מוסף מיוחד: השבוע bitterlemons מגיש מוסף מזדמן: "השקפה חמישית", מאת אישיות ידועה שאיננה ישראלית או פלסטינית
17 יולי 2002, גליון 26
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
=============================
=============================
קמפ דיוויד – העסקה שנרקמה בין ישראל לארה"ב
מאת ברוס ריידל
בשנתיים שעברו מאז שהנשיא קלינטון כינס את מפגש הפסגה בקמפ דיוויד כדי לנסות ולהביא שלום צודק ובר קיימא לישראלים ולפלסטינים, פורסם רבות אודות מה שאירע שם ומדוע הפסגה נכשלה בהשגת הסכם בין שני הצדדים. אבל נקודת מבט אחת של הפסגה הוזנחה במסגרת הניתוח: השיחות הדו-צדדיות בין הישראלים והאמריקנים אודות השאלה כיצד לסייע לישראל לנהל את סיכוני הסכם השלום, במידה והסכם כזה אכן יושג. כעוזר מיוחד לנשיא לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה במועצה לביטחון לאומי, אחד מתחומי האחריות שלי בקמפ דיוויד היה לפקח על השיחות ובפרט לנהל אותן עם המקבילים הישראלים במשרדו של ראש הממשלה אהוד ברק. חשוב להבין את השיחות האלה כדי להעריך טוב יותר את ההצעות שברק הניח על השולחן בהקשרן המלא וכדי להבין איזה הסכם שלום ניסו הוא והנשיא קלינטון לבנות.
משרדו של ראש הממשלה השקיע עבודה ניכרת בהכנה לקמפ דיוויד לגבי השאלה כיצד ניתן למזער את הסכנות עבור ישראל באמצעות עסקה שתתלווה להצעות שברק יגיש לפלסטינים בהסכם על הסדר הקבע. עבודה זו נמשכה מאז ההכנות המוקדמות להסכם עם סוריה שהיה במרכזו של מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי בחורף של 2000-1999, אלא שההצעות החדשות שישראל הניחה על השולחן בקמפ דיוויד נוסחו כדי לטפל במאפייני ההסדר עם הפלסטינים. המאמץ הישראלי הובל ע"י ראש מטהו של ברק, דני יתום ויועצו המדיני, צבי שטאובר.
בבסיס ההצעות שהצוות של ברק העלה בפני הצד האמריקני בקמפ דיוויד עמד מהפך בשותפות הביטחונית הישראלית-אמריקנית. בפועל יחסים אלה הם עמוקים ועשירים, ובנויים על שנים של שותפות קרובה ואפקטיבית, אבל מאז ומתמיד שותפות זו נעדרה מחויבות רשמית המתבססת על חוזה. ברק הציע בקמפ דיוויד שארה"ב וישראל יערכו הסכם הגנה הדדי ורשמי הכולל מחויבות של ארה"ב לבוא לעזרתה של ישראל במקרה של התקפה בעתיד, ואשר יעוגן בחוזה שיאושרר ע"י הקונגרס והכנסת. חוזה זה אמור להיות זהה לאמנה המעגנת את יחסי ארה"ב עם בנות בריתה בנאט"ו, וככזו תכלול התחייבות של ארה"ב למתן מטריה גרעינית, לאמור, הבטחה אמריקנית להגיב על התקפה גרעינית על ישראל באמצעות כוחות גרעיניים אמריקניים.
רעיון זה הועלה ע"י הצד הישראלי במהלך השיחות על הסכם עם סוריה לפני ועידת השלום בשפרדסטאון, מערב וירג'יניה, בינואר 2000 ואחריה, אבל לא בפירוט שבה הוצג בקמפ דיוויד. ביולי הצוות הישראלי הציג טיוטת חוזה והחל בשיחות מפורטות עמנו על הדרכים לאשרורו בסנאט.
באותה מידת חשיבות שיוחסה לניסוח הרשמי של שותפות ההגנה האמריקנית-ישראלית המוצעת, ברק גם ביקש חבילה כלכלית אמריקנית חדשה ועצומת-ממדים כדי לסייע לשפר את הסבירות שהסכם שלום ישראלי-פלסטיני ישרוד ויתמיד. ברק ביקש לקבל התחייבות מקלינטון לממן, בין אם באמצעות כסף אמריקני או כסף שיתקבל משותפים אחרים כגון האירופים והיפנים, חבילת סיוע כספי שהגיעה כמעט ל-35 מיליארד דולר בקירוב לאורך מספר שנים. ארה"ב תמשיך להקצות את חבילות הסיוע הכספי הקיימות לישראל ולמצרים (שמגיעות כמעט ל-5 מיליארד דולר בשנה), ותיקח על עצמה את עול המימון של רוב הסיוע החדש. הפלסטינים יהיו הנהנים מרוב הכסף.
