bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

כיצד לשקם את האמון

11 ספטמבר 2002, גליון 34

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< הפרדוקס של היוזמות החד-צדדיות - מאת יוסי אלפר
מה שלא ניתן לעשות באמצעות דו-שיח והסכמה ניתן אולי למימוש כאשר כל צד פועל לבדו.

>< קשה אך לא בלתי אפשרי - מאת ע'סאן חטיב
על הישראלים ליצור את הרושם שהם מוכנים להפסיק לחלוטין את הכיבוש – כצעד ראשון, להפסיק לבנות התנחלויות.

>< אם תרצו – אין זו אגדה - מאת שלמה גזית
תינתן הנחיה לכוחות צה"ל להפסיק לראות בבני העם הפלסטיני אויבים.

>< במקום שלטון הכוח - מאת מהא אבו דאיה שמאס
שני הצדדים – הפלסטיני והישראלי – אינם שווים ואסור להניח להם לבד.

=============================

השקפה ישראלית
הפרדוקס של היוזמות החד-צדדיות
מאת יוסי אלפר

ההיגיון המקובל לגבי ישוב סכסוכים קובע ששיקום האמון בין ישראלים לפלסטינים יתחיל במאמץ מצד בעלי רצון טוב משני המחנות לגבש פתרונות פשרה וליזום מפעלים משותפים, שישמשו אמצעים לבניית אמון. אם קשה לשני הצדדים לשבת יחד, יכול גורם שלישי לכנס אותם ואף לתווך ביניהם. בדרך זו נוצרו האמון והביטחון ההדדיים שהיו נחוצים במהלך שני העשורים האחרונים כדי להניב את הסכמי אוסלו. מתקבל על הדעת שאם וכאשר ישראלים ופלסטינים שוב יגבשו הסכמים מדיניים, כך ינהגו.

אלא שלפי שעה אין הדבר קורה. אחרי שנתיים של מאבק מזוין, ואחרי שנעלמה לכאורה היכולת של הישראלים והפלסטינים לנהל ביניהם תקשורת הדדית, הניסיונות לשקם את האמון ע"י הידברות נראים חסרי תוחלת; לעתים הם אף משיגים תוצאה הפוכה וגורמים נזק. הסיבה קשורה כנראה לנרטיבים המנוגדים של שני הצדדים: בקמפ דייויד ובטאבה ב-2001-2000 הגיע התהליך לנקודה שבה המאמצים ליישב את הנרטיבים הלאומיים/דתיים/היסטוריים – ביחס לסוגיית הפליטים, היינו אירועי 1948, ולסוגיית הר הבית/חרם א-שריף – נותרו סעיפי הדיון העיקריים שעל סדר היום. אך אלו הן הסוגיות הקשות ביותר. נוסיף עליהן עתה התנגשות נרטיבים חדשה – בשאלה מי יזם את העימות המזוין הנוכחי, ולמה – וקל להבין מדוע רוב הניסיונות הרציניים לשקם את האמון באמצעות דיון דו-צדדי מתדרדרים להאשמות הדדיות קשות או, במקרה הטוב, מניבים הסכמות ראויות לציון בתוכנן אך שוליות במשמעותן.

ואף על פי כן, ישראלים ופלסטינים כאחד מאסו בעימות ומחפשים מוצא מן הסבך.

לאחרונה השתתפתי בעוד אחד ממפעלי הדו-שיח המחודש. מאמץ משותף שערכנו לגבש נוסחה מוסכמת לשיחות שלום מחודשות הניב יוזמה פלסטינית לקבוע שישראל היא האחראית הבלעדית לאירועי 1948, יחד עם דרישה פלסטינית חדשה יחסית: שאף אחרי הסכמי השלום ו"סוף הסכסוך" יותר לפלסטין ולפלסטינים לתבוע מישראל פיצויים עבור כל "עוולות" הכיבוש מאז 1967.

