bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

תפקיד האזרחים הפלסטינים של ישראל

13 נובמבר 2002, גליון 41

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< למתן את פיתוי המלחמה - מאת ע'סאן חטיב
הפלסטינים בישראל היוו מאז ומתמיד מרכיב רגיש ואף נפיץ בסכסוך הערבי-ישראלי.

>< להשלים עם ישראל כמדינה יהודית - מאת יוסי אלפר
האזרחים הפלסטינים בישראל ראויים לזכויות אזרח ולזכויות מעוט שוות, אך עליהם להשלים עם היות ישראל מדינה יהודית.

>< מסע ארוך להשגת שתי תביעות - מאת עאדל מנאע
המשך הכיבוש מאיים אפילו על ההישגים המועטים שהערבים בתוך ישראל השיגו מאז שנות השבעים.

>< אזרחי ישראל הפלסטינים והאסטרטגיה של ישוב הסכסוך - מאת מאג'ד אלחאג'
ישוב בשלום של הסכסוך שאינו מרחיב את גבולות הלגיטימיות של החברה הישראלית (מעבר לאופייה האתני-לאומי הנוכחי) ייצור פיצוץ.

=============================

השקפה פלסטינית
למתן את פיתוי המלחמה
מאת ע'סאן חטיב

הפלסטינים בישראל היוו מאז ומתמיד מרכיב רגיש מאד ואף נפיץ בסכסוך הערבי-ישראלי. כוונתם הראשונית של הכוחות היהודים, במיוחד הכנופיות הטרוריסטיות שבקרבם, הייתה לגרש פלסטינים בני המקום רבים ככל האפשר במטרה להקים מדינה יהודית טהורה. מאוחר יותר, הכחישה ישראל הרשמית כל כוונה לדחוק את הפלסטינים החוצה באמצעות הכוח, אולם היסטוריונים ישראלים רבים תיעדו את התפקיד הישיר והמכוון של הקבוצות היהודיות הטרוריסטיות שפעלו להיפטר ממספר רב ככל האפשר של פלסטינים.

האפיזודה השנייה שהיא רבת משמעות בעיצוב הדאגות העיקריות בקרב הפלסטינים בישראל הייתה הדרך בה טופלו בידי המדינה הישראלית, בפרט בשנות החמישים והשישים. צעדים אלה כללו אמצעי בטחון חסרי תקדים ומיותרים, שאילצו את הפלסטינים בישראל לחיות תחת עוצר המלווה בהגבלות קשות על התנועה מכפר אחד למשנהו, בנוסף לדיכוי כל פעילות פוליטית ורמיסת חופש הביטוי. פעולות האפליה הגזעית שמבצעת מדינת ישראל מתבטאות כיום באספקה בלתי-שוויונית של שרותי המדינה, החל במדיניות הפקעת אדמה פלסטינית או תפיסתה וכלה בהעדר גישה שוויונית לחינוך, לתעסוקה ולשירותים אחרים.

מאוחר יותר, חשיבותה הפוליטית של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל קיבלה ממד חדש כאשר המיעוט החל להצביע בבחירות בישראל, ובאמצעות נציגיהם בכנסת עצמה. רבות נאמר אודות התפקיד אותו מילאו הפלסטינים בישראל בתמיכה בממשלות ישראליות ובהפלתן.

כאשר התנהל משא ומתן לפתרון קבע לסכסוך, הסוגיה הפלסטינית-ישראלית עלתה שוב, הגם באופן שונה. במהלך השיחות עם הארגון לשחרור פלסטין על בעיית הפליטים הפלסטינים, ישראל טענה שאין היא יכולה להסכים לכל חזרה שהיא של פליטים מכיוון שאם תעשה כן, הדבר יהווה איום על ה"טוהר" היהודי של המדינה. ישראלים יהודים מקבלים כמובן מאליו את העובדה שישראל היא מדינת העם היהודי, דבר המבליט שוב את המעמד הרגיש של הפלסטינים בישראל. הרעיון לפיו ישראל חייבת לשמור על "טוהר" יהודי סותר את הזכויות הבסיסיות של יותר מ-20% מאזרחי המדינה, שמחד אינם יהודים ומאידך, הם בניה של ארץ זו.

