הבחירות בישראל ודעת הקהל בשני הצדדים
18 דצמבר 2002, גליון 45
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
להישאר באופוזיציה
-
מאת יוסי אלפר
הציבור הישראלי אינו שואף
לשוב למו"מ עם אש"ף בעתיד
הקרוב.
><
כיצד לא נוכל "להתערב"?
-
מאת ע'סאן חטיב
היות וישראל היא הצד החזק
בסכסוך, תוצאות הבחירות שלה
הן אירוע רב משמעות לשני הצדדים.
><
הבחירות בארץ: עוד צומת דרכים?
-
מאת ברוס מדי-וייצמן
הפלסטינים יטעו אם יפרשו
את בחירתו מחדש של שרון
כאילו נסגרה בפניהם האופציה
האחרונה לשיפור המצב.
><
מדוע הפלסטיני הממוצע מתייחס
באדישות?
-
מאת סרי חנפי
אמנם יש כאלה התומכים בניצחון
העבודה, אבל רוב הפלסטינים נותרו
אדישים.
=============================
השקפה ישראלית
להישאר באופוזיציה
מאת יוסי אלפר
כששה שבועות לפני הבחירות, מתבהרות והולכות מספר התפתחויות הקשורות בבחירות שהן רלבנטיות מאד ליחסים בין ישראל לפלסטינים.
ראשית, הציבור הישראלי ברובו אינו שואף לשוב למו"מ עם אש"ף בעתיד הקרוב. ככל שנמשכת האלימות וככל שיאסר ערפאת, שאמינותו נפגמה לחלוטין, נשאר בשלטון, רעיון המו"מ עמו נתפס אצל הציבור כחסר תוחלת. גם תמיכתו של נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש בעמדה זו משכנעת ישראלים רבים. זהו הישג ברור לראש הממשלה אריאל שרון, והדבר מסביר באופן חלקי את התמיכה הצבורות בו.
זה גם ההסבר לאדישות הציבור כלפי המאמצים של קובץ קטן של ישראלים ופלסטינים – ביילין-עבד רבו, איילון-נוסייבה – להשפיע על הבחירות ע"י מתן פרסום להצלחתם בניסוח הסכמים בלתי-רשמיים הפותרים לכאורה עניינים שבמחלוקת, כולם או חלקם. אמנם יוסי ביילין "הודח" ממפלגת העבודה בעיקר בגלל התנגדותו העיקשת למנהיגותו של פואד בן אליעזר, אבל הוא שילם מחיר יקר גם עקב טענתו שניתן עדיין ליישם את נוסחת אוסלו, ושיש ביכולתם של מנהלי מו"מ ישראלים ופלסטינים מסורים לחדש את התהליך במקום שבו ניתקו שני הצדדים את מגעיהם בטאבה בינואר 2001.
עמרם מצנע, מנהיג מפלגת העבודה החדש, טרם הפנים התפתחות זו בדעת הקהל. הוא מציג עמדה אחת – פינוי חד-צדדי מעזה תוך שנה – המקובלת מאד בציבור, אך מנטרל הישג זה באופן חלקי כשהוא מתחייב תחילה לשוב למו"מ עם ערפאת ללא תנאים. עדיף היה אילו התמיד בדרישה לפינוי חד-צדדי, עמדה התואמת את תחושתם של בוחרים רבים באשר לעדיפויות הלאומיות האסטרטגיות והכלכליות הרצויות, ונטש את הצעתו לחדש את המו"מ, שבנסיבות הנוכחיות אינה מקובלת על הציבור.
אמת שנייה ומכוערת מאד המתבררת בבחירות אלו היא שהמערכת הפלסטינית אינה היחידה שיש בה שחיתות. אם יתאמתו הטענות באשר לרכישת קולות ומניפולציות בפריימריס של הליכוד, בסגנון המאפיה, עלול הליכוד לאבד מספר מנדטים. אמנם אין כוונה כלשהי לערוך השוואה בין הדמוקרטיה הישראלית לבין הרשות הפלסטינית, והרי מערכות המשפט ובקרת הבחירות אצלנו עשויות לנפות מועמדים מושחתים ואולי גם גזענים וזורעי שנאה למיניהם לפני ה-28 בינואר, אולם בכל זאת קשה להתעלם מהאירוניה: אחד מיסודות המצע של שרון נגד ערפאת היא התנגדותו לשחיתות שפשתה בתוך הרשות.