הישראלים שנכחו במפגש ראו בדרישות אלו אנטיתזה לנרטיב שלהם וניסיון פלסטיני להנציח את הסכסוך במקום לסיימו, ודחו אותן על הסף. אפילו משתתפים ירדנים ומצרים במפגש השתוממו לנוכח הגישה הפלסטינית. כאשר הצוות הישראלי הציע שהצדדים ינסו למצוא שפה משותפת בנוסחת נוסייבה-איילון או בנוסחת זיאד אבו זייאד – שני מאמצים שנחשפו לציבור באחרונה ואשר שואפים להציג ניסוחי פשרה מוסכמים המצטיינים בגישה פלסטינית מתונה יותר ביחס לזכות השיבה ולהר הבית/חרם א-שריף – הודיעו להם אנשי "מחנה השלום" הפלסטיני שאלו נוסחאות-נפל, ואף לא איש ציבור פלסטיני אחד יחתום עליהן.

על אף חשיבותם של מפגשים כאלה והצורך להתמיד ולקיימם, הם אינם תורמים לעת עתה לשיקום האמון; אדרבא, אפשר שהם פוגעים במעט האמון שנותר. רק בתחום היוזמות החד-צדדיות - ולא הדו-צדדיות - ניתן להבחין דווקא באפשרות של בניית אמון.

זהו הפרדוקס של היוזמות החד-צדדיות. באווירה השוררת כיום, מה שלא ניתן לעשות באמצעות דו-שיח והסכמה ניתן אולי למימוש כאשר כל צד פועל לבדו. נסתפק כאן בשתי דוגמאות, אחת מכל צד.

תחילה הסכימו הפלסטינים, בהתאם לתנאיי אוסלו, למנוע טרור ולספק בטחון לישראלים. הם נכשלו. עתה דנים ארגונים מיליטנטים פלסטינים ביוזמות להכריז הפסקת אש חד-צדדית – לא מתוך דאגה לשלומם של הישראלים אלא לנוכח מה שנתפס אצלם כדאגה נאורה לאינטרסים שלהם. ואם תצליח הפסקת אש חד-צדדית הרי זה גם טוב לישראלים, ועשוי לתרום לבניית אמון.

תחילה הסכימה ישראל, בהתאם לתנאיי אוסלו, לסגת משטחים, ובמשתמע להפסיק לבנות התנחלויות בשטחים אלה. גם היא נכשלה במימוש התחייבות זו. כיום דנים יותר ויותר ישראלים ברעיון של נסיגה חד-צדדית מחלק משטחים אלה. הם עושים כך לא כדי למצוא חן בעיני הפלסטינים ואף לא כמימוש של הסכמים, אלא מתוך מה שנראה להם כדאגה נאורה לאינטרסים שלהם: שיפור ביטחונם (במיוחד כנגד מחבלים מתאבדים) ע"י "גדר הפרדה", סיום הכיבוש על עוולותיו, ותגובה הולמת לאיום הדמוגראפי הפלסטיני. הפלסטינים מודאגים אמנם מיוזמות ישראליות חד-צדדיות כאלו, אולם הם גם רואים תועלת מסוימת באפשרות לקבל לידם שטחים נוספים הכבושים כיום בידי ישראל ולהיווכח כי ישראל מסלקת את ההתנחלויות הפרובוקטיביות ביותר.

אין ביוזמות ראשוניות אלה תחליף לתהליך שלום. אף אין בהן תחליף למפגשים בלתי רשמיים, בעייתיים ככל שיהיו, מהסוג שתואר לעיל. אבל בהיעדר אמון ובטחון הדדי, היוזמות הן במידה רבה "המשחק (הלא אלים) היחיד בעיר". אם ייצבו את המצב ויקטינו את האלימות ע"י צמצום החיכוך, יש בהן כדי לתרום לתהליך בניית אמון שסופו להחזיר את שני הצדדים לשלחן המו"מ באווירה של אמון משופר. על כן מן הדין שכל הגורמים הנוגעים בדבר יעודדו יוזמות כאלו. – יצא לאור 11 ספטמבר 2002 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. כיהן בעבר כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב..