כ-10 מיליארד דולר יוקצו לפיצוי הפליטים הפלסטינים ממלחמת 1948 החיים בגלות יותר מחצי מאה. ארה"ב תסכים לנסות לגייס תרומות ממדינות ברחבי העולם כדי לסייע לפצות את הפליטים האלה במקום חזרתם לבתיהם. הכסף יחולק בדרכים שונות שייקבעו במשא ומתן כחלק מהסכם השלום הישראלי-פלסטיני. ההערכות הפנימיות שלנו בארה"ב גרסו שהסכום הזה קטן מדי לצורך העניין אבל ישמש בסיס הגיוני להתחלת תהליך גיוס הכספים.
סכום נוסף של 10 מיליארד דולר ישמש לפיתוח מתקנים להתפלת מים כדי להגדיל את כמות המים הניתנים לשימוש עבור ישראל, הפלסטינים וירדן. מספר מתקני התפלה יקרים יוקמו כדי להגדיל את אספקת המים לשלוש המדינות. הפלסטינים יהיו הנהנים העיקריים מפרוייקט הפיתוח הזה. שוב תשא ארה"ב בעול הניסיון לגייס את התרומות הדרושות לכדי 10 מיליארד דולר.
סכום נוסף של 15 מיליארד דולר יוקצה לתועלתה הבלעדית של ישראל. כ-5-3 מיליארד דולר ישמשו לחידושים ולשדרוגים בצה"ל, ובעיקר מטוס התרעה חדש, צוללות תקיפה, מסוקים, והצבת מערכת החץ להגנה מפני טילים בליסטיים טקטיים. עוד 2.5 מיליארד דולר יוקצו לסייע לפריסה מחדש של יחידות צה"ל מבסיסים בגדה המערבית לבסיסים חדשים שיוקמו בתוך הקו הירוק, ומיליארד דולר נוספים יוקצו לבניית מתקני אימונים חדשים כדי לפצות על אלה שיפורקו עקב העברת מדבר יהודה לשליטת הרשות הפלסטינית. שני מיליארד דולר יוקדשו לבניית כבישים וגדרות חדשים כדי לסמן את הגבולות החדשים בין ישראל והרשות הפלסטינית ו-3 מיליארד דולר לערך יוקצו לסייע לשלם את ההוצאות של העברת המתנחלים הישראלים מההתנחלויות שיפונו בגדה המערבית ובעזה.
ברק אף ביקש לאפשר גישה ישראלית לחלק מטכנולוגית ההגנה המתקדמת ביותר של ארה"ב, במיוחד טיל השיוט טומהוק ומטוס הקרב המתקדם 22F. שתי הבקשות עלולות היו לעורר בעיות. העברת טכנולוגיה של טילי שיוט עלולה להיתפס כהפרה של משטר הפיקוח על העברת טכנולוגית טילים, שארה"ב הייתה מהיוזמים המרכזיים שלו, וה-22F הוא מטוס עתידי שטרם עלה על פסי הייצור ושהקונגרס היה מאד קפדן לגבי יצואו. (קלינטון אכן חייב את ארה"ב לספק את ה-22F לישראל, בכפוף לאישור הקונגרס, בסיום תקופת הממשל שלו.)
פרטי הבקשות הישראליות נשמרו בסוד בוושינגטון במהלך הפסגה ולאחריה. הייתה התנגדות ניכרת לכמה מרכיבים של החבילה, במיוחד העברות הטכנולוגיה וההתחייבויות החדשות לחוזה הגנה. ניתן לומר שהייתה גם מידה ניכרת של הלם מהיקף החבילה ועלותה. כמה עוזרים תהו האם הקונגרס יירתע מבקשה בסדר גודל כזה.
עמדת הנשיא הייתה פשוטה: אם הדבר יסייע לברק למכור שורה של ויתורים כואבים ושנויים במחלוקת לציבור הישראלי ולפתור את הסוגיות הבולטות של הפליטים והמים, אזי הנשיא יעשה כל הניתן כדי להשיג את החוזה והכסף. הוא אמר לברק במהלך הפסגה שהוא יעשה כן וברק פעל על פי ההנחה שיקבל תמיכה אמריקנית מלאה, בכפוף כמובן לאישור הקונגרס. ברור שברק וקלינטון העריכו שידידי ישראל בגבעת הקפיטול יתגייסו לתמוך בעסקה כזו אם אכן יושג הסכם שלום עם הפלסטינים. יחד עם זאת, קלינטון היה מאד נחרץ, באומרו שהעסקה הישראלית-אמריקנית תלויה לחלוטין בהשגת הסכם ישראלי-פלסטיני.
