האם פתרון של שתי מדינות עדיין מציאותי
10 יולי 2002, גליון 25
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
ביסוס הכיבוש מציב אתגרים
בפני ישראל
-
מאת ע'סאן חטיב
לפלסטינים אין כל תמריץ להכיר
בזכות הקיום של ישראל אם לא יזכו
בזכות להגדרה עצמית בשאר
שטחי פלסטין.
><
השעון מתקתק
-
מאת יוסי אלפר
אם יש רעיון המאחד את רובו
הגדול של האוכלוסייה היהודית
השסועה של ישראל הרי זוהי
התפיסה של ישראל כמדינה
יהודית ודמוקרטית.
>< להכיר בפשע ההיסטורי ראיון עם רימה טרזי אין זה עניין של מעמד של מדינה. מעמד של מדינה מהווה שיא בהשבת הזכויות הפלסטיניות וההכרה בהן.
><
שתי מדינות:
לא רק אפשרי אלא הכרחי
-
מאת אשר ססר
ערפאת מעריך כי הזמן פועל לטובת
עמו וכי אין צורך דוחק בהסדר.
=============================
השקפה פלסטינית
ביסוס הכיבוש מציב אתגרים בפני ישראל
מאת ע'סאן חטיב
בחודש יוני 2001, מרכז ירושלים למדיה ותקשורת פרסם סקר דעת קהל שהדליק נורות אזהרה אצל ישראלים רבים. הפרשן זאב שיף הגיע למסקנה במאמר בהארץ שחלו שינוי דרמטי והקצנה בדעת הקהל הפלסטינית, ושקיימת מגמה בולטת של התרחקות מההכרה בקיומה של ישראל.
שנה אחת לאחר מכן, אותו סקר מצא שהחברה הפלסטינית חצויה לשניים - 51% מהפלסטינים אומרים שמטרתה של האינתיפאדה הנוכחית היא לשחרר את כל פלסטין ההיסטורית. הנתון מהווה עלייה לעומת 43% שתמכו בכך 12 חודשים לפני כן ושינוי חד מאז 1993 כאשר 68% מהפלסטינים תמכו בהצהרת העקרונות שהציבה תוכנית לחלק את פלסטין ההיסטורית לשתי מדינות.
אין ספק ש-20 החודשים של עימותים קשים ועקובים מדם בין ישראלים לפלסטינים תרמו לשינויים אלה. ככל שהתאחדו הפלסטינים בדעתם לגבי ההתנגדות לישראל, כן הפכו ספקניים יותר לגבי תהליך השלום. אבל חשוב לבחון שינויים אלה בהקשרם הנכון.
בחשיבה המדינית הפלסטינית, הכרה במדינת ישראל - שכרוך בה ויתור על זכויות פלסטיניות מסוימות בפלסטין ההיסטורית - והפסקת הכיבוש הישראלי כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, מהוות חבילה שלמה. לא ניתן להפריד בין השניים. אלו שני צדדים של אותה המטבע.
לכך קיימות מספר סיבות. ראשית, לפלסטינים אין כל תמריץ לוותר על הזכויות ההיסטוריות שלהם בפלסטין ע"י הכרה בזכות הקיום של ישראל, אם הם לא יזכו בתמורה בזכות להגדרה עצמית ועצמאות בשאר שטחי פלסטין. שנית, אחת הטענות המרכזיות בהן השתמש מחנה השלום הפלסטיני כדי לשכנע את הציבור להכיר בישראל בהתאם להחלטת האו"מ 242, הייתה שהדרך היחידה לשים קץ לכיבוש ולהשיג הגדרה עצמית היא לבסס את העמדה הפלסטינית על נורמות וחוקים בינלאומיים. אלה כוללים בין השאר את הצורך להכיר בישראל ובזכותה להתקיים.
התמוטטות תהליך השלום והעימותים שבאו בעקבותיה, בנוסף להתעקשותן של כל ממשלות ישראל להרחיב את ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית וברצועת עזה, החלישו את התקוות והציפיות בקרב העם הפלסטיני לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בהתאם לגבולות ה-4 ביוני 1967 כפי שנקבע הדבר בהחלטות הבינלאומיות. כתוצאה מכך, הרוב בקרב הפלסטינים אינו משוכנע יותר ששווה להכיר בישראל.
