קמפ דייויד: כעבור שנתיים
17 יולי 2002, גליון 26
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
ברק רצה הסכם, וגם היהודים האמריקנים
-
מאת יוסי אלפר
ראש ממשלה ישראלי שבאמתחתו
תכנית שלום מציאותית, יכול
לזכות בתמיכתה הפעילה של
ארה"ב.
><
קמפ דייויד: אסטרטגיית
היציאה של ברק
-
מאת ע'סאן חטיב
שטחים היו אמורים לשמש קלף
מיקוח שיאפשר להימנע מפשרה
בנושאים אחרים.
><
הייתה חסרה פסגת מנהיגים תחילה
-
ראיון עם שלמה בן-עמי
בראיה לאחור, זו הייתה שגיאה
היסטורית להביא את ערפאת לכאן;
זה כמעט עלה לנו במדינת ישראל.
><
שום דבר מוחשי
לא היה מונח על השולחן
-
ראיון עם מוחמד דחלאן
ההיגיון המנחה היה שאתם,
הפלסטינים, צריכים פשוט לקחת
כל דבר שעליו מוכנים הישראלים
לוותר.
=============================
השקפה ישראלית
ברק רצה הסכם, וגם היהודים האמריקנים
מאת יוסי אלפר
יתכן שלעולם יהיו כאלה שיטילו ספק בכך שאהוד ברק, על מגרעותיו הרבות, באמת קיווה והתכוון להשיג הסדר קבע עם יאסר ערפאת בקמפ דייויד, וכי נטל סיכונים רבים במאמציו להגיע ליעד המיוחל. אשר לי, המשימה הצנועה שברק הטיל עלי באותה עת לא הותירה בידי ספק באשר לרצינות כוונותיו.
בשבועות שקדמו לקמפ דייויד הייתה ממשלתו של ברק בשלבי התפרקות מתקדמים. מבקריה מבפנים, ובראשם השר נתן שרנסקי, השקיעו מרץ ומאמצים בניסיון לשכנע את הקהילה היהודית האמריקנית ואת אמצעי התקשורת בארה"ב שתכנית השלום אותה יציג ברק בקמפ דייויד מהווה בגידה באינטרסים הישראלים הבסיסיים ביותר. ברק מצדו לא הכיר היטב את הדינאמיקה האמריקנית והזניח את ההסברה שם. נראה שהוא האמין שמותר להתעלם מהקונגרס ומהתקשורת, כל עוד הוא מתאם בקפדנות את מהלכיו עם הנשיא ביל קלינטון. זאת ועוד, מטעמים פוליטיים פנים-ישראלים הפקיד ברק את משרד החוץ בידי דוד לוי, אשר התנגד לתכנית השלום של ברק ולא עודד את הדיפלומטים הישראלים בארה"ב להתבטא בזכות כוונותיו של ראש הממשלה. בסוף יוני 2000 כבר הופיעו מודעות על עמוד שלם מטעם ארגונים יהודים בעיתונות האמריקנית, שהתריעו נגד "מכירת החיסול" (הסדר השלום) הממשמשת ובאה.
בדקה התשעים הבין ראש הממשלה שיש לו בעיה: אם אכן יושג הסדר בקמפ דייויד, יתקשו ברק וקלינטון לשכנע את הקונגרס והציבור האמריקני בדבר הצורך להקצות מיליארדי דולרים עבור שיקום פליטים, התפלת מי ים, וצרכי הביטחון של ישראל. נתבקשתי לקבל זמנית את התואר "יועץ בכיר לראש הממשלה" ולסייע במאמץ לשכנע את התקשורת ומנהיגי היהדות בארה"ב שברק ראוי לתמיכתם. במהלך חלק מביקורי בן השבועיים התלווה אלי יורם בן-זאב, הסמנכ"ל המיומן לענייני צפון אמריקה במשרד החוץ.
במהלך סיור מחוף אל חוף ומפגשים עם מנהיגים יהודים וכותבי מאמרי מערכת בכירים, וכשאני מצויד בניתוח רקע משכנע ובהצגת כוונותיו של ברק, נוכחתי לדעת שמשימתי אפשרית בהחלט. אמריקנים, ויהודים אמריקנים בייחוד, תמכו בשלום, והבינו שישראל תוכל להשיג זאת רק במחיר של ויתורים כואבים. ביותר מעיר מפתח אחת השתתפתי בעצמי בכתיבת מאמר המערכת לעיתון המרכזי – מאמר המקבל בברכה את הישראלים והפלסטינים הבאים לקמפ דייוויד ומאחל להם הצלחה.
