bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

התפתחויות בפוליטיקת הפנים

6 נובמבר 2002, גליון 40

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< מגיעים ללב העניין - מאת יוסי אלפר
יש באירועי הפנים הפוליטיים בישראל ובפלסטין משום ברכה לישראלים, אך גם סכנה ואף תקווה.

>< הספירה לאחור לקץ עידן שרון - מאת ע'סאן חטיב
לא ניתן להפריד בין פוליטיקת הפנים הישראלית והפלסטינית לבין מאבק האיתנים הנוכחי.

>< למתנחלים אין אינטרס בקואליציה צרה - מאת ישראל הראל
האינטרסים האמיתיים של המתנחלים עלולים להיפגע בהיעדר ממשלה שבה שותפים אנשי השמאל.

>< ניצחון לערפאת, מיליטריזציה בישראל - מאת סאלח עבד אל-ג'ואד
למרות שהנשיא יאסר ערפאת נראה שקוע יותר בצרות מראש הממשלה אריאל שרון, ערפאת יצא מזה במצב טוב למדי.

=============================

השקפה ישראלית
מגיעים ללב העניין
מאת יוסי אלפר

העיתוי שנבחר ע"י מנהיג מפלגת העבודה פואד בן אליעזר למשבר הקואליציוני של השבוע שעבר היה פועל יוצא של בעיותיו הפוליטיות האישיות בלבד. ככל שקרב מבחן הפריימריס שלו ב-19 בנובמבר מול חיים רמון ועמרם מצנה, הוא מפגר במשאלי דעת הקהל; הוא חישב ומצא ששלושה שבועות של הופעה כמנהיג אופוזיציה לוחם עשויים אולי לשכנע את מצביעי העבודה לבחור בו.

ככה זה בפוליטיקה; לא פעם נפלה ממשלה בישראל בגלל עניין שולי לכאורה. אבל התזזית של התפרקות הקואליציה, ותמרוניו של ראש הממשלה אריאל שרון בין קואליציה צרה להקדמת הבחירות, אינם יכולים לעמעם את העניין האמיתי. עניין זה אף הובלט ע"י הצלחתו של יאסר ערפאת בשבוע שעבר להשיג את אישור המועצה המחוקקת הפלסטינית לממשלה החדשה-הישנה שלו – מהלך שלא בדיוק היווה בשורה לפלסטינים. שעה שהציבור הישראלי התכונן לתרגיל אמיתי בדמוקרטיה והציבור הפלסטיני נשאר שקוע בדיקטטורה של ערפאת, לאף ציבור אין מנהיגות יעילה שבכוחה להוביל אל השלום. גם לארצות הברית אין.

על רקע מציאות שלילית זו, יש באירועי הפנים הפוליטיים של השבוע שעבר בישראל ובפלסטין משום ברכה לישראלים, אך גם סכנה ואף תקווה.

הברכה כרוכה בהופעתה של אופוזיציה פוליטית אמיתית כנגד מדיניות ההתנחלות והמלחמה של אריאל שרון. עד כה נכשלה מרצ במאמציה לכונן אופוזיציה כזו, וזאת בשל מימדיה הקטנים (10 ח"כים) והן משום שלא ביטאה מדיניות חלופית מציאותית. מרצ העדיפה להתמקד באופציות שלא התקבלו בחיוב אצל הציבור הישראלי הספקני, כגון חידוש המו"מ עם ערפאת והצבת כוח בינלאומי בשטחים. עכשיו, וביתר שאת אחרי ה-19 בנובמבר, יש לקוות שהעבודה תתרכז בסוגיה הדחופה ביותר עבור ישראל: הצורך לבלום את ה"דרום אפריקניזציה" של הסכסוך בכל מחיר – ובראש וראשונה באמצעות היערכות מחדש חד-צדדית, האופציה המועדפת אצל מיצנה ורמון.