דעה זו קונה לה יותר ויותר שליטה שעה שהצבא הישראלי וההתנחלויות הישראליות מעמיקים חדירתם בגדה המערבית וברצועת עזה. כאשר הצבא חוזר לדהור ברחובות, דעת הקהל הפלסטינית אף היא נסוגה לאחור.
בד בבד, המיעוט המדוכא של אזרחים פלסטינים החיים בתוך גבולות ישראל אף הוא מקצין את דעותיו עקב העימותים המתמשכים. הדיבורים הרווחים כעת על אפשרות של הגליה או סיפוח של הפלסטינים האלה לגדה המערבית כדי לשמור על "האופי היהודי" של ישראל יכולים רק להחמיר את המצב הזה.
ישראל יכולה כמובן להישען על כוחה כדי להמשיך בכיבוש השטחים הפלסטינים. אבל כוח זה לעולם לא יספיק כדי להשיג מטרות אחרות של ישראל כגון שלום, בטחון והכרה, מהסיבה הפשוטה שבטחון, שלום והכרה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם כיבוש.
וכעת, כשישראל נכנסת יותר ויותר לתוך מה שהיה אמור להיות המדינה הפלסטינית, אל לה להיות מופתעת מכך שהפלסטינים בהדרגה משיבים לה כגמולה, ומחדשים את הטענות על כל האדמה הפלסטינית שהיא כיום ישראל. - יצא לאור 10 ביולי 2002 © bitterlemons.org .
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
השעון מתקתק
מאת יוסי אלפר
לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקרוי "שתי מדינות לשני העמים" יש עבר הפכפך. אפשר שלא להרבה זמן ימשיך פתרון זה לשמש מסגרת התייחסות דומיננטית.
פתרון של שתי מדינות היווה את רצון האו"מ ב-1947, שעה שהחליט (בניגוד לדעת הגוש הערבי) לחלק את פלסטין המנדטורית בין מדינה יהודית למדינה ערבית. דוד בן-גוריון אז גייס רוב קטן של המוסדות הציונים לתמיכה ברעיון החלוקה.
עד שנות ה-70 התנועה הלאומית הפלסטינית, אשר דחתה פתרון זה, דרשה להקים מדינה פלסטינית אחת בכל שטחה של פלסטין המנדטורית שבה יורשו התושבים היהודים הותיקים של ישראל להמשיך ולהתגורר. אין זה מפתיע שהישראלים ראו בפתרון "ערבי" זה במקרה הטוב מרשם להפיכתם למעוט נרדף. אש"ף החל להשלים עם הרעיון של שתי מדינות רק לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967. תהליך זה התרחש בערך באותו שלב שבו הזרם המרכזי הישראלי חיפש הסדר חלוקה מחדש עם ירדן – מהלך שהיה מונע הקמתה של מדינה פלסטינית – ושהפעילות ההתיישבותית הישראלית בישרה את קיומן של אסכולות ישראליות השוקלות סיפוחם של השטחים, חלקם או כולם.
למרות נכונותו לכאורה של מנחם בגין ב-1978 להקים אוטונומיה פלסטינית העשויה להיהפך למדינה, הזרם המרכזי הישראלי החל מהרהר בפתרון של שתי מדינות רק בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987, כאשר הפלסטינים למעשה אותתו שלא יסבלו כיבוש ישראלי לנצח. פתרון שתי המדינות שאב כוח מהסכם אוסלו ב-1993, עד כדי כך שישראלים בימין, כמו אריאל שרון, יחד עם אלה בשמאל, השלימו עם התהוותה הצפויה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. גולת הכותרת של מגמה זו היא אולי החלטת האו"מ 1397 הטריה והחלטת הליגה הערבית מסוף מרס השנה לאמץ את הרעיונות הסעודים, לצד הצהרותיו של הנשיא בוש – הכול בזכות פתרון של שתי מדינות כיעד המוסכם של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
על כן מה רבה האירוניה, מנקודת ראות היסטורית, כאשר בשיא התמיכה הבינלאומית בפתרון שתי המדינות אנו עדים גם לשובו של פתרון המדינה הפלסטינית האחת כהעדפה פלסטינית אפשרית. כדברי הפרשן לענייני ערב פטריק סיל באחרונה, "האמת היא שפתרון שתי המדינות דועך במהירות". הדבר מתרחש עקב צמיחת אוכלוסין פלסטינית ללא תקדים, בצירוף האיוולת של ההתנחלויות והקשחת העמדות של ישראל והפלסטינים, בצל האינתיפאדה, ביחס לחידוש התהליך.