שני אירועים ספציפיים מדגימים לדעתי בצורה הטובה ביותר את התיזה, התקפה גם היום, שראש ממשלה ישראלי שבאמתחתו תכנית שלום מציאותית, יכול לזכות בתמיכתה הפעילה של ארה"ב.
המקרה הראשון אירע בעיר מרכזית בחוף המערבי. סיימתי לשאת דברים בפני מנהיגיה של קהילה יהודית גדולה מאד, ובקשתי את תמיכתם בתכנית השלום של ברק. רבים מקרב מנהיגים אלה נטו בדרך כלל לאמץ גישות יותר ניציות בענייני ישראל מאשר הישראלים בעצמם. (בדיקה השוואתית אצל מנהיגים של תפוצות נוספות, כמו הארמנים, אימתה לי את "כלל האצבע" הזה ביחס לתפוצות וניציותן.) במקרה הנוכחי, אחדים מהמנהיגים היהודים היו שומרי מצוות שדבקו באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ושמרו על קשר הדוק עם המתנחלים ביש"ע – שחלק מישוביהם יפונו אם ברק יצליח בקמפ דייוויד ותוקם מדינה פלסטינית. בתום רגעים אחדים של דממה פנה אחד ממנהיגים אלה לשאר חברי הקבוצה ואמר, קולו רוטט מהתרגשות: "ידענו שהרגע הזה יגיע. לדעתי אין לנו ברירה אלא לתת גיבוי לראש ממשלת ישראל." בזאת תם לחלוטין הדיון.
המקרה השני אירע במפגש עם ריצ'ארד פרל, שהיה אז יועץ קרוב של ג'ורג' וו. בוש, המועמד הרפובליקני לנשיאות. פרל מוכר בשל דעותיו השמרניות, והיה חשוב לתדרכו כדי להבטיח שהאופוזיציה הרפובליקנית תיישר קו עם הנשיא קלינטון ותציג תמיכה פוליטית גורפת, במקרה שדיוני קמפ דייויד יניבו הסכם. אלא שהתדרוך לא עלה יפה: פרל סירב להקשיב לסקירת עמדותיו של ברק, וקטע אותי בהודעה ששום הסכם שלום לא יהיה קביל אם יש בו ולו דריסת רגל של ערפאת בירושלים. או אז, הוסיף פרל, ייעץ באופן אישי לבוש לגנות את ההסכם.
חילופי דברים אלה, משדווחו לירושלים כנדרש, הודלפו במהרה לתקשורת, כנראה ע"י גורם ששאף לסכל את דיוני קמפ דייויד עוד בטרם יתחילו. אך גם ההדלפה פעלה בניגוד לציפיות: הפמליה של בוש, שתודרכה ע"י בן-זאב וחששה להצטייר כמי שמבקשים לחתור נגד מאמצי השלום של נשיא מכהן, התנערה מהערותיו של פרל ונתנה מראש את ברכתה לקמפ דייויד.
ניתן להפיק כמה לקחים מאי-הנעימות החולפת עם פרל. הוא צדק כנראה לגבי ערפאת, אך לא לגבי הצורך להתחלק בירושלים כתנאי לשלום. בוש וחבר יועציו, אשר מאז ניצחונם בבחירות ביקרו קשות את מעורבותו העמוקה של קלינטון בתהליך השלום הכושל, הבינו בכל זאת ביולי 2000 שאין לערב את הפוליטיקה האמריקנית הפנימית עם תהליך השלום במזרח התיכון, וכי ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה להפנות את הגב לממנהיג ישראלי הנחוש במאמציו להשכין שלום. – יצא לאור 17 יולי 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא פרשן אסטרטגי. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.