הסכנה היא ששרון, החותר בנחישות להנציח את שליטתו המניפולטיבית על 3.5 מיליון פלסטינים מבלי להתחשב במחיר שישראל תשלם, יקים ממשלה ימנית צרה שתרחיב הן את בניית ההתנחלויות והן את הדיכוי הקשה וחסר התכלית של האוכלוסייה הפלסטינית. מהלכים כאלה יתנו ביטוי לאחיזה הקריטית והמסוכנת בפוליטיקה הישראלית שהשיגו המתנחלים, שהם לכל הדעות מיעוט. במובן הזה קלע בן אליעזר למטרה כאשר התמקד בהקצאות התקציב הנדיבות למתנחלים כשביקש לפרק את הקואליציה. אילו היה פוליטיקאי חכם יותר ומנהיג חזק יותר, היה רושם לזכותו יותר נקודות סביב הפרשה.

שרון יכול להרשות לעצמו לדחות את פנייתו הצנועה של בן אליעזר להקטין את תקציבי ההתנחלויות, ואף אולי ירשה לעצמו להתנסות בממשלה צרה, כשהוא בטוח שלא ייתקל בלחצים משמעותיים מוושינגטון. ממשל בוש סיווג את סוגיית ההתנחלויות אי שם ברשימת ה"דברים הלא דחופים לטיפול ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני" שלו. ככלל, הוא אדיש למה שקורה אצלנו כל זמן שאין הסלמה קיצונית. מאותה הסיבה יכול ערפאת להגיש למועצה המחוקקת שלו רשימה נוספת של חברי ממשלה שאין בה הרבה "רפורמה" ואין בה ראש ממשלה, אך יש בה שני שרים נציגי תנועה פרו-עיראקית ויש בה שר פנים, האני אל-חסן, הסבור שביכולתו לתרום לפתרון ע"י התרת דמם של נשים וילדים מקרב המתנחלים ("אין להחשיבם כאזרחים", הארץ, 29.10.2002).

בחירתו של אריאל שרון והקמת ממשלת האחדות לפני כמעט שנתיים היו תגובתה האינסטינקטיבית של ישראל לעמדתו, לכאורה, של ערפאת, הדוחה את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. אבל כיום הסכנה לאופי היהודי והדמוקרטי של ישראל נשקפת מבפנים – מההתנחלויות.

מכאן אנו מגיעים לתקווה. במציאות שבה לשרון, לערפאת ולבוש גם יחד אין אסטרטגיה מציאותית לשלום, להתאוששות מפלגת העבודה תהיה אולי השפעה. הפריימריס של ה-19 בנובמבר לבחירת מנהיג המפלגה הם מהרבה בחינות יעד חשוב יותר וראוי יותר לתשומת לבנו מאשר החלטתו של שרון האם לערוך בחירות בפברואר או במרס בשנה הבאה. אם העבודה תבחר מנהיג המתמקד בסכנות לישראל היהודית והדמוקרטית הנשקפות מההתנחלויות – כיבוש מתמשך, הסחת מאמצי הביטחון, האיום הדמוגראפי – ומציגה בפני הציבור חלופה הניתנת לביצוע בצורה של היערכות מחדש חד-צדדית, או אז יש לה סיכוי להתאושש מבחינה פוליטית ולנצח את הליכוד.

אין ספק שלרמון ולמצנה חולשות כמנהיגים פוליטיים. והדרך להקמת קואליציה בעלת רוב מוצק המסוגל לפרק ולו התנחלות אחת היא ארוכה ויגעה. אבל אם לא יקרה משהו דרמטי אצל הפלסטינים – אם לא יקום מנהיג ראוי שיחליף את ערפאת ואם לא תונהג מערכת שלטונית משופרת במקום שיטת הרודנות הנוכחית – ועד אשר יבין הממשל שטובתו מחייבת אותו למלא תפקיד הרבה יותר פעיל בסכסוך שלנו, זוהי דרך הפעולה העדיפה. - יצא לאור 6/11/2002 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר היה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. הוא מחבר הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת קוו אדום).