=============================

השקפה פלסטינית
קשה אך לא בלתי אפשרי
מאת ע'סאן חטיב

למרות שחלה התדרדרות עמוקה ומסוכנת מאד ביחסים בין הפלסטינים וממשלות ישראל ובקרב הציבור בכל צד, התדרדרות זו עדיין אינה בלתי הפיכה, בעיקר מכיוון שלקהל הבוחרים בכל צד יש עניין לשים קץ לסכסוך הדמים ולחזור למשא ומתן לשלום. ברם, המשך המאבק מעמיק את חוסר האמון ההדדי ופוגם קשות בדורות החדשים שיכולים היו להוות מכשיר לשלום, אלא שהם לכודים כעת במערבולת של שנאה ועוינות.

נדרשים שני תחומי פעולה כדי לנסות להחזיר את האמון בין שני הצדדים. האחד מעשי והשני מדיני.

בתחילה, מסר חשוב שנשלח לפלסטינים מהצד הישראלי – הגורם העיקרי לחשד ולחוסר האמון השוררים כעת – היה בחירת הימין הקיצוני ואריאל ושרון בתפקיד ראש הממשלה. הדבר נתפס כנסיגה מרוח הפשרה שאפיינה ממשלות קודמות בישראל.

ההחמרה הדרמטית בפעולותיה של ישראל, כגון מעשי הרג בלתי חוקיים של פעילים ואזרחים, הרס בלתי מוסרי של תשתית וכלכלה, והטלת עונש קולקטיבי על העם הפלסטיני באמצעות פעולה צבאית נרחבת, מעצרים, סגרים, עוצר ובמקרים אחדים הרעבה - כל אלה גרמו לפלסטינים לאבד את האמון בישראל כשותפה. כל ניסיון לרכוש מחדש את אמון העם הפלסטיני חייב לכלול הפסקה מוחלטת של כל הפעולות האלה. הרושם בקרב הפלסטינים אינו שמעשים אלה הם בבחינת תגובה למתקפות מזוינות של הפלסטינים, אלא ששורשיהם נטועים בשנאה עמוקה לפלסטינים ככלל, ובשאיפה לנתץ כל דבר בעל משמעות לעם הפלסטיני – מערכת החינוך שלו, אפשרויות החינוך של הדור הצעיר, תרבותו ומוסדותיו התרבותיים, והרשימה ארוכה…

ההיבט הנוסף שיש לטפל בו כדי לבנות מחדש את האמון הוא הרטוריקה הנשמעת מהצד הישראלי. התעלמות ישראלית מתמדת מהשאיפה הלגיטימית הפלסטינית לעצמאות והניסיונות המתמשכים להטיל דופי בהנהגה הפלסטינית – למרות שנבחרה על ידי העם הפלסטיני – לתארה כ"חבורה של טרוריסטים", ולכנות את הכמיהה הפלסטינית לחרות ולעצמאות "טרור", כל אלה צריכים להיפסק. יתר על כן, ההצהרות הפומביות הבוטות של ממשלת ישראל המבטאות היעדר מחויבות לתהליך השלום, למושג הבסיסי של פשרה טריטוריאלית ולהחלטת האו"מ 242, הצהרות אלה אינן יכולות להימשך אם הכוונה היא להחזיר את האמון.

מסרים אלה תורמים לחשדנות בקרב הפלסטינים. כתחליף, על הישראלים ליצור את הרושם שהם מוכנים להפסיק לחלוטין את הכיבוש. הפלסטינים רואים בבניית התנחלויות סימן לרצונה של ישראל ביחס לסוגיה זו. מדיניות הרחבה של התנחלויות בלתי חוקיות בה ישראל מחרימה בכוח אדמה בבעלות פרטית פלסטינית למטרת יישוב מתנחלים ישראלים, מיועדת לחזק את הכיבוש הישראלי. למרות הצהרות ישראליות הטוענות ההפך, כאשר הפלסטינים רואים את ההתנחלויות גדלות, לא ניתן לצפות מהם להסכין עם "כיבוש של שלום".

מצדם, אף על הפלסטינים להיות זהירים יותר ברושם שהם יוצרים בעיני הצד השני. ראשית, על הפלסטינים לוודא שהם שולחים את המסר הנכון: אמנם לא יקבלו פחות מסיום מלא של הכיבוש לפי החוק הבינלאומי, אבל דרישותיהם הטריטוריאליות אינן חורגות ממילוי חוק זה. על הפלסטינים לוודא שהישראלים ישמעו את המסר הזה למרות רעשי הרקע, ועליהם אף לוודא שפעולותיהם אינן סותרות מטרה זו. - יצא לאור 11 ספטמבר 2002 © .bitterlemons.org

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי..