=============================
השקפה פלסטינית
קמפ דייוויד: אסטרטגיית היציאה של ברק
מאת ע'סאן חטיב
עד לפסגת קמפ דייוויד, היו הפלסטינים בעמדה נוחה יחסית במשא ומתן מול הישראלים. באופן כללי, הסכסוך נתפש עדיין במונחים של כיבוש ומימוש זכויותיו הבסיסיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה. בתמורה, הייתה ישראל אמורה לזכות במימוש זכויותיה הבסיסיות לשלום, ביטחון, השתלבות ושגשוג. ואולם, אותה מסגרת רעיונית נתפשה כבעייתית בעיני ישראלים רבים – ביניהם גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק – שלא רצו לעשות ויתורים בנושאים מכריעים כגון סוגיית הפליטים, ירושלים וסיומה האמיתי של השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובגבולותיהם.
ברק, שלא הסתיר את ביקורתו על הסכמי אוסלו, חשב תמיד שתפיסת שלבי המעבר של אוסלו, לפיה תיסוג ישראל בהדרגה מהגדה המערבית ומרצועת עזה (להוציא את ירושלים, אתרים צבאיים והתנחלויות) תחליש את עמדת המיקוח של ישראל לכשיגיע הזמן לנהל את המשא ומתן על הסדר הקבע. כמו רוב הישראלים, גם ברק לא היה מוכן להתפשר בסוגיית זכויות הפליטים ובנושא ירושלים והשליטה על הגבולות. הוא רצה להימנע מההיערכויות-מחדש המתוכננות הנוספות, על-מנת שיוכל להוסיף לסדר היום גם משא ומתן על שטחים. זו הסיבה שבגללה הוא הפסיק באופן חד-צדדי את יישום שלבי המעבר על-פי הסכם אוסלו, והחליט לאלץ את כולם להגיע לקמפ דייוויד כדי לדון שם בנסיגה ההדרגתית ובהסדרי הקבע במסגרת עסקת חבילה אחת. שטחים היו אמורים לשמש שם קלף מיקוח שיאפשר לו להימנע מפשרה בנושאים אחרים.
הנה כי כן, לברק היו שתי מטרות בקמפ דייוויד: או הגעה להסדר קבע שישים קץ לסכסוך הפלסטיני-ישראלי וישיג את היעדים הישראליים של שלום, ביטחון, השתלבות ושגשוג מבלי צורך להתפשר בנושא ירושלים ובסוגיית הפליטים או לוותר על חלק גדול מן ההתנחלויות; או הפסקה של תהליך השלום בשלמותו תוך הטלת האשמה על הצד השני.
כדי להשיג את מטרתו, דאג ברק לשני דברים. ראשית, הוא קידם את הרושם שמדובר בעסקת הכול או לא כלום, ושאין לראות בה צעד אחד מתוך שורה של צעדים. הוא לא רצה שהתהליך יוסיף להתקיים אחרי קמפ דייוויד. נוסף על-כך, ברק היה להוט להציג את הפלסטינים כאשמים. לשם כך הוא פנה – בדרך ישראלית אופיינית – לנשיא ביל קלינטון בבקשה שיצטרף אליו בהטלת האשמה על הפלסטינים, בנמקו זאת בכך שרק תמיכה רשמית של ארה"ב תאפשר לו להיבחר מחדש במערכת הבחירות הקרבה.
וכך, למרות שניתן היה לראות בקמפ דייוויד ניסיון מעודד לפתיחת השיחות על הסדר הקבע והתחלתו של דיון אמיתי בעמדות הצדדים, הרי שכל סיכוי לתוצאה פרודוקטיבית טורפד. הייתה גם אפשרות להכריז שלמרות כישלונם של המשתתפים להגיע להסכם סופי, הם ימשיכו ביישום הסכמי הביניים במקביל לניהול משא ומתן על הסדר הקבע. הדבר היה מאפשר את המשך קיום התהליך והיה מונע את היווצרותו של חלל ריק. כפי שידוע לנו, שום צעד כזה לא ננקט.
