם דרכים חדשות לבסס את הכיבוש, במקום לפעול להפסקת הכיבוש, היה כאשר נוצרה רצועה מסביב להתנחלויות, במיוחד בהתנחלויות בעזה. רצועה זו לא שימשה לביטחון, אלא להרחבת ההתנחלויות, והקשתה עוד יותר על התנועה הפלסטינית סביב אזור זה.
בנוסף לכך, הם השתמשו בשלושת הכבישים הרוחביים כדי להציב מכשולים חדשים בתוך עזה עצמה. מאוחר יותר, נוכחנו לדעת שבאופן מעשי הישראלים יכולים לבתר את רצועת עזה לשלושה או ארבעה אזורים תוך שימוש בהתנחלויות, בכבישים ובשפת הים.
bitterlemons: כיצד הדבר השפיע על תוצאת השיחות?
עספור: הישראלים לא שאפו לשלום, הם רצו להשתמש בביטחון כפתרון. הדבר בלט יותר כאשר הגענו להסכם הביניים בגדה המערבית. הם דרשו והצליחו לשנות את התפיסה של הצהרת העקרונות לחלק את הגדה המערבית ל-B, A ו-C, לשטחים המיושבים והבלתי מיושבים. זה היה הקש הראשון ששבר את הסכם אוסלו ונתן לישראל את היתרון בשליטה על ההסכם עצמו. לדעתי, הייתה זו טעות אסטרטגית מצד הפלסטינים להסכים לכך. או אז ננעלנו במדיניות התלויה בכוונות. ושילמנו את המחיר.
מה שארע עכשיו הוא שהם ניצלו את כל זה נגדנו, במיוחד כאשר הליכוד עלה לשלטון. יכול להיות שעם מפלגת העבודה היינו יכולים להמשיך לאחר הטעות האסטרטגית הזאת. אבל כשיש לך את הליכוד, המתנגד מלכתחילה לאוסלו עצמו, הרי שהטעות האסטרטגית פעלה נגד הפלסטינים ונגד תהליך השלום. הם הציבו מכשולים ופתחו את הדרך לפעילות ההתנחלויות.
כאן איבדו הפלסטינים תקווה. זה התחיל עם עלייתו של בנימין נתניהו ושינוי תפיסת היחסים עצמה. במקום שיהיה שלום, היינו צריכים להגן על מה שהשגנו.
bitterlemons: כיצד ניתן להתקדם?
עספור: כעת, עם שרון, אני סבור שזה קשה מאד, אלא אם כן הקהילה הבינלאומית רוצה לסיים את העניין. למרות כל מה שקרה עם [ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד] ברק, וכל הטיפשות שלו, בטאבה בנינו למען העתיד. יש בידנו את המסמך שפורסם ע"י [שליח האיחוד האירופי] מיגל מורטינוס, הבנות טאבה שהתוו יותר מ-90% מהסוגיות ופתחו את הדרך לסיום העניין.
אני סבור שבעת ובעונה אחת אנו קרובים מאד - ורחוקים מאד. יש בידנו מסמכים המתאימים לסיום העניין, אבל אין לנו שותף לסיום. אדרבא, הצד הישראלי משתמש בטנקים כדי לסיים אותו. האסטרטגיה הזו מלחיצה את האנשים. העם הפלסטיני רוצה להגן על עצמו נגד התוקפנות הישראלית והישראלים חשים שהאינתיפאדה הפלסטינית תמשיך. למרות מה שיש במסמך, הם אפילו לא מעיפים בו מבט. כפי שאמרתי, אם לא יהיה מאמץ בינלאומי אמיתי, נמשיך לחיות במנטאליות של מלחמה. יצא לאור 19 יוני 2002 ©bitterlemons.org
חסן עספור שירת כחבר בצוות המשא ומתן הפלסטיני וכשר לענייני ארגונים חוץ ממשלתיים ברשות הפלסטינית.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><