על כן, על אש"ף וישראל לכבד שני עקרונות המשלימים זה את זה באשר לפלסטינים בתוך ישראל בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. על ההנהגה והעם הפלסטיני לכבד את העובדה שפלסטינים אלה הם אזרחי מדינת ישראל, ולהפגין הבנה אסטרטגית לכל ההשלכות של עובדה זו. לכן, על ההנהגה לכבד את רצונם, בחירתם וזכותם לאמץ כל עמדה והתנהגות פוליטית בה יחפצו. על ישראל, מצידה, לכבד את אזרחיה שלה, לשים קץ לאפליה נגד פלסטינים אלה ולהפסיק להתעלם מנוכחותם ומההיסטוריה הספציפית שלהם - מה שמאפשר לישראלים בכירים להעלות הרהורים לגבי "אופייה של המדינה". - יצא לאור 13 נובמבר 2002 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
להשלים עם ישראל כמדינה יהודית
מאת יוסי אלפר

אחת השגיאות הגדולות ביותר שעשתה ישראל תוך כדי ניסוח הצהרת העקרונות של אוסלו ב-1993 היה מחדל ביחס ל"ערביי ישראל" – אזרחי ישראל הפלסטינים. הנושאים ונותנים מטעם ישראל הניחו שברגע שיאסר ערפאת השלים עם הדרישה הישראלית לפיה אש"ף ייצג את כל הפלסטינים בכל מקום זולת אלה החיים בישראל (שכאזרחי ישראל הם מיוצגים ע"י ממשלת ישראל, הצד השני בהסכם אוסלו), אזי תהליך השלום שיתקיים בהמשך לא יגע בעניינם. ובהתאם לכך יוכלו ממשלות ישראל להמשיך ולהתעלם לא רק מצרכיהם החומריים והאזרחיים של ערביי ישראל כי אם גם מתחושותיהם הלאומיות.

השלכות המחדל התבררו באופן דרמטי בהתנגשויות הדמים של אוקטובר 2000, כאשר לכמה ימים הצטרפה הקהילה הערבית הישראלית לאינתיפאדה ו-12 מבניה נהרגו בידי משטרת ישראל. הרוב היהודי הישראלי תפס בפתאומיות ובכאב שהחזון ההולך ומתממש של המדינה הפלסטינית השכנה, בצירוף התחזקותה של התנועה האסלאמית ועל רקע עשורי שנים של אזרחות סוג ב' – כל אלה גרמו לרדיקליזציה של הפוליטיקה הערבית הישראלית, שכאילו דרשה מישראל לספק פתרון לאומי לפלסטינים לא רק בגדה המערבית ובעזה אלא בגליל ובמשולש גם.

התפתחויות אלו ועוד, גרמו לרדיקליזציה גם של השקפות ישראליות יהודיות. התעקשותו של ערפאת שנקבל את זכות השיבה של פליטי 1948 וקביעתו שליהודים אין מעמד על הר הבית, בצירוף גלי המחבלים המתאבדים והעדויות המצטברות בדבר ה"שיבה" הבלתי-חוקית לתוך כפרים ערביים ישראליים של עשרות אלפי פלסטינים מירדן, מהגדה ומעזה (אחד מהם היה הקרבן ה-13 של האינתיפאדה הערבית הישראלית הקצרה), למעשה מיזגו בעיני יהודים ישראלים רבים את הסוגיות ה"ערבית-ישראלית" והפלסטינית.

לגבי רוב הישראלים התמקדה תחושת הסכנה במה שנתפסה כאסטרטגיה פלסטינית לתווך קצר של "מדינה פלסטינית ועוד חצי מדינה פלסטינית": כינונה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה בהתאם לתנאים (הר הבית, זכות השיבה) המבטאים התכחשות פלסטינית לערך הציוני של מדינה יהודית לעם היהודי, שעה שישראל תקלוט פליטים פלסטינים שבים ותיכנע לדרישת אזרחיה הפלסטינים ותיהפך ל"מדינת כל אזרחיה". השאר יסודר בעבור זמן, כשישראל תתגלגל ממעמד דו-לאומי למעמד של מדינה ערבית פלסטינית נוספת.