האוכלוסייה הערבית הפלסטינית של רצועת עזה גדלה בקצב העולה על 5% לשנה. בכול העולם עולים על קצב זה רק הבדואים של הנגב. נתונים דמוגראפיים אמינים קובעים שתוך עשור יהפכו היהודים הישראלים למעוט, והערבים הפלסטינים לרוב, במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. במקביל ממשיכות ההתנחלויות – הן ה"חוקיות" (על פי הדין הישראלי) והן הבלתי-חוקיות – להתפשט ברחבי הגדה המערבית, כשמשרתים אותן כבישים בלעדיים ומאבטחים אותן כוחות צבא גדולים. ככל שעובר הזמן תקשה פריסתן של ההתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון על כל אפשרות לסלק חלק מהן כדי לחלק את פלסטין בקרבת הקו הירוק בין שתי מדינות. והיעדר מדיניות שלום ישראלית מציאותית בדרג הממשלתי פירושו שאפילו חזון של פתרון סביר של שתי מדינות אין מציגים לצד השני.
גם הפלסטינים מסירים בהדרגה את תמיכתם מרעיון שתי המדינות. העמדות שהציג יאסר ערפאת מאז קמפ דייוויד ביחס לצורך שישראל תקבל נוסח כלשהו של זכות השיבה והטיעון שלו שאין תביעה יהודית לגיטימית ל"שורשים" בהר הבית, משקפים את הקושי שלו להשלים עם היותם של היהודים אומה השוהה במולדתה ההיסטורית. מעניין שערפאת חדל מזה שנתיים ויותר לקבוע תאריכי יעד להכרזה חד-צדדית על מדינה עצמאית. הסקרים מראים שהאינתיפאדה הנוכחית נתפסת אצל יותר ויותר פלסטינים כמיועדת לשחרר את פלסטין כולה, ולאו דווקא את הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד. והמנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל (פלסטינים אף הם) מתעקשת שישראל תהיה ל"מדינת כל אזרחיה" ולא מדינה יהודית ציונית עם מעוט ערבי.
אם יש רעיון המאחד את רובו הגדול של האוכלוסייה היהודית השסועה של ישראל הרי זוהי התפיסה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם אמנם הולכים ונמוגים הסיכויים לפתרון סביר של שתי מדינות; אם אין לצפות להופעתה של מנהיגות פלסטינית חדשה ומתונה יותר; אם הממסד הפוליטי הישראלי, המובל באף ע"י מעוט של מתנחלים קיצוניים ומסורים, אינו מתקן בקרוב את דרכו; אם התערבות נחושה ע"י ארה"ב אינה סבירה או צפויה – אזי הסיכוי הטוב ביותר שהזרם המרכזי הישראלי יצליח להתחמק מ"דרום אפריקניזציה" של הסכסוך מונח בהעלאת הדרישה להיפרדות מרצון ובאופן חד-צדדי, ובכלל זה לפירוקן של ההתנחלויות המבודדות המנציחות את השלטון הישראלי על הפלסטינים. יתכן שזו הדרך היחידה שנותרה בידינו לממש את יסוד הקיום הבסיסי ביותר שלנו: מדינה יהודית ודמוקרטית. – יצא לאור 10 יולי 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב
=============================
השקפה פלסטינית
להכיר בפשע ההיסטורי
ראיון עם רימה טרזי
bitterlemons: האם את מאמינה בפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ע"י הקמת מדינה חילונית, דמוקרטית אחת?
טרזי: באופן אידיאלי, כן, האמנתי בפתרון של מדינה אחת משום שאיני סבורה שאמונות דתיות יכולות להוות לגיטימציה לכל סוג של שלטון מדיני. זו הסיבה מדוע הפלסטינים סרבו לתכנית החלוקה לאורך הזמן.
אבל כעת אנו בשלב הנוכחי של ההיסטוריה. אני חשה שמאז שנולד ונוסד האו"מ כמקלט למדוכאים וכמספק הגנה בכל מקום מפני חוסר צדק, וכמקום לפתרון סכסוכים, הוא הפך לפורום הלגיטימי ביותר לפתרון בעייתנו. על כן אני סבורה שהצעד הבא צריך להיות פתרון של שתי מדינות המבוסס על כל החלטות האו"מ הנוגעות בדבר. כולן.