=============================

השקפה פלסטינית
הספירה לאחור לקץ עידן שרון
מאת ע'סאן חטיב

אין ספק בכך שהמאבק המתמשך בין הפלסטינים והישראלים ישפיע גם על הפוליטיקה הפנימית הפלסטינית ועל זו הישראלית. לדוגמא, המשבר הפנימי האחרון בקרב הפלסטינים נבע, בין היתר, מהוויכוח המתמשך באשר לשאלה האם הנהגתם מאמצת את הקו הפוליטי אליו שואף הציבור הפלסטיני.

המשבר אף משקף את הוויכוח בקרב "תומכי רפורמות" פלסטינים והערכת המצב שלהם לגבי השנתיים האחרונות של אינתיפאדת אל-אקצא. ישנם פלסטינים הסבורים ששינויים במבנה ההנהגה ובדרך פעולתה עשויים לתרום ליעילות פוליטית גדולה יותר ולהיטיב עם העניין הפלסטיני. אחרים מאמינים שהשינויים שנדרשו על ידי שחקנים מבחוץ, בכלל זה ארצות הברית וישראל, מטרתם לגרום לשינוי במבנה ההנהגה שיביא ל"התקדמות" במשא ומתן לשלום. על כן, הקרב הדמוקרטי שהתנהל במשך השבועות האחרונים בין הרשויות המחוקקת והמבצעת נתפס כאן בחלקו כמאבק בין רצונם של כוחות חיצוניים אלה (עם כמה ביטויים מקומיים) ובין רצונם של אלה שאינם חפצים בשינויים המכוונים ספציפית לסחוט ויתורים מדיניים מהפלסטינים.

לעומת זאת, בזירה הישראלית הזיקה בין המשבר הממשלתי והתהליך המדיני ברורה הרבה יותר. למרות העובדה שלסיבה הישירה למשבר (לאמור, התקציב) לא היה קשר למאבק הפלסטיני–ישראלי, הוויכוח על התקציב אכן עסק בסדר העדיפויות של הוצאות הממשלה הישראלית: האם לממן התנחלויות, התפשטות והגנה, או לתמוך בסדר יום חברתי ליבראלי. הוויכוח בישראל שהביא לנפילת ממשלת האחדות הלאומית הוא גם סימן היכר לכישלונם של השחקנים הראשיים להסכים על מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים, ועל הדרך בה הממשלה מתמודדת עם הצעות השלום.

אם נבחן זאת לטווח הארוך, ניתן רק להגיע למסקנה שנפילת ממשלת האחדות היא תחילת הספירה לאחור לעבר קץ עידן ראש הממשלה אריאל שרון. את עידן זה ניתן לאפיין בשלושה מרכיבים: ראשית, השפעתו המרכזית של ראש הממשלה בדחיפת הממשלה לעבר הימין הקיצוני; שנית, העדר כל אופוזיציה, דבר שהגדיל את כוחה של ממשלה זו; ומאפיין שלישי, יחסים טובים באופן נדיר עם הממשל הימני קיצוני בוושינגטון, ממשל המסתמך על קולות בוחרים המושפעים מהלובי האמריקני התומך בישראל.

לאור חשיבותו של צומת הדרכים בו אנו מצויים כיום והזעזועים המתרחשים בשתי המערכות הפוליטיות, יהא זה מועיל מאד אם הן הציבור הישראלי והן הציבור הפלסטיני ונציגיהם יכירו בעובדה שאנו מתקרבים במהירות למצב בו הולך ונעלם חלון ההזדמנויות לפשרה היסטורית. חלון זה הולך ונסגר משתי סיבות: השפעת ההקצנה של עימותי הדמים, המרחיקים את הציבור מרוח הפשרה של שלום, ובשל הרחבת ההתנחלויות הבלתי חוקית שמבצעת ישראל, שהביאה לכישלון תהליך השלום של אוסלו ושמסכנת עתה את אפשרות קיומן של שתי מדינות לאורך הגבולות המוכרים בינלאומית של 1967.. - יצא לאור 6 נובמבר 2002 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי

=============================

השקפה ישראלית
למתנחלים אין אינטרס בקואליציה צרה
מאת ישראל הראל

למרות שכיהנה בזמן מלחמה, ממשלת הליכוד-העבודה לא הייתה באמת "ממשלת אחדות לאומית". אנשי הטרור רצחו במהלך קיומה למעלה מ-650 ישראלים (כ-30 אלף מתוך 250 מיליון הערבים במזה"ת, כאשר מדובר באופן יחסי לגודל האוכלוסייה) - אך שרי העבודה, בוודאי חברי הכנסת שלה, התנהגו לא פעם כאנשי אופוזיציה דווקאיים, וכאילו היו אלה ימים כתיקונם. עתה, עם נפילתה של הממשלה בגין מה שרוב הציבור רואה בו "תכסיסי פריימריס", אנשי ימין לא מעטים שמחים. המתנחלים, במיוחד, שמחו "להיפטר סוף סוף מהשמאלנים האלה". זאת תגובה אמוציונלית, נכונה בוודאי מבחינת התנהגות השמאל כלפיהם, כולל בפרשת פינוי המאחזים שנעשתה ממניעים פוליטיים בעליל. אך באופן פרדוקסאלי, האינטרסים האמיתיים של הימין, כולל אלה של המתנחלים, עלולים להיפגע בהיעדר ממשלה שבה שותפים אנשי השמאל.

דוגמא: למרות נאום הנשיא בוש מ-24 ביוני 2002, ב"מפת הדרכים" שמציג עתה הממשל האמריקני באמצעות ויליאם ברנס, סגן שר החוץ האמריקני, נדרשת ישראל לשלם את עיקר התשלום בשל מלחמת הטרור שבה פתח ערפאת לפני שנתיים. והערבים, לפחות בשלב הראשון, אפילו אינם נדרשים להפסיק באופן מוחלט את הפיגועים. כל מה שנדרש מהם הוא להצהיר שהם "נגד אלימות". סעיף זה, כמו גם הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67, או הוויתור האמריקני על איסוף הנשק הבלתי חוקי – דרישה שהאמריקנים עמדו עליה בעבר בתוקף – אינם מקובלים גם על השמאל האחראי בישראל. אבל, כאשר שמאל זה יהיה באופוזיציה, הדינמיקה האופוזיציונית עלולה לגרום לכך שהם לא יעמדו לצד הממשלה גם בסעיפים שהם מתנגדים להם, כדי להדוף את הלחץ האמריקני. גם מבחינת יהדות אמריקה, נגד ממשלה ימנית בלבד הממשל יוכל להפעיל לחץ כבד יותר מאשר נגד ממשלה שבה יש ייצוג גם לשמאל.

כנ"ל לגבי ההתנחלויות: הממשלה שנפלה פעלה בעניין זה על פי סטטוס קוו, היינו, לא יוקמו התנחלויות חדשות – אך גם לא תהיה פגיעה כל שהיא בהתפתחותן הטבעית של הקיימות. ומכיוון שמעתה עיקר הלחץ האמריקני יופנה, על פי "המפה", נגד ההתנחלויות, ישנה חשיבות רבה לחידוש ההסכם הקואליציוני בעניין זה. והדבר יכול להיעשות רק אם יוקדמו הבחירות. שכן, אין זה סביר שהעבודה תשוב לקואליציה לפניהן.

גם היכולת של ישראל לנהל את המלחמה בטרור, שעיקרה מתנהל בסמוך למיקומן של רוב רובן של ההתנחלויות – עלולה להיחלש כאשר במשרד הביטחון לא יושב שר שמזוהה, פורמלית לפחות, עם מה שקרוי בישראל "מחנה השלום". גם בשיא הטרור, העולם נהג בצביעות. במקום להיות לצידה של ישראל בשעה שלחמה בטרור, התייצב לא אחת לצד הטרוריסטים הערביים. מגמה זו עלולה עכשיו, כאשר שאול מופז הוא שר הביטחון, רק להתעצם. והמתנחלים, שממילא היו הסובלים העיקריים ממלחמת הטרור וההתשה, עלולים להיות מותקפים עוד יותר.