התגובה לתחושה זו בקרב היהודים הישראלים היא התמקדות מחודשת בערך המדינה היהודית. האסכולה הפוסט-ציונית ששלטה בקרב אינטלקטואלים מסוימים, ושדגלה ברעיון של "מדינת כל אזרחיה", עברה דה-לגיטימציה. גובשו פתרונות חדשים ורדיקלים המשלבים רעיונות לטיפול בגדה ובעזה עם רעיונות הנוגעות לערביי ישראל והמדגישים את הצורך בהפרדה פיזית ולאומית בין יהודים לערבים.

חלק מהפתרונות חיוביים. כך, התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית אף עלתה בקרב היהודים הישראלים במהלך שנתיים של אינתיפאדה, וכמוה גם התמיכה בפינוי חד-צדדי ישראלי ובפירוק התנחלויות מבודדות. חלק בעייתיים: יותר ויותר ישראלים מציעים להזיז את הקו הירוק כך שכפרים ערבים ישראלים במשולש ובוואדי ערה ייכללו במדינת פלסטין. וחלק מהפתרונות הם פליליים: הולך וגדל מחנה המצדדים ב"טרנספר" שרירותי של פלסטינים אל מעבר לגבולות הארץ.

למעשה, הסוגיה של "ערבי ישראל" היא עכשיו חוד החנית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואין להפריד יותר בין השניים.

שתי הקהילות חייבות לערוך חשבון נפש. ישראל חייבת להישאר מדינה יהודית - שכן אחרת אין למדינה זכות קיום – אבל היא חייבת גם להיות דמוקרטית, ואל לה למחוק או להתעלם מהזהות הפלסטינית של 18% מאזרחיה. אלה האחרונים חייבים להבין שלא יוכלו לשאוף אלא למדינה פלסטינית אחת, והיא איננה זו בה הם מתגוררים. אם חפצים הם בזהות ערבית פלסטינית לאומית – וזה דבר לגיטימי בהחלט – עליהם להתכונן לעבור לגור במדינה ההיא.

היהודים הישראלים אינם יכולים לגשת למשימה הקשה של הגדרת מעמד אוטונומי כלשהו למעוט הפלסטיני הישראלי לפני שיצליחו להגדיר בינם לבין עצמם את האופי היהודי הרצוי לישראל עצמה: עד כמה דתי ועד כמה חילוני-לאומי, ואיזו מידה של פלורליזם? זהו אתגר קשה המאיים לשסע את המרקם הישראלי הלאומי.

אין לדרוש מהאזרחים הפלסטינים של ישראל ליישב את מעמדם לפני שיותוו גבולות הקבע המגדירים ומפרידים בין "מדינות עצמאיות ערבית ויהודית" (כלשון החלטת האו"מ 181 מ-1947) בפלסטין המנדטורית. הם ראויים לזכויות אזרח ולזכויות מעוט שוות, אך עליהם להשלים עם היות ישראל מדינה יהודית. ההכרה שהיהודים הם עם בעל זכות לגיטימית להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית מהווה אתגר קשה ביותר עבור רוב הערבים והמוסלמים באשר הם. אזרחיה הפלסטינים של ישראל צריכים להוביל. - יצא לאור 13/11/2002 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת קו אדום).

=============================

השקפה פלסטינית
מסע ארוך להשגת שתי תביעות
מאת עאדל מנאע

הערבים בישראל היו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני עד 1948. לאחר המלחמות שהובילו להקמת מדינת ישראל ולפיזורו של העם הפלסטיני, הקהילה הופרדה מהקהילות הפלסטיניות האחרות במדינות ערב השכנות. ברם, לפני שניכנס לעומק ההיסטוריה של הערבים בישראל, יהא זה מועיל לבחון את תוצאות מלחמת 1948, אשר עדיין מהוות יסוד למעמד הסוציו-פוליטי של הערבים בתוך ישראל ואף של רוב הקהילה הפלסטינית המורחבת.

לאחר הסכמי שביתת הנשק ב-1949 שנחתמו בין ישראל ומדינות ערב השכנות, חיו עדיין כ-150,000 ערבים בתחומי הקו הירוק. קהילה זו היוותה כמעט שישית מהפלסטינים שחיו באזור שהפך למדינת ישראל. המלחמה גרמה לפיזורם של כ-750,000 פלסטינים שהפכו לפליטים במדינות ערב השכנות.