אף אחד אינו יכול לדעת אם שתי המדינות תהפוכנה לאחת בסופו של דבר. אני מדברת על הפתרון בשלב הזה בהיסטוריה של הבעיה הפלסטינית.
bitterlemons: האם האינתיפאדה שינתה במשהו את דעותיך בעניין זה?
טרזי: לאמיתו של דבר האינתיפאדה חיזקה את הכרתי בכך שהעם הפלסטיני לעולם לא יקפא על שמריו עד אשר יושבו לו זכויותיו. אין זה עניין של מדינה בלבד או מעמד של מדינה. מעמד של מדינה מהווה שיא בהשבת הזכויות הפלסטיניות וההכרה בהן.
זכות הפלסטינים לשיבה, להגדרה עצמית, זכויות לקבל פיצויים על הסבל - קיימות כל כך הרבה זכויות שהתעלמו מהן לחלוטין. כאשר הזכויות האלה יאושרו, יוחזרו ויוכרו, אזי באופן טבעי תהיה לנו מדינה משום שהגדרה עצמית היא אחת מהזכויות האלה. השאלה היא, כמובן, כיצד ומתי.
זהו דבר שברצוני להדגיש. משא ומתן מתנהל, אבל אין מנהלים משא ומתן על זכויות. יש לנהל משא ומתן על אמצעים ולוחות זמנים. זהו. כאשר הזכויות הקבועות הללו יוכרו, אז נתחיל לבוא לשולחן המשא ומתן.
bitterlemons: כיצד יכולים הפלסטינים להגשים זאת?
טרזי: כעת אנו נכנסים לשפל נמוך מאד במאבקנו. המכונה הצבאית הישראלית והמכונה האמריקנית מכניעות אותנו.
אולי לא נוכל להשיג דבר כעת, אבל אנו צריכים להיות בעלי חזון לגבי הפתרון שיהיה לנו. כוח ההמונים לעיתים חזק יותר מהכוח הצבאי משום שהוא לגיטימי יותר. הוא נובע מהכרה ואמונה ונעוץ בשורשים היסטוריים עמוקים.
אם כוחות עריצים ימשיכו לקעקע ערכים אנושיים ועקרונות הצדק, הם יהפכו למבודדים. אני מן הסתם לא אזכה לראות זאת בחיי, אבל יש לי אמונה בעתיד.
bitterlemons:כעת, בשל הסגר שמטילה ישראל, משפחות מחולקות. תוך זמן קצר, אנשים מעזה אפילו לא יכירו פלסטינים מהגדה המערבית. אלה עובדות כעת. כיצד מתגברים הפלסטינים על הדברים האלה?
טרזי: ע"י כוח עמידה, כוח סבל וסולידריות צרופים ואמונה מוצקה שבסופו של דבר ינצח הצדק. אני מקווה שיש קולות בתוך ישראל שיבינו שהדבר פוגע בעתיד. ואני מקווה שהעולם יתעורר יום אחד ויתרכז בסוגיית היסוד של הכיבוש ולא בסוגיות המשנה. כל הסוגיות האלה נובעות מהכיבוש ומגירושם של הפלסטינים. להזכירך, הבעיה לא התחילה ב-1967 אלא ב-1948. מחצית מהעם הפלסטיני חיה מחוץ לפלסטין. האם אנשים אלה אינם קיימים?
ישראל מנסה ליצור עובדות בשטח ע"י שימוש באמצעי הדיכוי הגרועים ביותר בתקווה שאנו נסתפק בשאריות שהם משליכים לנו. איננו מבקשים צדקה. איננו עם - כפי שאומר מר בוש - שזקוק לחיים טובים יותר הרחק מבעיות היומיום שלנו. אם יושבו לנו זכויותינו, לא נזדקק לנדבות של אף אחד.
יש לנו את אדמתנו, יש לנו את משאבי האנוש שלנו, אנו עם בעל יוזמה, בנינו את ארצנו למרות כל הקשיים והמכשולים. אין כרגע אופק לכלום, אבל אני תמיד מאמינה בנסים. אני תמיד מאמינה שמתוך החשיכה הזאת ייצא הבזק אור שירעיד את כל העולם ויביא למודעות למה שקורה.