למעשה, הדרך היחידה בה ניתן להבין את השתלשלות האירועים היא להאמין שברק רצה שפסגת קמפ דייוויד תשמש כאסטרטגיית היציאה שלו מתהליך שלום שהוביל, באופן בלתי נמנע, לקץ הכיבוש ולסיום המשא ומתן על בעיית הפליטים הפלסטיניים ועל עתידה של ירושלים. כהמשך לתפישה זו, באה החלטתו של ברק שבועות לאחר מכן לעודד את מנהיג האופוזיציה הימנית, אריאל שרון, לערוך את ביקורו הפרובוקטיבי במקום הקדוש ביותר למוסלמים בירושלים. כוחות הצבא והמשטרה של ברק הפעילו אז תוכנית צבאית לדיכוי ברוטאלי של המחאה האזרחית נגד הביקור; הם הרגו עשרות מפגינים פלסטינים והביאו לשינוי מוחלט באופי היחסים בין שני הצדדים – משיחות באווירה רגועה לעימות עקוב מדם.
ברם ישראל לא הצליחה לחמוק מהפרמטרים של תהליך השלום. אפילו כאשר הציעה הקהילה הבינלאומית את עזרתה באמצעות הוועדה בראשות הסנטור האמריקני ג'ורג' מיצ'ל, היא עשתה זאת בצורה של חבילת צעדים מייצבים שמטרתה הייתה להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן. הפעם, היה זה ראש הממשלה שרון שטרפד את היוזמה בסיועו של ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) ג'ורג' טֶנֶט.
רק לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, מחד, וחידוש פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים מאידך, השתנתה תפישת הסכסוך בעולם באופן מהותי. יחד, יצרו ישראל והממשל האמריקני תפיסות מוטעות לגבי אופיו של הסכסוך, והפכו אותו מעניין של מימוש זכויות ויישום החוק הבינלאומי לעניין של אלימות וטרור. לפיכך, מלאכתו של ברק בקמפ דייוויד הושלמה למעשה על-ידי שרון, אוסאמה בן לאדן, וכמה פעילים מוסלמים פלסטיניים. את הליטוש הסופי תרם הנשיא ג'ורג' וו. בוש כאשר הפך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לחלק בלתי נפרד ממחויבותו "להילחם בטרור".
המצב הנוכחי מהווה מפלה ברורה לאותם ישראלים ופלסטינים שתמכו בתהליך השלום, וניצחון לאלו שניסו באופן תמידי לסכל את האפשרות לפיתרון של שתי מדינות. הרווח ה"נקי" היחיד מניצחון זה יהיה הבטחת המשך הכיבוש הישראלי והריסת כל סיכוי לשלום אמיתי. כיום, נראה כי המשכו של הסכסוך הובטח לפחות למשך דור נוסף, זאת, אם לא יתרחש אחד משני שינויים: שינוי בהרכבה של ממשלת ישראל אשר יחזיר לשלטון את אותם ישראלים המאמינים בפיתרון של שתי מדינות, או תפנית בעמדתה של הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב, ואימוץ גישה אחראית יותר. זהו הסיכוי היחיד בעתיד הנראה לעין לשים קץ לאלימות ולשפיכות הדמים הקשה. - יצא לאור 17 יולי 2002 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
הייתה חסרה פסגת מנהיגים תחילה
ראיון עם שלמה בן-עמי
bitterlemons: אהוד ברק גורס כיום שקמפ דייויד היווה מעין הצלחה, באשר הוכח שם בשלב מוקדם יחסית שיאסר ערפאת אינו נכון להגיע להסדר אמת ועל ידי כך נמנעה ישראל מלהיקלע למשבר עוד יותר גדול. מה דעתך: הצלחה או כשלון?
בן-עמי: הצלחה בטח שלא. המהלך נועד להגיע לסוף הסכסוך והביא לאינתיפאדה. הממד היחיד של הצלחה היה כתרגיל פדגוגי לחינוך הציבור הישראלי לגבי מחיר השלום. עד קמפ דיוויד היו אשליות; פרס, למשל, טען ש"עם 80% [מהשטח] אפשר לגמור". בימין חשבו שאפשר יהיה גם לשלוט וגם לעשות שלום. עובדה שדעת הקהל בישראל השלימה עם המחיר שנידרש לשלם בחלוקת ירושלים ובסוגיות נוספות.
bitterlemons: אילו ניתן היה לחזור על התרגיל, בראיה לאחור אחרי שנתיים, מה היית משנה?