=============================

השקפה ישראלית
אם תרצו - אין זו אגדה!
מאת שלמה גזית

אין לי ספק, אין זו אלא שאלה של זמן. נשוב ונראה משלחות של ישראל ושל הפלסטינים יושבות סביב השולחן ומחדשות את המשא ומתן ביניהן. שני הצדדים מבקשים זאת, זקוקים ובשלים לכך. איני יודע מתי יהיה הדבר, אולם עלינו להיערך לקראת אותו יום ומיד. אסור לנו להרשות כי התהליך שישוב ויחל יסתיים עוד הפעם במשבר ובמבוי סתום.

אני רואה שלושה מכשולים עליהם יצטרכו שני הצדדים להתגבר:

בראש וראשונה - הצבת מנהיגות לאומית בראש שני הצדדים אשר תאמין באמת ובתמים בצורך להגיע לפשרה היסטורית, לפשרה המבוססת על וויתורים כואבים לשני הצדדים, וויתורים של אמיצים בלעדיהם לא ייכון הסדר. אנו יודעים היטב את הפרמטרים של ההסכם הצפוי. נקרא לכך מתווה קלינטון, סיכומי קמפ-דיוויד או טאבה. הבעיה איננה תוכנו של ההסכם אלא מנהיגות המבינה כי אין דרך אחרת, ומנהיגות אמיצה המסוגלת לשכנע את עמה הישראלי והפלסטיני לעלות על דרך זו.

המכשול השני - הוא הביטוי המעשי של יישום הפשרה הכואבת. ההסכם המדיני שיושג יחייב את המנהיגות לאכוף את ההחלטה על המתנגדים לה מבית. ואנו יודעים ומכירים מראש מי הם שיתנגדו, שינסו לחבל ולהכשיל בכוח את ביצוע הנדרש. אנו מכירים את הקיצוניים בישראל ואת הקיצוניים בקרב הפלסטינים, ושוב, שני המנהיגים ושתי ההנהגות יידרשו לגלות אומץ וכוח לעשות את המוטל עליהם.

והמכשול השלישי הוא אולי הבעייתי מכל - הן ישראל והן הפלסטינים יצטרכו לשכנע אלה את אלה בכנות כוונותיהם הטובות, יהא עליהם להסיר את המחסום הפסיכולוגי של אי אמון שהיה קיים כל הזמן, ואשר גבה והתעצם במיוחד בשתי שנות האלימות המטורפת שראינו משני הצדדים.

לפני כ"ה שנים היינו עדים לביקורו הדרמטי של הנשיא סאדאת בירושלים. בנאומו ההיסטורי בירושלים דיבר על כך כי 70% מן הסכסוך הם המחסום הפסיכולוגי שבין שני הצדדים. "ביקורי כאן, בירושלים," המשיך ואמר, "הפיל חומה פסיכולוגית זו!" אני מצפה מן הפלסטינים כי ישכנעוני - כמו סאדאת - בכנות כוונותיהם.

אולם אני מודע היטב בחובה זו המוטלת גם עלינו.

אתחיל במהלך המחקה את ביקור סאדאת בירושלים - כראש ממשלת ישראל אדאג להזמין את מי שיעמוד באותה עת בראש הישות המדינית הפלסטינית לבוא אף הוא לשאת דברים לעם בישראל מעל במת הכנסת. נכון, יהא זה מסר לעם בישראל אבל תהא זו גם מחווה ראשונה במעלה להמוני הפלסטינים. ובדברי התשובה של ראש הממשלה - יוצגו עיקרי תוכניתו לפעולה מיידית, עוד בטרם החל המו"מ ובטרם הושג הסכם כלשהו.

שוב, כראש ממשלת ישראל אזמן ישיבת ממשלה בה תתקבל החלטה חגיגית על "סיום הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה". ואדאג לכך כי נוסח ההחלטה ידבר במפורש על "הגדה המערבית" ולא על "יהודה ושומרון". יחד עם החלטה זו תתקבל החלטה שנייה - עצירה מוחלטת של הרחבת ההתנחלויות בשטחים אלה, ומחווה מיידית נוספת - פינוי כל היישובים הישראליים שברצועת עזה.