התפתחות שלישית נוגעת להשפעת האלימות הפלסטינית על בחירתו של הבוחר הישראלי. כאן המצב נשאר מעורפל במידת מה. לא ברור אם המאמצים שמשקיעים גורמים מתונים פלסטינים בארגון הפסקת אש של ממש ישפיעו בכלל על הקיצונים הפלסטינים. זאת ועוד, אפילו יצליחו מאמצים אלה, הרי שהשפעתם על הבוחר הישראלי אינה ברורה.
הדעה המקובלת אצלנו גורסת שאלימות פלסטינית מתמשכת מסייעת לראש הממשלה אריאל שרון. כאן טמון ההסבר למאמץ הפלסטיני הנוכחי להכריז על הפסקת אש כדי לסייע למחנה השלום הישראלי. אם אמנם תיפסק או אפילו תדעך האלימות בשבועות הקרובים, מתקבל על הדעת שהדבר ישרת את מצנע, שיוכל להצביע על סימנים מעודדים לשלום. אך אליה וקוץ בה. האם לא סביר ששרון יצביע על הפסקת אש חד-צדדית כהוכחה שמדיניותו הקשוחה הצליחה? בנסיבות אלה הוא עשוי להכריז על "ניצחון" ולהציע בעצמו לחדש את המו"מ (אחרי סילוקו של ערפאת).
ולבסוף, אם לא יקרה הבלתי צפוי לחלוטין, נראה שאין די בשערוריית הפריימריס המתפתחת בליכוד, בהפסקת אש פלסטינית, ואף לא בהחלטה של מצנע לנטוש את קריאתו לחידוש המו"מ ללא תנאים, כדי לחסל לחלוטין את היתרון הנוכחי של הליכוד, להפיל את שרון ולזכות את העבודה והשמאל בניצחון. על כן עלינו לשאול: מה כן יהווה הישג אלקטוראלי מציאותי עבור המרכז והשמאל הישראליים, השואפים לסיים את האיוולת של ההתנחלויות ולהביא להקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות הקרובים לקווי 1967?
ההישג יהיה בהישארות מחוץ לממשלת שרון הבאה, בגיבוש האופוזיציה נגד מדיניותו של שרון ובהתרעה בפני הציבור הישראלי והבינלאומי לגבי הנזק הנעשה לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מצנע נוטה בבירור לכיוון זה. אבל הפריימריס לעבודה הניבו סיעה עתידית שתעדיף כנראה את הנוחיות המלאכותית של חברות זוטרה בממשלת האחדות הבאה של שרון.
ומכאן שמבחן המנהיגות של מצנע אינו מצטמצם לבחירות בלבד. גם התקופה שלאחר הבחירות, תקופת המו"מ הקואליציוני, תעמיד במבחן את יכולתו להדוף לחצים פנים-מפלגתיים ולהתמיד בתמיכתו בפינוי חד-צדדי. - יצא לאור 18 דצמבר 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת קו אדום). בעבר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.
=============================
השקפה פלסטינית
כיצד לא נוכל "להתערב"?
מאת ע'סאן חטיב
קשה למצוא קהיליות פוליטיות שכנות כלשהן בהן קיימת תלות הדדית כמו בין פלסטין וישראל. בכל עת שמתקיימות בחירות בישראל, סוגיות הקשורות לפלסטינים הופכות דומיננטיות, והישראלים חלוקים לגבי הדרך הטובה ביותר לטפל בבעיה הפלסטינית, או הגישה כלפי הסכם זה או אחר, וכד'. הפלסטינים, למרבה הצער, נהנים פחות מהאפשרות לקיים בחירות, אבל כאשר הן אכן התקיימו הרי שהסכם אוסלו עם ישראל היה הנושא המרכזי ומעורר המחלוקת ביותר.