למרבה הצער הדבר לא הושג. מעניין שהיו"ר ערפאת הציג בקשה אחת בלבד מהנשיא לסיוע אמריקני ישיר. ערפאת שאל אם אנשי צבא אמריקנים יוכלו להוות את הבסיס לכוח שמירת השלום שאמור להתפרס בבקעת הירדן כדי להחליף את פריסת צה"ל שם. בקשה זו עלתה באמצע הלילה כאשר סאיב עריקאת העיר אותי בשלוש לפנות בוקר כדי לשאול את שאלת המפתח הזאת. טלפנתי מיד לסנדי ברגר ולנשיא. שוב, קלינטון התייחס בחיוב ואמר כן.
ההגיון שמאחורי הבקשות של ברק מוסבר בצורה הטובה ביותר ע"י הישראלים. בקמפ דיוויד הבנו שהחשיבה הישראלית סבה סביב שתי נקודות מפתח. ראשית, רק מאמץ מסיבי של שיקום כלכלי יאפשר לבצע את העסקה הכוללת עם הפלסטינים. כלומר, תכנית מרכזית לפיצוי הפליטים וליצירת מקורות מים חדשים תהיה חיונית כדי ליצור את הערך המוסף שיעודד את העמים משני הצדדים לראות בשלום דבר המועיל לחייהם. שנית, כל עסקה, תהא נדיבה לפלסטינים אשר תהא - תתקל בהתנגדות אלימה מצד גורמים באזור, קרוב לוודאי מצד איראן, עיראק ואולי אחרים כגון אוסאמה בן-לאדן. אלה הרי מתנגדים לעצם קיומה של ישראל ועל כן יציבו בפניה איומים ביטחוניים ארוכי טווח, אולי אפילו גרעיניים. על כן, עסקה לשלום עדיין תצריך קיומו של ממד ביטחוני נרחב לטווח הארוך. הנשיא קלינטון קיבל לחלוטין את ההגיון בטיעון זה של ברק.
מובן שכל הדיונים האלה היו תלויים בהשגת עסקה ישראלית-פלסטינית. הם נדחקו הצידה עקב כשלון הפסגה, אבל הם מספקים תובנה מיוחדת במינה באשר לדברים שיידרשו מארה"ב כדי להשיג עסקה בת קיימא. ברור שאף ממשל עתידי אינו מחויב להבטחות של קלינטון בקמפ דיוויד, אבל השיחות שם מדגימות את היקף הצרכים הדרושים כאמצעי ליווי לעסקה כדי להבטיח את קיומה ומעשיותה.
לשיחות אלה הייתה חשיבות מובנת מאליה לאלה מאתנו שהיו מעורבים בהן. העיצוב מחדש של היחסים ביו ישראל וארה"ב שהועלה בהן היה אמור להיות יסודי ועמוק. למרות זאת, היו בשיחות גם רגעים קלילים, לדוגמא כאשר הנשיא הציע שהמשלחות יצפו בסרט באחד הערבים כדי לפרוק מתחים. הסרט שנבחר עסק בתפיסת צוללת גרמנית במלחמת העולם השנייה. למחרת אמרו לי חברי הצוות הישראלי שהם שכחו שחיל הים שלהם זקוק לעוד שתי צוללות שיתווספו לאלה שארה"ב כבר סייעה לממן את רכישתן מגרמניה. הצעתי לנשיא באותו לילה שמעתה והלאה נקרין למשלחות קומדיות רומנטיות.
שנתיים אחרי קמפ דיוויד, ברורה יותר מתמיד הטרגדיה של הפסגה שהוחמצה. תארו לכם את המזרח התיכון ללא האינתיפאדה ועם הסכם שלום הנתמך בקרן ענקית לשיקום, המקבילה לתכנית מרשל בה שיקם הנשיא טרומן את אירופה לאחר מלחמת העולם השניה. תארו לעצמכם כיצד היו משתפרים חייהם של העמים באזור, במיוחד אלה שבמחנות הפליטים. הזדמנות מוחמצת זו היא אשר מזדקרת כיום יותר ויותר בבירור. – יצא לאור 17 יולי 2002 © bitterlemons.org.
ברוס ריידל שירת יותר משמונה שנים בבית הלבן כיועץ לשלושה נשיאים בנושאי המזרח התיכון.