מייד לאחר מכן, יתכנס המטה הכללי של צה"ל, בנוכחות ראש הממשלה. בישיבה זו יורו ראש הממשלה ושר הביטחון על הוצאה מיידית של כוחות צה"ל משטחי A ו-B, ועל העברת מלוא אחריות הטיפול באוכלוסייה לידיים פלסטיניות. תינתן הנחיה לכוחות צה"ל להפסיק לראות בבני העם הפלסטיני אויבים. מאותו רגע יהפכו לתושבי מדינה ערבית שכנה עימה אנו מתכוונים לחיות בשלום. וכצעד סמלי - שם גם יוחלט על סיום תפקיד "מתאם פעולות הממשלה בשטחים" והעברת כל תפקידי התאום והקישור מצה"ל לרשות אזרחית מיוחדת ליד משרד ראש הממשלה.

ומחווה נוספת - שחרור חד-צדדי ומסיבי של אסירים ביטחוניים פלסטינים.

תגידו אוטופיה? אולי. אולם, כדברי אבי התנועה הציונית, "אם תרצו - אין זו אגדה!" – יצא לאור 11 ספטמבר 2002 © bitterlemons.org.

אלוף (מיל') שלמה גזית היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים הראשון (1974-1967) וראש אגף המודיעין (1979-1974).

=============================

השקפה פלסטינית
במקום שלטון הכוח
מאת מהא אבו דאיה שמאס

בסכסוך במזרח התיכון לא חסרים חוקים בינלאומיים שיתוו את פתרונו. מה שחסר באמת הוא רצון פוליטי של ממשלות לקחת את האחריות בהתאם למנדט שלהן במסגרת החוק הבינלאומי והחוק ההומניטרי הבינלאומי. העדר רצון פוליטי זה הותיר את החברות במזרח התיכון, ובפרט החברה הפלסטינית, במצב מתמשך של פחד וסכסוך תמידיים.

החברה הפלסטינית משתוקקת מזה זמן רב מדי לשלום ולביטחון. אנו כמהים לאפשרות לנוע בחופשיות מבלי לבקש רשות מחיילים ישראליים צעירים וחמושים שהוצבו ממש על סף דלתנו. אנו כמהים לא לדאוג שמא ילדינו ילכו בביטחון לבית הספר. אנו כמהים מזה זמן רב מדי לביטחון שבקיום זכותנו לביטוי ולהגדרה עצמית מבלי להיות מושלכים לכלא.

כנציגה של החברה האזרחית הפלסטינית ושל תנועת הנשים, אציין שלמרות המגבלות האלה ובסיוע בינלאומי, עברנו כברת דרך ארוכה בפיתוח מוסדות העונים על הצרכים החברתיים הפלסטינים בדרך למדינה הפלסטינית העתידית.

לדוגמא, תנועת הנשים הפלסטינית הצליחה לבצע פריצת דרך בטיפול בערכי תרבות ובגישות ייחודיות לעולם הערבי, המכשילות התפתחות בריאה של ילדות ונשים. אנו הנשים הפלסטיניות היינו בעיצומה של מעורבות בפיתוח תחיקתי ברמה המקומית והבינלאומית. היינו עדות להתפתחותה של תנועה פמיניסטית צעירה אך מלאת מרץ, סקטור חיוני להתפתחות דמוקרטית בקרב החברה הפלסטינית.

ברם "הכיבוש מחדש" של ישראל לאחרונה את השטחים שבשליטת הפלסטינים הביא להרס שיטתי של כל מה שהשגנו במהלך 10 השנים האחרונות. מטרת ההסתערות של הצבא הייתה לרמוס את כל התקוות למדינה ולזהות פלסטינית.