גם הכלכלה המקרטעת, תקרטע עוד יותר ללא קואליציה רחבה. לסיעות קטנות בקואליציה צרה של הימין יהיה כוח סחיטה כלכלי שלא היה להן בזו שזה עתה נפלה. ולמתנחלים, המחויבים למה שקרוי אצלם "כלל ישראל", בוודאי יש אחריות גם בתחום זה. וראוי, על כן, שגם הם ייצאו בקול קריאה לבחירות מוקדמות על מנת שניתן יהיה להקים אחריהן, לאחר שענייני הפריימריס הקטנוניים שבגינן נפלה הממשלה לא יהיו קיימים עוד, קואליציה רחבה.

על ראש הממשלה להודיע כבר עתה שאין בדעתו לקיים את "הנבואה" לפיה הבחירות הבאות יתקיימו במועדן, היינו באוקטובר 2003. עליו ללכת עתה, היינו בעוד 90 יום, לבחירות. זהו מהלך אחראי שיזכה להוקרת הציבור. המהלך גם לא יאפשר לשמאל לצבור נקודות כתוצאה מהמשבר הכלכלי והחברתי המתמשך, או ממחדלים אחרים – ויהיו כאלה, ולא מעטים – שיתרחשו בימי כהונתה של הממשלה הצרה.

כל משאלי דעת הקהל צופים כי מפלגות הימין, בראשן הליכוד, ינצחו ניצחון ברור וחד משמעי בבחירות. אם לאחריהן ניתן יהיה להשיב את העבודה לקואליציה, מה טוב; אך אם לאו – מוטב שבמהרה תכהן בישראל ממשלה שנהנית מרוב יציב בכנסת, ולא רק בציבור. - יצא לאור 6 נובמבר 2002 © bitterlemons.org.

ישראל הראל הוא עמית במכון הרטמן בירושלים ובעל טור בעיתון "הארץ". בעבר היה יושב ראש מועצת יש"ע.

=============================

השקפה פלסטינית
ניציון לערפאת, מיליטריזציה לישראל
מאת סאלח עבד אל-ג'ואד

לאחר שנתיים של אנתיפאדה, אנו מצויים כעת בצומת דרכים. הפלסטינים והישראלים רחוקים זה מזה יותר מאי פעם וכל צד (בפרט הצד הישראלי) מקבל כעת החלטות שישפיעו על האזור לדורות הבאים. על כן אין זה מפתיע ששני הצדדים גם יחד, באותו השבוע, חוו זעזועים בממשלה.

באופן מפתיע, ולמרות שנראה היה שהנשיא יאסר ערפאת שקוע יותר בצרות מראש הממשלה אריאל שרון, ערפאת יצא מזה במצב טוב למדי. ניתן אף לתהות האם מה שאנשיו ניסו להסביר לפני שבעה שבועות כתבוסה, לא היה לאמיתו של דבר אלא פעולה טקטית מוצלחת נוספת של קוסם פוליטי זה. נראה בבירור שערפאת עצמו חש ששר הפנים עבד אל-ראזק אל-יחיא קיבל כמה החלטות מבלי להיוועץ בו, ולכן ניצל את ההזדמנות לסלקו.

אחרת קשה להבין מדוע בחירת הקבינט של ערפאת כשלה בהצבעת האמון לפני שבעה שבועות, אבל צלחה אותה היום. השינויים שבוצעו בהרכב הקבינט לא היו רבי משמעות. השינוי החשוב היחיד היה כניסתו של האני אל-חסן, שהוא חבר בעל השפעה בוועד המרכזי של תנועת הפתח. מקורו של אל-חסן בקשר הגרמני של פתח, הוא בעל קשרים טובים עם מדינות המפרץ, והיה השגריר הפלסטיני הראשון באיראן. אין ספק שהוא חזק יותר מבחינה פוליטית מאל-יחיא.