בן-עמי: הייתי קובע כתנאי להליכה לקמד דייויד להתעקש על פסגת מנהיגים מקדימה. ביום הראשון לקמפ דייויד היינו צריכים לעצור: לכאן הגיעו הצוותים שדנו בערוץ שטוקהולם; עכשיו המנהיגים צריכים לדון בפערים ובמתווה ורק אחר כך נחזור לעבודה בצוותים. אמרתי לברק ולקלינטון שצריך להפוך את המכניזם של הוועידה: הצוותים מנסים לנחש למה יסכימו המנהיגים. אמרתי לברק: בשביל מה הבאת אותנו לכאן, הרי יכולתי לדבר עם אבו עלאא בירושלים. צריך לשים הכול על השולחן, ואם אין הסכמה בפסגת המנהיגים, סימן שאין. הסירוב העיקש של ברק להיפגש עם ערפאת היה מכשול גדול.
bitterlemons: מדוע ברק לא רצה להיפגש עם ערפאת?
בן-עמי: פה יש דוגמא קלאסית של אישיות כמכשלה. ברק אינו מסוגל לחצות קווים תרבותיים. הוא מתקשה לתפקד בשטח תרבותי עוין. הפגישות שלו עם ערפאת היו קטסטרופה כולן. היו פגישות לפני קמפ דייויד בהן ישבו ברק וערפאת ושתקו, הוא לא מסוגל לדבר בכלל. לערפאת ולקלינטון היו פגישות קשות מאד, אבל הן היו סובסטנטינביות.
bitterlemons: בנושא ירושלים לא נגעתם כלל לפני הפסגה. אין זה מקרה של חוסר בישול נכון?
בן-עמי: זהו הנושא העיקרי שלא לובן מראש. ביום הראשון לקמפ דייויד אמרתי "זאת ועידת ירושלים" ועליה יקום וייפול דבר. התפנית החיובית הראשונה הייתה כשהגשתי הצעות אישיות שלי על ירושלים. זה כפה על ערפאת להתגמש בנושא הטריטוריאלי.
bitterlemons: מה למדת על ערפאת בקמפ דייויד?
בן-עמי: הוא האדם הבלתי-אפשרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא בעצם לא מנהיג אלא מונהג – ע"י סידרת מיתוסים, מעין "גולש" עם כמה פומדמנטים ביחס למדינה יהודית וביחס לאסלאם. פעם, אחרי קמפ דייויד, אמרתי לערפאת: המצאת תנועת שחרור ומאבק לאומי נוסח שנות ה-60' ועכשיו כשמתקרבים לשעת האמת אתה חוזר לאסלאם. דחיית התביעה היהודית לקושאנים היסטוריים על ארץ ישראל זו פונדמנטליזם.
אני לא מכיר אדם שיצא מפגישה עם ערפאת עם משפט שמתחיל ונגמר. אבל זו אסטרטגיה! לא תתפוס אותו במילה בשום דבר.
bitterlemons: הימין הישראלי צדק לגביו? האם היינו צריכים לעשות הערכה יותר מפוקחת לגבי האיש לפני קמפ דייויד על סמך ההיכרות איתו לפני התהליך?
בן-עמי: בראיה לאחור, אני מסכים שזו הייתה שגיאה היסטורית להביא אותו לכאן, זה כמעט עלה לנו במדינת ישראל. בנקודות זמן שונות היינו צריכים לתפוס את עצמנו. אך כהיסטוריון אני אומר שרק היום בשלו התנאים לדה-לגיטימציה של ערפאת. לפני קמפ דייויד לא היה לנו מצב בינלאומי שיאפשר זאת. כאן הימין צדק בתחושות העומק שלו גם לגבי דמות השותף וגם לגבי זרמי העומק של הסכסוך. אבל הימין לא צודק לגבי הפתרון כי אין לו פתרון.
bitterlemons: מלבד ערפאת, איך תפקדו הפלסטינים בקמפ דייויד?
בן-עמי: מרכיב הפוליטיקה הפנימית בשני המחנות היה מכשול. בקמפ דייויד ראינו את הקליקה המבוגרת של תוניס מול הצעירים היותר פרגמאטיים. איננו יודע מה היה יותר חשוב למבוגרים, להגיע להסדר או לעצור את הצעירים. המבוגרים היו אדישים, הייתה לפעמים תחושה של הנהגה שלא לוקחת את גורלה בידיים. אבו מאזן היה שם כמו תייר בספארי. בעיני הם האשמים העיקריים באובססיה של התנועה הלאומית הפלסטינית לחפש צדק במקום לחפש פתרון, שעה שהדור הצעיר שלהם בקמפ דייויד הקרין שויתר על הצדק לטובת הפתרון.