אם תשאל אותי מה אני צופה לשנה הבאה, אינני יודעת. מה שקורה הוא סוריאליסטי, והגרוע מכל הוא שכל העולם צופה בשתיקה. על מה הם מדברים - רפורמות? דמוקרטיה? מה השטויות האלה? האם זו דמוקרטיה כאשר ארה"ב מתערבת בהנהגה שלנו? האם אין זו שחיתות כאשר חברי קונגרס נקנים ע"י שדולות שונות בארה"ב?
הדבר החשוב ביותר הוא לשים קץ לכיבוש ולשחרר את האדמה הפלסטינית מההתנחלויות. איננו יכולים אפילו לנשום. אפילו בשיאו של תהליך השלום, הדבר הראשון שהם עשו היה לבודד את ירושלים ואת עזה מהגדה המערבית. בהדרגה הפכנו לקנטונים כאן ושם. כך שזה היה תהליך של נישול, לא תהליך של שלום: עובדה מוגמרת שנוצרה ע"י תוקפנות, דיכוי וטרור של מדינה.
bitterlemons: האם נכון לומר שהשבת הזכויות הפלסטיניות משמעה שישראל לא תהיה יותר מדינה יהודית?
טרזי: הם נטעו את עצמם באדמה שלנו. אם הייתה להם אדמה משלהם כזאת שלא החרימו מאתנו, והיו רוצים שתהא יהודית, מוסלמית או בודהיסטית, לא היה אכפת לי כלל וכלל. אבל הם לקחו את אדמתנו, ואין זה מענייני אם מדינתם היא יהודית או אחרת.
מה שקורה כעת הוא כאש המכלה הכל באזור. אנו שחיינו על האדמה הזאת וראינו את סבלם של האנשים, ראינו את אש התוקפנות הישראלית מכלה את הנפש. הלוואי שיתעוררו לראות מה מתרחש. הלוואי שתהיה להם התבונה לעצור ולהסתכל עמוק לתוך עצמם ולהכיר בפשע ההיסטורי שהם ביצעו נגד הפלסטינים. זו צריכה להיות נקודת ההתחלה. - יצא לאור 10 ביולי 2002 ©bitterlemons.org .
רימה טרזי היא מוזיקאית ונשיאת מועצת המנהלים של האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות.
=============================
השקפה ישראלית
שתי מדינות: לא רק אפשרי אלא הכרחי
מאת אשר ססר
בקלות יחסית, יש בכוחה של ישראל להשמיד את כוחותיה הצבאיים של הרשות הפלסטינית ולכבוש את כל השטחים מחדש. אך ברור כי לא רק שאין בכך כדי להכריע את המערכה נגד הפלסטינים, אלא יש בו כדי לסכן את עצם קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לאורך זמן. ישראל תמצא את עצמה שולטת שוב בלמעלה משלושה מיליון פלסטינים (בנוסף ללמעלה ממיליון ורבע בתוך מדינת ישראל) ובתהליך מואץ של אובדן הרוב היהודי בשטחים הנתונים למרותה.
בתוך כעשור, בין הים התיכון לבין נהר הירדן, יאבדו היהודים את הרוב. בנסיבות כאלה יאסר ערפאת מעריך כי הזמן פועל לטובת עמו וכי אין צורך דוחק בהסדר. נהפוך הוא, לפי ראייתו, העדר הסדר משרת את האינטרסים ארוכי הטווח של הפלסטינים, גם אם הוא כרוך בסבל רב בטווח הקצר. לכן, באופן פרדוקסאלי, נסיגה ישראלית, היפרדות וכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית לצדה של ישראל הפכו לאינטרס ישראלי עליון ופתרון רצוי, בעוד שבשביל הפלסטינים הוא לכל היותר ברירת מחדל, שמתקבלת בכל מקרה ברגשות מעורבים ובתחושת אובדן היסטורי.
העימות הישראלי-פלסטיני שונה מן הסכסוך הישראלי-ערבי הבין-מדינתי בכמה מובנים קריטיים. אחד מהם נובע מן המשמעויות הפוליטיות של הזהות הקיבוצית. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לערבים, ולעבד אל-נאצר בראשם, ב-1967 הייתה יותר מאשר תבוסה צבאית גרידא. מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה גם לדעיכת הרעיונות שגילם נאצר, שבמרכזם עמד המסר המשיחי הפאן-ערבי. במקביל, הלכה והתמסדה המדינה הערבית הטריטוריאלית שאף העמיקה את הלגיטימיות הציבורית שלה. הפוליטיקה הערבית הפכה פרגמאטית יותר, כשמדינות ערב מבקשות להבטיח ללא עכבות אידיאולוגיות את האינטרסים המדינתיים הייחודיים שלהן. למדינות ערב הגובלות בישראל אין אינטרס לקיים מלחמת נצח עם ישראל חזקה. יתר על כן, קיים בסיס יורידי בינלאומי של גבולות בינלאומיים, שעל פיהם אפשר (לפחות להלכה) להגיע להסדרי שלום, שהם בבחינת סוף פסוק.