הערבים שנותרו במולדתם מצאו את עצמם במצב שאין לקנא בו. בעוד שהערבים בישראל הפכו אזרחים ונהנו מחלק מהזכויות האזרחיות, הם גם נותקו משאר העולם הערבי – בפרט, מהעם הפלסטיני. בתוך מולדתם נהגו בהם בעוינות, חלק רב מאדמתם הופקע והם חיו תחת משטר צבאי עד 1966. הייתה זו התקופה הקשה ביותר עבור הערבים בישראל, שנאבקו לשרוד תחת מדיניות הכפייה שנכפתה על ידי שלטונות הצבא באזורים הערבים.

מלחמת 1948 הביאה להרס החברה הפלסטינית והאליטה התרבותית והפוליטית שלה. כאשר ההנהגה מפוזרת ורק חלקים פגיעים של העם הפלסטיני נותרים, ישראל יכלה לייהד את השטחים הערבים ולשלול מהערבים בתוך ישראל את זהותם הפלסטינית. בשלב זה כפו השלטונות הישראלים את מדיניותם על השטחים הערבים, שהיו מבודדים לחלוטין משאר העולם הערבי.

מעוט קטן מאד של ערבים בתוך ישראל קרא תגר על המדיניות הישראלית תחת המשטר הצבאי. הבולטים שבהם היו הקומוניסטים והדוגלים בפאן ערביות, שדחו את מדיניותה של ישראל כלפי הקהילה הערבית. אבל ככלל, עד 1967 הערבים בתוך ישראל שילמו מחיר יקר על אחיזתם במולדתם. הם בודדו מהעולם הערבי והיו נתונים לממשל צבאי שיוחד לקהילה הערבית בלבד.

לאחר המלחמה הרת האסון ב-1967, הערבים בתוך ישראל יצאו מבידודם וחידשו את הקשר עם העם הפלסטיני ושאר העולם הערבי. לסיום המשטר הצבאי ב-1966 ולהתעסקותם של השלטונות הישראלים לאחר מכן בשליטה בשטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, הייתה השפעה מכרעת על הערבים בתוך ישראל. מאז אמצע שנות השבעים, הם פיתחו ביטחון עצמי ועיצבו סדר יום פוליטי ברור.

סדר יום זה עדיין עומד על כנו, למרות שפותח במהלך שלושת העשורים האחרונים. הוא מבוסס על שתי תביעות יסוד: שלום ושוויון. על השלום להיות מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה תחת הנהגת הארגון לשחרור פלסטין. ויש ליצור שוויון אזרחי בין אזרחים ערבים ויהודים בישראל כתנאי לפיוס היסטורי ולסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

הרוב המכריע של הערבים בתוך ישראל תמך בהסכמי אוסלו ב-1993 כיוון שהם העלו את האפשרות של סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. באותה עת, פעלה ממשלתו של יצחק רבין לגשר על הפערים בין ערבים ויהודים באמצעות יישום הדרגתי של מדיניות של שוויון.

מדיניות זו של ממשלת רבין עוררה את זעמה של האופוזיציה הימנית קיצונית. רצח רבין ב-4 בנובמבר, 1995 היה בבחינת התחלת הסוף של מדיניות השוויון והשלום. כיום, שנים לאחר רצח רבין, ניתן לומר שהרוצח ותומכיו בימין הקיצוני בישראל הצליחו במשימתם.

עתיד הערבים בישראל והשגת זכויות אזרחיות שוות, קשורים קשר בל ינותק בעתיד המאבק בין ישראל והפלסטינים. המשך הכיבוש ועימות הדמים בין שני העמים מאיים אפילו על ההישגים המועטים שהערבים בתוך ישראל השיגו מאז שנות השבעים. מאידך, סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה מגשימים תביעה אחת בלבד של הערבים בתוך ישראל. תביעתם השנייה היא לשוויון מלא. הם דורשים לשים קץ לאפליה הטבועה במדינה שהיא "ליהודים בלבד", ותובעים שישראל תהפוך להיות מדינת כל אזרחיה, ערבים ויהודים כאחד.