מכאן שאין זה רלוונטי לדון בתועלת של "התערבות" או "אי התערבות" בבחירות המתקיימות בכל צד; כל אחד מאתנו קשור בגורלו של האחר. היות וישראל היא הצד החזק ביותר בסכסוך זה, תוצאות הבחירות שלה הן אירוע רב משמעות הן לישראלים והן לפלסטינים. יש לצפות שכל אלה שיש להם עניין במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני אף יהיו שקועים עמוקות בתוצאות הבחירות בישראל.
ברם, הבחירות הנוכחיות בישראל מושכות תשומת לב והתעניינות יוצאות דופן - מצד הפלסטינים, מדינות שכנות אחרות ובזירה הבינלאומית – מן הסתם משום שבחירות אלה מביאות אותנו לצומת דרכים רב משמעות. אפשר בהחלט שהעם בישראל יבחר להאריך את כהונת ההנהגה של הימין הקיצוני בראשותו של אריאל שרון; המשמעות תהיה המשך בלתי נמנע של עימותי הדמים בין שני הצדדים. במילים פשוטות, ממשלה ימנית זו מקורה באותו המחנה שהתנגד מלכתחילה לתהליך השלום. מחנה זה מחזיק באידיאולוגיה שסותרת את העקרונות עליהם התבסס תהליך השלום: שטחים תמורת שלום. במקום זאת, זרם ימני זה שקוע לחלוטין בזכויות ההיסטוריות והדתיות של העם היהודי על כל השטח אליו מתייחס החוק הבינלאומי כמצוי תחת כיבוש צבאי בלתי חוקי פרי מלחמה.
מאידך, אפשר שהציבור הישראלי ישנה כיוון ואף ישנה את מהלך אירועי הדמים על ידי בחירת הנהגה פוליטית המשתייכת למחנה השלום ומתן אפשרות לחדש את יחסי המשא ומתן לשלום. יחסים אלה יובילו לאחת משתי מסקנות: או שממשלה כזו תהיה מסוגלת להגיע להסכם סופי וכולל ולהביא לסיום הסכסוך, או שלכל הפחות היא תעצור את העימותים האיומים הגובים מחיר יקר ותקיים במקומם יחסים של דיאלוג ושיתוף פעולה בנושאים של בטחון וכלכלה, תוך שהיא ממשיכה בצעדים בוני אמון וביישום הדרגתי של הסדרי הביניים. אפשר שאופציה זו לא תהיה חיובית כמו הגעה להסכם סופי וכולל, אך היא תהיה עדיפה בהרבה עבור שני הצדדים מהמשך המצב הרה האסון הנוכחי.
ליתר הבהרה, בבחירות אלה עומדים הישראלים בפני ברירה. האם ברצונם להתרכז בכיבוש או בשלום? השניים לא הולכים יחדיו. כל עוד קיימים כיבוש והרחבת התנחלויות, ילווה אותם עימות אלים, כיוון שהכיבוש עצמו הוא אלים במטרה לשמר את שליטתו וכיוון שאלה הנתונים למרותו לא יבחלו באמצעים כדי להיפטר משליטה זו.
לסיכום, אין כל ספק שעל הפלסטינים לנסות לתרום באופן חיובי ולעודד את הישראלים לפנות לכיוון הנכון. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולהדגיש את המחויבות הפלסטינית לשלום המבוססת על החוק הבינלאומי, הקובע את הצורך לשים קץ באופן מלא לכיבוש שטחי 1967 בהתאם להחלטת האו"מ 242 ולהבטיח שלום כולל ובר קיימא הכולל פתרון לבעיית הפליטים בהתבסס על החוק הבינלאומי. - יצא לאור 18 דצמבר 2002 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
הבחירות בארץ: עוד צומת דרכים?