אגב, המלך חסן של מרוקו אמר לי עוד בינואר 93' שהוא אמר לאבו מאזן שהגיע הרגע שאש"ף יניח להנהגת השטחים לשאת ולתת עם ישראל. כלומר, הוא התחיל להפנים שאולי אש"ף הוא לא פרטנר. – יצא לאור 17 יולי 2002 © bitterlemons.org.
שלמה בן-עמי היה שר החוץ בממשלת ברק והיה ראש צוות המו"מ עם הפלסטינים.
=============================
השקפה פלסטינית
שום דבר מוחשי לא היה מונח על השולחן
ראיון עם מוחמד דחלאן
:bitterlemons איזו עסקה הייתה מונחת על השולחן כשעזבו הפלסטינים את קמפ דיוויד?
דחלאן: מבחינת ההליכים, הסיכום היה שהממשל האמריקני לא יטיל את האשמה [בכישלון הפסגה] על אף אחד מהצדדים. נשיא ארה"ב קלינטון הביע את הסכמתו וכך גם הישראלים והפלסטינים. הסכמנו להמשיך במשא ומתן אחרי קמפ דיוויד על-מנת להגיע לפיתרון.
לאחר מכן אמר קלינטון שבכוונתו רק לשבח את [ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד] ברק, וביום למחרת, הפר ברק את התחייבותו שלו. הוא ערך מסיבת עיתונאים בה השתמש בביטוי "לא היה לי פרטנר". גם הנשיא קלינטון האשים את הרשות הפלסטינית ואת הנשיא ערפאת, במהלך שיכול להיחשב כהפרה של ההבנה אליה הגענו.
מבחינה מדינית, בקמפ דיוויד נדונו בהרחבה כל סוגיות הליבה. הדיונים היו רציניים, אך לא הצלחנו להגיע להסכם משום שהצד הישראלי סירב – לאחר 12 ימי משא ומתן – להציג כל הצעה כתובה או מוחשית על כל נושא מהנושאים שנדונו.
כאשר הגיעה יוזמתו של קלינטון ובה התייחסות לשטחים, לפליטים ולגבולות, לא היה בה די כדי לשכנע את הרשות ואת העם הפלסטיני להסכים לפיתרון ולהסכם היסטורי בסדר גודל שכזה. בנוגע לשטחים, ההצעה הייתה שיוסכם על העברת 91% מהשטחים שנכבשו ב-1967 לידי הרשות הפלסטינית, ובנוסף עוד אחוז אחד במסגרת חילופי שטחים. סך הכול דובר על החזרת 92% מהשטח עם שמונה סייגי ביטחון: נוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן, נוכחות לאורך הגבולות, תחנות התרעה מוקדמת, שליטה במרחב האווירי, פירוז המדינה הפלסטינית, שלושה נתיבי גישה [ישראליים] לירדן, מתן אפשרות למטוסים ישראליים לטוס בשטח האווירי הפלסטיני וכן הלאה. תנאים אלה גרעו מהריבונות הפלסטינית על שטח שגודלו לא עלה על 92%. הדברים היו שונים מכפי שנטען מאוחר יותר – כלומר שהוצגה לנו הצעה מדהימה. בסך הכול דובר על 92%.
אולם איננו מדברים על אחוזים כאילו היינו בשוק. הנושא העיקרי הוא עד כמה התקרבו ארה"ב וישראל להחלטות המשקפות לגיטימציה בינלאומית, [החלטות מועצת הביטחון] 242 ו-338 ולעיקרון של שטחים תמורת שלום. אלו מהווים את הבסיס לתהליך השלום ולוועידת מדריד.
העיר ירושלים אמורה הייתה להיות מחולקת לארבע קטגוריות – אל-חראם [הר הבית], העיר העתיקה, השכונות המקיפות, והכפרים מסביב לירושלים. דובר על ארבע מערכות ביטחון וארבעה סוגי ריבונות בירושלים. זה לא היה פיתרון. שום דבר חיוני לא יכול לצאת מזה.