הטריטוריאליזם הפלסטיני איננו תוחם את הסכסוך לגבולות בינלאומיים ידועים ומוכרים כי אין כאלה, והזהות הטריטוריאלית הפלסטינית לא נעצרת בגבולות 1967. על כן, עם הפלסטינים הסדרים של סוף פסוק קשים הרבה יותר למימוש, ואולי אינם בני השגה כלל. לא רק זאת, אלא שהזהות הפלסטינית הקיבוצית עוצבה במערכה קשה בין יהודים ובין ערבים על גורלה של ארץ ישראל. תבוסתם ב-1948 הייתה חוויה טראומטית מכוננת. התבוסה והפליטות הן עמודי התווך התודעתיים של שותפות הגורל ושל הלכידות הלאומית הפלסטינית. בסכסוך בין ישראל לבין מדינות ערב אפשר להגיע להסדרים על ידי פתרון הבעיות שנוצרו אחרי 1967, על ידי נסיגה משטחים שנכבשו אז, מבלי לקרוא תגר על קיומה של מדינת ישראל. ואילו במסלול הפלסטיני קשה הרבה יותר, ואולי בלתי אפשרי, לעשות זאת.
במסלול הפלסטיני, לצד "שאלות 1967" הממתינות לפתרון, קיימות גם "שאלות 1948" שפתרונן עלול לפגוע בעצם קיומה של ישראל כמדינת היהודים, ולא רק במידותיה הטריטוריאליות. בראש "שאלות 1948" עומדות שתי בעיות יסוד שישראל תתקשה למצוא להן מענה שישביע את רצונם הלאומי של הפלסטינים: האחת היא בעיית פליטי 1948 וזכות השיבה, והשנייה היא זהותם הלאומית של אזרחי ישראל הפלסטינים הממאנים יותר ויותר להשלים עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של היהודים. אם כן, במסלול הפלסטיני מציאותי יותר לחשוב על ניהול ובקרת הסכסוך בלבד, ולא על פתרונו במונחים של "סופיות".
בנסיבות אלו ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להשאיר בידי ערפאת או כל מנהיגות פלסטינית אחרת את זכות הווטו על קבלת החלטות הרות גורל של מדינת ישראל. אין להתיר להם, בשל הימנעותם מהסדר, לכלוא את ישראל בסטטוס קוו הפועל לרעתה. כינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, אפילו כתוצאה של היפרדות חד-צדדית, לכן, היא דווקא אינטרס ישראלי. בהיפרדות לא מדובר רק בשיפור הביטחון בטווח הקצר, על ידי הקמת גדר ביטחון, פירוק התנחלויות מבודדות והיערכות צבאית יותר רציונאלית. מדובר בהבטחת עצם קיומה של מדינת היהודים לטווח הארוך, על ידי הבטחת הרוב היהודי שבה, תוך כדי יצירת גבול מבוקר ונשלט.
אי נקיטת צעדים אלה יוביל את ישראל, במוקדם ולא במאוחר, למודל דרום אפריקה. לא עוד שתי מדינות לשני העמים אלא ארץ אחת מן הים עד הנהר בה יהיו הערבים הפלסטינים רוב גדל והולך. אז תמצא ישראל את עצמה נאבקת בתביעה פלסטינית, שכבר נשמעת משני צדי הקו הירוק, למען שלטון הרוב במדינה אחת. אם מדינת היהודים חפצת חיים, עליה לעשות כל אשר ביכולתה כדי לא להיקלע למציאות עגומה מעין זו, שתבטיח שפיכות דמים קשה ונוראה לשני הצדדים, בשל חוסר מודעות או חוסר יכולת, של שני הצדדים, לקבל הכרעות גורליות. – יצא לאור 10 יולי 2002 © bitterlemons.org.
פרופ' אשר ססר הוא ראש מרכז דיין לחקר המזה"ת באוניברסיטת תל אביב
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><