מאת ברוס מדי-וייצמן
בין המאפיינים היותר מעוררי מחלוקת של העימות הישראלי-פלסטיני אנו מוצאים את ההעדפות והעמדות של דעת הקהל הישראלי. הסקרים מציגים בעקביות מצב לפיו רוב הציבור מקבל בהרחבה את עמדות קלינטון ביחס להסדר, ובכלל זה הקמתה של מדינה פלסטינית וחלוקה כלשהי של ירושלים. בהיעדר הסדר מוסכם, אחוז אף יותר גדול מהמגזר היהודי תומך ברעיון ההיפרדות החד-צדדית, הקמת גבול בטחון וריכוז ההתנחלויות לתוך מספר גושים.
מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע תומכת בהתלבות בשני הרעיונות הללו, בעוד ראש הממשלה אריאל שרון מבכר, במקרה הטוב, פתרון ביניים מוגבל מאד וארוך טווח יותר, וזאת רק לאחר שהפלסטינים יתנערו מאלימות ויאמצו רפורמות יסודיות. ואולם, סיכוייו של מצנע להפיל את שרון ולמנוע הקמת קואליציה בראשות הליכוד נראים קלושים: הציבור מתמיד בסירובו להאשים את שרון באבדות אזרחיות שהן ללא תקדים ובהידרדרות הכלכלה במהלך השנתיים האחרונות. אדרבא, קשיחותו של שרון בניהול הסכסוך זוכה לאהדה מצד הציבור, הרואה בצד הפלסטיני, וביאסר ערפאת בפרט, האחראים למלחמה. בו בזמן ממשיך רוב בציבור לצדד בנוסחת ממשלת אחדות, ונראה שגם בעתיד יעדיף ממשלה בראשות הליכוד שבה מפלגת העבודה מכהנת כשותפה זוטרה אך משמעותית.
בטווח הקצר אין בתמונת מציאות זו תקווה רבה לאותם פלסטינים המצדדים בחידוש המו"מ על סמך תכנית קלינטון. פלסטינים ליברלים ופרגמטים שאבו עידוד מבחירתו של מצנע בפריימריס של העבודה, שכן ראו בכך סימן שמגזר משמעותי בציבור הישראלי מחפש מוצא מהתהום אליה מתדרדרות בהדרגה שתי החברות. הדבר חיזק את נטייתם להעריך מחדש את האסטרטגיה הפלסטינית ובמיוחד לפעול לעצירת פיגועי ההתאבדות ולאימוץ מחדש של הטקטיקות ה"עממיות" והפחות אלימות של האינתיפאדה הראשונה.
ואכן, אין ספק כמעט שהתקפות טרור בקנה מידה נרחב יחזקו את התמיכה הציבורית בקו הנוקשה של שרון. מנגד, אם תאמץ ההנהגה הפלסטינית בחום ובפומבי את מצנע, כל שכן אם תנהל מסע עידוד למענו בקרב הפלסטינים הישראלים, הרי שהבוחר הישראלי יזוז עוד יותר ימינה.
ברם, אפילו הפלסטינים "יתנהגו יפה" במהלך ששת השבועות הקרובים, קטנים הסיכויים לנצח את שרון. האמון הישראלי בכוונות הטובות הפלסטיניות נופץ (כך גם בכיוון ההפוך). פירוש הדבר שאין לצפות לתזוזות מהירות בחזרה לעמדות וותרניות.
ואולם יטעו הפלסטינים אם יפרשו את בחירתו מחדש של שרון כאילו נסגרה בפניהם האופציה האחרונה לשיפור המצב. למרות היותם הצד החלש יותר, לעשייתם משמעות רבה: היא תמשיך לתרום לעיצוב פני הסכסוך, ובכלל זה לעיצוב אופייה ומדיניותה של ממשלת הקואליציה הישראלית הבאה.
כשם שהפלסטינים קשובים היטב לדו-שיח הישראלי הפנימי, כן קשובים הישראלים לשיח הפלסטיני, החל מסרי נוסייבה וכלה בחמאס. שיח זה, כפי שהישראלים מבינים אותו, אינו מבשר התרככות יסודית כלשהי בעמדה הפלסטינית – לא טקטית ואף לא אסטרטגית. נוסייבה נתפס כחלוץ הניצב הרבה לפני המחנה בכל הנוגע לקו האדום הישראלי: זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולאדמותיהם בישראל בגבולות 1967.