בקמפ דיוויד לא הייתה כל התקדמות בסוגית הפליטים. היו רק דיבורים על "פיתרון" של בעיית הפליטים. כאשר הגענו למסקנה שזו ההצעה המונחת לפנינו, דחינו אותה. ראייה לכך שההצעה המקורית לא הייתה מספקת ניתן למצוא בעובדה שמאוחר יותר, הציג הנשיא קלינטון הצעה משופרת ובכך שהצד הישראלי בשיחות טאבה התקרב עוד יותר להחלטות הבינלאומיות.
bitterlemons: האם באותה שעה הבנת שהשיחות הגיעו לקיצן וכי עומד לפרוץ עימות?
דחלאן: לא, האינתיפאדה החלה כתוצאה מנסיבות פנימיות בין ישראל לפלסטינים. היא אינה תוצר של תכנון או של כוונות זדון, אלא של ייאוש בצד הפלסטיני לאחר שבע שנים מבלי להגיע להסכם סופי; של התחלפות הנהגת הממשלה הישראלית מדי חודשיים-שלושה ושל ראשי ממשלה המסרבים לעמוד מאחורי הסכמים עליהם חתמו קודמיהם. כך קרה עם פרס אחרי רבין, עם נתניהו אחרי פרס, עם ברק אחרי נתניהו ומאוחר יותר עם שרון.
האינתיפאדה החלה משום שאבדה התקווה להצלחת תהליך השלום. היא לא הייתה בגדר הפתעה לא לנו ולא לישראלים. במפגש האחרון עם דניס רוס בוושינגטון, יומיים לפני פרוץ האינתיפאדה, אמרתי לשלמה בן עמי ולגלעד שר שהמצב עומד להתפוצץ אם שרון יבקר בהר הבית.
:bitterlemons מה הייתה התרשמותך מהתפקיד אותו מילאו האמריקנים בזמן השיחות ולאחריהן?
דחלאן: הנשיא ביל קלינטון נהג ברצינות ובמצפוניות והיו לו תקוות רבות לסיום הסכסוך בין שני העמים. עם-זאת, מחלקת המדינה וצוות הבית הלבן שהיו אחראים על הסוגיה ראו אותה תמיד דרך המשקפיים של התביעות הישראליות. לדידם, בכל פעם שהישראלים הסכימו לוותר בעניין כלשהו, זה היה אמור להספיק לצד הפלסטיני. לא היה לכך שום קשר לעקרונות הצדק או לפיתרון הוגן. ההיגיון המנחה היה שאתם, הפלסטינים, צריכים פשוט לקחת כל דבר שעליו מוכנים הישראלים לוותר.
לאחר מכן העלה קלינטון רעיונות בהם היו מספר היבטים חיוביים אך גם כמה נקודות תורפה. רעיונות אלו היו ברורים יותר מאלו שהועלו במסגרת שיחות קמפ דיוויד. אך האינתיפאדה כבר החלה. שלושת הצדדים עשו טעויות בניסיון להציל את המצב. וכעת הגענו לסיטואציה הטרגית הנוכחית.
:bitterlemons כפי שידוע לך, ישראל נחלה הצלחה רבתי בניצול פסגת קמפ דיוויד כדי להוכיח שהפלסטינים אינם מעוניינים בשלום. מדוע הסתייגו כל-כך חברי צוות המשא ומתן מלדבר על הנושא?
דחלאן: אישית אינני מסתייג. הבעתי את דעתי בעניין באמצעי התקשורת ובכינוסים בגדה המערבית ובעזה. יש בין חברי צוות המשא ומתן כאלה שמסתייגים לדבר על הנושא, אך אני לא אחד מהם. אחדים מבין משתתפי השיחות האשימו אותי בניסיון לדחוף את הנשיא להגיע להסכם והדבר נכון. מתפקידי לעודד את הנשיא להגיע לפיתרון שישים קץ לסבל של הפלסטינים – אך לא כל פיתרון, אלא רק כזה שיהיה על דעת ההנהגה הפלסטינית. - יצא לאור 17 יולי 2002 © bitterlemons.org.
מוחמד דחלאן שימש כחבר בצוות המשא ומתן עם ישראל וכראש הביטחון המסכל ברצועת עזה.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><