היום, כאשר החברה הישראלית עומדת על סף בחירות חדשות, על אזרחיה לבחור בין שלום ושוויון לבין כיבוש והמשך הסכסוך. אם הממשלה הבאה תבחר באפשרות השנייה, אזי משמעו שהימין הפוליטי יצליח לחסום את הנתיב לשלום ולשוויון המבוסס על חלוקת פלסטין ההיסטורית והקמת שתי מדינות. במקרה כזה, הערבים בישראל והפלסטינים ככלל יאלצו להציב סדר יום פוליטי חדש. למשל, סדר יום כזה עשוי לדחוף להקמת מדינה דמוקרטית דו לאומית בפלסטין כולה מנהר הירדן עד הים, במקום משטר כפייה של מדיניות גזענית ואפרטהייד.

סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו מאז 1967 הוא תנאי הכרחי כדי לאפשר למיעוט הפלסטיני בתוך ישראל להשיג שוויון מלא כאזרחים. קבלת פתרון זה יהא ויתור גדול, ויתור שנעשה על מנת להגיע לפיוס היסטורי בין יהודים וערבים. אם הימין הפוליטי יצליח להכשיל פתרון זה, לא זו בלבד שהדבר יפגע בסיכויים לשלום בין שני העמים, אלא שהוא אף יסכן את היציבות בחברה ובמערכת הפוליטית הישראלית. - יצא לאור 13 נובמבר 2002 © bitterlemons.org.

ד"ר עאדל מנאע הוא מנהל המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, ירושלים.

=============================

השקפה ישראלית
אזרחי ישראל הפלסטינים והאסטרטגיה של ישוב סכסוכים
מאת מאג'ד אלחאג'

מאז אוקטובר 2000 עברו היחסים בין פלסטינים לישראלים משבר קשה. משבר זה עשוי להוביל להתדרדרות מוחלטת במרחב כולו או, באופן פרדוקסאלי, להוות זרז לשלום. כפי שיעידו מקרי סכסוך עמוקים אחרים בעולם, "אופציית הסטאטוס קוו" איננה תקפה.

סימנים רבים מצביעים על כך שאנו מתקרבים ליישוב כלשהו של הסכסוך – ישוב זמני (שוב, הסדרים חולפים בטרם פיצוץ), או פתרון מקיף יותר בגיבוי מדינות ערב והקהילה הבינלאומית. מכל מקום קיים צורך מכריע לדון בדינאמיקת היחסים בין הסכסוך החיצוני לסכסוך הפנימי בתוך החברות הפלסטינית והישראלית. בשורות הבאות נציג בקצרה את ההשלכות של יישוב אפשרי של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני על יחסי יהודים-ערבים בישראל, ואת הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור אווירה סבירה שתשמש זרז לשלום.

מעמדם ותנאיי חייהם של הפלסטינים בישראל הושפעו מאד ע"י הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והסכסוך עם העם הפלסטיני בפרט. חרף קשיים וסתירות רבים, במהלך הזמן פיתחו הפלסטינים בישראל זהות בעלת שני מרכיבים: לאום (המרכיב הפלסטיני-ערבי) ואזרחות (ישראלית). זהות מורכבת וייחודית זו היא תוצר של קיומן בו-זמנית של שתי קבוצות ייחוס: הרוב היהודי בישראל ברובד האזרחי, והעם הפלסטיני והעולם הערבי ברובד הלאומי. ועם זאת, בשני הרבדים הפלסטינים בישראל שייכים אך חלקית. מכאן, שהם במעמד של "פריפריה כפולה", הממוקמת בשוליים הן של החברה הישראלית והן של התנועה הלאומית הפלסטינית.

לא יתחולל שינוי מרחיק לכת במדיניות הרשמית כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים אלא אם ייושב סכסוך חיצוני זה. לפיכך קיימת צפייה שתהליך השלום יביא לשיפור ניכר במעמדם של הפלסטינים בישראל.