בקרב הפת"ח רווחת האמונה שהאלימות שמה ללעג את מאמציו של שרון, ואילו הפסקת האלימות תהווה ויתור לא מוצדק כלפי ישראל (משוואה דומה באה לידי ביטוי בהיסוס הישראלי "לתת פרס לטרור" ע"י פירוק התנחלויות ונסיגה מעזה). הנטייה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי להעדיף ממשלה ישראלית ימנית, יחד עם נחישותה של הרשות הפלסטינית להימנע מתגרנות פנים-פלסטינית מוגברת, מרמזים שהאלימות הפלסטינית והתגובה שהיא מזמינה מישראל ימשיכו לעצב את הדינאמיקה של הסכסוך.
וערפאת? אמנם הפלסטינים מבקרים אותו קשות בשיחות פרטיות, וחלק מהם אף מבינים כיום שהוא מהווה חלק מהבעיה, אבל עדיין אינם מוכנים ו/או אינם מסוגלים לכרסם במרכזיותו, הן כסמל של מאבקם והן כמנהיג של מה שנותר ממוסדותיהם. הישראלים מצדם מאמינים ברובם הגדול שערפאת החמיץ הזדמנות היסטורית לכרות הסכם שלום מכובד, וכי אין לתת בו אמון. מכאן שהבעת נכונותו של מצנע לחדש מייד את המו"מ עם הרשות כדי להעמיד במבחן את כוונותיה, התקבלה בלעג בישראל והסב למצנע נזק פוליטי. מצד שני, השילוב בין הדיבור הכנה והמרענן של מצנע לבין האופי ה"מרכזי" של רשימת המועמדים של העבודה לכנסת, עשוי לשפר את סיכוייו בקרב מצביעים ישראלים מהזרם המרכזי.
ברור שאין כעת סיכוי לסיום רשמי ו"סופי" של הסכסוך, כל שכן לפיוס היסטורי בין העמים. ועם זאת, בתום שנתיים של התנגשות אלימה, התבהמות ושלילת צלם אנוש, הן ישראלים והן פלסטינים מתקרבים לכאורה לצומת דרכים נוספת. ברור גם שקיימים גורמים חיצוניים אשר ייעצבו את ההתפתחויות בחדשים הקרובים, ובראש וראשונה המלחמה הממשמשת ובאה של ארה"ב נגד עיראק והשלכותיה על כל הגורמים הנוגעים בדבר. סביר שהבחירות בישראל כשלעצמן לא יגרמו למהפך דרמטי ביחסים בין ישראלים לפלסטינים. אולם בהמשך הדרך יתייצבו שתי הקהילות, ובייחוד האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות שלהן, מול ברירות קשות, הן במישור הפנים והן האחת כלפי השנייה. – יצא לאור 27 נובמבר 2002 © bitterlemons.org.
ברוס מדי-וייצמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת תל אביב. בשבע השנים האחרונות היה עורך שנתון המרכז Middle East Contemporary Survey. לאחרונה פרסם "אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואינתיפאדת אל-אקצא", מחקר מס' 14, מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
=============================
השקפה פלסטינית
מדוע הפלסטיני הממוצע מתייחס באדישות?
מאת סרי חנפי
אם נבחן את התגובות לבחירות הקרובות בישראל, עולה בבירור שחוץ מה"אליטה של אוסלו" (מעמד בינוני גבוה אקסקלוסיבי שנוצר בתקופת מודרניזציה ועושר יחסי), הפלסטיני הממוצע אדיש לבחירות אלה. אמנם יש כאלה המביעים תמיכה בניצחון העבודה, מבלי להתייחס למה שיש לה להציע, אבל רוב הפלסטינים נותרו אדישים לבחירות ככלי שיביא לכל סוג של אופטימיות או שינוי.