בעיני הפלסטיני הממוצע, החברה שלנו נותרה למעשה לחסדיה של מדינה עוינת שמפרה באופן מתמשך וללא עונש, באמצעות כיבוש בלתי חוקי שאין לו סוף, כמעט כל חוק בספר החוקים העוסק בהתנהגות מדינות בסכסוך מזוין. היות ואין בנמצא מדינה פלסטינית חזקה שתגן על האינטרסים שלנו, או צד שלישי בינלאומי פעיל שיבטיח את כיבוד החוק, גורמים נואשים בחברה הפלסטינית חשו שאין להם ברירה אלא לפנות לאמצעים משלהם להגנה עצמית.

ההפרות המתמשכות של ישראל את חוקי המלחמה מביאות לתגובה אלימה ובלתי חוקית דומה של שחקנים פלסטינים שאין מאחוריהם מדינה. מעגל קסמים זה של פעולה ותגובה מאפשר למדינת ישראל, בשם ההגנה העצמית, לנקוט באופן רשמי אסטרטגיות ושיטות של צבא נגד שחקנים שאין מאחוריהם מדינה ונגד הקהילות אליהם הם שייכים, כעונש קולקטיבי, דבר שמוביל את החברה הפלסטינית להרגשה שאין לה מה להפסיד. הפלסטינים מבינים שהמטרות הפוליטיות של הפעולה הצבאית הזו הן לשבור את רוחם ולהכריחם לקבל הסכם שאינו הסכם כלל וכלל.

למען הצלת חיים, וכדי לאפשר משא ומתן מדיני, חיוני ליצור סביבה של תקווה על ידי משלוח מיידי של כוחות משקיפים בינלאומיים המצוידים במנדט להגנה. כל משא ומתן עתידי חייב להישאר תחת חסות בינלאומית כדי להבטיח כיבוד מסגרות בינלאומיות. שני הצדדים – הפלסטיני והישראלי – אינם שווים ואסור להניח להם לבדם. אחרת, התהליך יוכתב על ידי חוסר האיזון בכוח שאפיין את המשא ומתן של אוסלו, שאת תוצאות הדמים שלו אנו חווים כעת.

שלום עושים בין עמים ולא בין מנהיגים. תהליך המוביל לפתרון יציב ובר קיימא חייב להיות צודק. אסור להותירו לגנרלים, ועליו להיות שקוף לחברות הנוגעות בדבר. עלינו להבין ולהתמודד עם ההיסטוריה זה של זה במחשבה פתוחה. על מנהיגינו מוטלת האחריות, כעניין של מדיניות, לחנך את החברות שלהם אודות הצד השני. אם נשאיר את הדברים רק לפקידי ממשלה, נקבל גנרלים ישראלים ופלסטינים שלא ישלימו עם תבוסתם, ואז אין כל מקום למשא ומתן. מעורבות נשים בכל תהליך שלום עתידי חיונית כדי לשמור על הקשר בין המציאות של כל חברה לשאיפותיה לשלום ולביטחון.

איננו יכולות להרשות לעצמנו לבזבז זמן נוסף או לאבד חיים נוספים. עלינו לחשוב על גישה חדשה. אנו כנשים רוצות להביא להבנה חדשה של המצב במזרח התיכון. אנו רוצות לגשת לבניית השלום בדרך שתקדם יציבות לטווח ארוך. אבל איננו יכולות לעשות זאת לבד. אנו מבקשות סיוע של הקהילה הבינלאומית. נשים יודעות באופן אינסטינקטיבי ששימוש בכוח לעולם לא יוביל לשלום, לצדק או אפילו לביטחון.

למרות כל האכזבות והכישלונות האחרונים, חשוב מאד לא להרים ידיים לגבי האזור. אדרבא, יש לגייס את הצורך והשאיפה החזקים לביטחון וליציבות הקיימים בקרב שתי החברות. שלטון החוק חיוני לשלום ולהרמוניה. עלינו להחליף את שלטון הכוח, המושל באזורנו זמן רב מדי, בשלטון החוק. זהו האתגר העומד בפני הקהילה הבינלאומית. - יצא לאור 11 ספטמבר 2002 © bitterlemons.org.

מהא אבו דאיה שמאס היא מנהלת מרכז האישה לסיוע ולייעוץ משפטי. מאמר זה נערך מתוך הופעה בפני מועצת הביטחון של האו"מ בשיתוף עם טרי גרינבלט, מנהלת ארגון הנשים הישראלי, בת שלום.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><