בניגוד לתפיסה המוטעית הקיימת, אנו גורסים שיישוב בשלום של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי שאינו לוקח בחשבון סוגיות חברתיות פנימיות, ובכלל זה הרחבת גבולות הלגיטימיות של החברה הישראלית (מעבר לאופייה האתני-לאומי הנוכחי של ישראל), רק יעמיק את מעמדם של הפלסטינים בישראל כ"פריפריה כפולה", ובכך ייצור פיצוץ פוטנציאלי גדול העלול לסכן את התהליך כולו.

אם לשפוט לפי הסכמי אוסלו, המניע העיקרי לשלום בצד הישראלי היה הצורך בהפרדה בין הפלסטינים לישראלים, במטרה לשמר את אופייה היהודי-ציוני של המדינה ולמנוע את הפיכתה למדינה דו-לאומית. טיעון זה מוצג ע"י מנהיגים יהודים מהימין והשמאל הציוני כאחת. מכאן שראשית היישום של הסכמי אוסלו, ולאחר מכן קבלתם ע"י ממשלת הליכוד של נתניהו, גרמו לצמצום משמעותי של ההבדלים בין הימין והשמאל הציוני בישראל.

הסכמי אוסלו הגבירו את הבלבול והמצוקה של השמאל הציוני, מאחר ואין לו סדר יום חברתי ברור. מעולם לא היוו סוגיות החברה (הקשורים בפערים מעמדיים, נשים, אזרחים ערבים וכד') מוקד עניין עיקרי של השמאל הישראלי. על כן מאמצי השידול של השמאל הישראלי למען השלום מנותקים מכל תוכן חברתי-אזרחי.

ניתן לשער שלמרות שיש (כפי שמעידים מספר סקרים) רוב בקרב הציבור הישראלי למען פשרה (המבוססת על הפרדה) בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שהרוב היהודי הולך ומתבצר ברובד האזרחי בכל הקשור לשינוי באופי המדינה ובמדיניות כלפי הפלסטינים בישראל. על כן רעיון הטרנספר הולך וצובר תמיכה ולגיטימיות בקרב הציבור היהודי הישראלי ומעצבי המדיניות כאחד.

מכאן שהמשבר ביחסי יהודים-ערבים בישראל כיום איננו התוצר של אירועי 2000, כש-13 אזרחים פלסטינים נהרגו בידי כוחות הביטחון הישראלים, אלא שאירועים אלה הם הפרי של משבר מתמשך אשר צבר תאוצה מאז תחילתו של "תהליך השלום", בדיוק כפי פרצה אינתיפאדת אל-אקצא על רקע תסכול מתמשך ומשבר עמוק בתהליך השלום.

אי לכך, כדי שיהיה סיכוי לשינוי של ממש חייב להתחולל שינוי רדיקאלי באסטרטגיה הישראלית של ישוב הסכסוך. ליישובו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי החיצוני חייב להתלוות סדר יום חברתי המכוון לטפח חברה אזרחית בישראל (וכמובן גם בפלסטין). הופרכה ההנחה שניתן להניח לשסעים חברתיים לתסוס עד ליישובו של הסכסוך החיצוני. כפי שמעיד הניסיון במקומות אחרים, יישובם של סכסוכים חיצוניים נוטה לחדד שסעים פנימיים ולא לצמצמם.

לא קל לפתח אסטרטגיה משולבת כזו ליישוב סכסוכים ברבדים החיצוני והפנימי, בייחוד בנסיבות הנוכחיות. אחד התנאים ההכרחיים להתחלה של תהליך כזה הוא בנייתה של קואליציה רחבה למען השלום והשוויון באמצעות דו-שיח, מפעלים עממיים בתחומי החברה האזרחית והחינוך הרב-תרבותי, וכן סידרת פעולות המכוונות להגביר את המודעות של מעצבי מדיניות ושל הציבור הרחב ביחס להשלכותיהם של תרחישי עתיד שונים. - יצא לאור 13/11/2002 © bitterlemons.org.

מאג'ד אלחאג' הוא פרופסור לסוציולוגיה וראש המרכז לרב-תרבותיות וחקר החינוך באוניברסיטת חיפה. מאמר זה מבוסס על הרצאות שנתן המחבר במרכז לרב-תרבותיות במהלך השנה החולפת במסגרת הסדרה "רב-תרבותיות– חזון ומציאות, מאבק וחיפוש דרך ".

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><