דומה ששלושה דברים עומדים מאחורי אדישות זו. ראשית, רוב הפלסטינים רואים בנטייה בממסד הישראלי לעבר הימין גם נטייה לעבר המשך כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. בד בבד, לא נראה שמפלגת העבודה מבינה שאריאל שרון ושכמותו מציעים מלחמה כוללת ושהסיכוי היחיד של העבודה לגבור עליהם הוא להציע את ההיפך המוחלט שהוא "שלום כולל".
יש להודות שקיימים סימנים של התעוררות במפלגת העבודה. אבל לרוב מציג מועמד העבודה עמרם מצנע את תוכניתו כ"עזה ללא התנחלויות". אין זה מפתיע שמסר זה לא תפס את דמיונם של הפלסטינים (ודרך אגב גם לא של ישראלים רבים). מצנע הלך רק עד מחצית הדרך להבנה שהבסתו של שרון משמעה הכרזה על שלום כולל.
דומה אפוא שמצנע מסייע לאיבוד הזיכרון הישראלי, יותר מאשר לשימורו. בדברים שנשא בנצרת השבוע, פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב התייחס לתופעה שכינה "מדברים על המצב", ולפיה הישראלים פוטרים את מה שקורה באמירה ש"המצב גרוע ביותר". הדבר משקף את "הזיכרון הישראלי הקצר" בכל הקשור לכיבוש. הישראלים מעדיפים לא לדבר עליו, ובמקום זאת מתייחסים לפיגוע האחרון. הם חיים, אפוא, בסכסוך שאין לו היסטוריה.
דוגמה אחרת, בחודש אוקטובר האחרון כאשר תנועת "שלום עכשיו" משכה קהל של עשרות אלפים לתל אביב לצעדת שלום, סיסמת ההפגנה הייתה "לעזוב את השטחים ולחזור לעצמנו". לפלסטינים כעם נכבש אין זכר בנוסחה זו. באופן מסוים חזר לבו של הדיון הישראלי לאידיאולוגיה הציונית המקורית: פניה של היהודים "פנימה" לארץ ישראל. כך, דומה שהפלסטינים חשים שעברנו מתקופת הממסד הקולוניאלי לתקופה של חברה קולוניאליסטית (דבר המשתקף ברוב החברה הישראלית לפחות).
לבסוף, בתחילת תקופת הביניים של אוסלו, הפלסטינים באמת האמינו שרווחיהם המועטים יגדלו ויביאו לפשרות נוספות. קריסת האופטימיות הזאת גרמה לפלסטינים לאבד תקווה בכושרה של הדינאמיקה הפנימית הישראלית לפעול ולדחוף לפתרון אמיתי. כעת הפלסטינים מאמינים שהתקווה היחידה היא שגורמים מבחוץ ישפיעו על ישראל. קחו למשל את המקרה של אלג'יריה. עבור העם הצרפתי, אלג'יריה הייתה בעיה רחוקה שהיה לה קשר מועט לחייהם. היה זה לחץ אמריקני על דה גול, ולא תביעותיו של הציבור הצרפתי, שלבסוף שינה את פני הדברים והביא לביטול המערכת הקולוניאלית הצרפתית.
הפלסטינים סובלים תחת כיבוש ממשי ואמיתי. התנגדותם לכיבוש היא ממשית ומהווה דחיפה אמיתית לעבר דה קולוניזציה. המאפיין המיוחד בסכסוך זה הוא הצביעות המוחלטת הקיימת מצידה של הקהילייה הבינלאומית. אנו יודעים שהדבר נובע מרגשות אשם ומההיסטוריה של השואה, אבל התוצאה היא שהקהילייה הבינלאומית פשוט ממשיכה להציף בכסף את החברה הפלסטינית, לתמוך באליטות שלה ולהחיות את החברה ככלל במידה שהיא מספקת להמשך הכיבוש, אבל בלתי מספקת כדי לאפשר לה באמת להתעורר ולגרש את השליט הקולוניאלי. - יצא לאור 18 דצמבר 2002 ©bitterlemons.org .
סרי חנפי הוא מנהל מרכז "שמל" לענייני הפזורה הפלסטינית והפליטים.
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><