השינוי המרכזי האחר בקבינט היה עזיבתו של ג'מיל טריפי את תפקיד השר לעניינים אזרחיים (למרות שטריפי ישמור על סמכויותיו בתפקידו כמנהל הכללי של "לשכה"). וכך, למרות העדר רפורמה אמיתית בקבינט, הצבעת המועצה המחוקקת, בתוצאה של 56 בעד הקבינט ו-18 נגד, מוכיחה שערפאת עדיין שולט לחלוטין בפתח, שהוא הכוח הפוליטי העיקרי בשטח. לאחר כל המאמץ מבחוץ להחליש את המנהיג הפלסטיני, הדבר באמת מעורר תדהמה.

בעמדו בראש ממשלתו החדשה, שרון ימשיך כנראה בניסיונותיו לפגוע בכוחו של ערפאת. עם רוב של הימין, יהא זה קל יותר עבורו ליישם את מדיניות שלושת היעדים שלו כלפי הפלסטינים: להרוס מה שנותר מהרשות, להמשיך לשים מכשולים בפני תהליך השלום ומפת הדרכים, ותחת המסווה של השניים הראשונים, להמשיך בשקט במדיניות הקולוניזציה של אדמה פלסטינית. עם ממשלה קיצונית זו, לשרון יהא קל יותר ליישם את השלב האחרון ביעדו השלישי, דהיינו טרנספר של הפלסטינים מאדמתם. (למרות זאת, יש לציין שניסיונות מסוג כזה יתקלו בבעיות רבות, בראשן העובדה שלפלסטינים קיים זיכרון טרי מהטיהור האתני של 1948). בתחילה, ניתן לצפות משרון לחזור על פעולותיו מאביב 2001 כאשר עשה מאמצים להראות שהוא מדינאי, ולא קיצוני. ברם, בסופו של דבר, הוא יראה את פרצופו האמיתי. אחד הדברים הבולטים כל כך בממשלה הישראלית היום, הוא העדר בלמים מבפנים. הפלסטינים יכולים לצפות למצב קשה אף יותר בשטח, היות וסביר שהמתנחלים ישמשו כזרוע צבאית למחצה לתקיפת הפלסטינים. קיימת כמובן האפשרות, שהופעת המתנחלים כמכשיר בסכסוך האלים תוביל בסופו של דבר לבינאומו.

השבעת הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז כשר ביטחון בממשלת שרון החדשה מעלה את החשש ממתן צביון צבאי נוסף לחברה הישראלית ומפוליטיזציה של הצבא. מופז היה ראשון הרמטכ"לים מאז ומעולם שדיבר כה רבות בתקשורת. למשל, הוא התנגד בפומבי ליציאת הצבא מחברון, וטען בישיבת ממשלה אחת לפחות שעל שרון לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ולגרש את ערפאת מפלסטין לנצח.

ממשלה זו, שהיא חסרת תקדים בקיצוניותה הימנית, מהווה אף אבן דרך בהיסטוריה של הציונות. כאשר המנהיגים הציונים דנו לראשונה בהקמת מדינה, הם חשבו על הקמת מדינה מודרנית ליבראלית "ליהודים". על כן הרצל בחר בכוונה בניסוח זה, תוך שהוא דוחה את המאפיינים הדתיים של "מדינה יהודית". אולם, כעת, אנו עדים לתופעה חדשה, כאשר המאפיין העיקרי של מדינת ישראל הוא דתי. בטווח הקצר, שינוי אסטרטגי דרמטי זה יציב קשיים וסכנות גדולות בפני הפלסטינים. ברם, בטווח הארוך, תהא זו ישראל שתשלם את המחיר. - יצא לאור 6 נובמבר 2002 © bitterlemons.org.

סאלח עבד אל-ג'ואד הוא פרשן פוליטי ופרופסור למדיניות באוניברסיטת ביר זית.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><