bitterlemons.org – אש צולבת ישראלית-פלסטינית
><><><><><><><><><><><><><><><><><><><

אלימות ואי אלימות מצד ישראלים ופלסטינים

9 אוקטובר 2002, גליון 36

================
www.bitterlemons.org
================

כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.

ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.

בגליון זה
=============================
>< שאלה של הגדרה - מאת יוסי אלפר
מדובר ב"אי אלימות" מסוג פילוסופי שונה מאד מתורתו של מהטמה גנדי או של מרטין לותר קינג.

>< מאבק ודיכוי - מאת ע'סאן חטיב
לפלסטינים הזכות להתנגד לכיבוש הישראלי. השאלה היא כיצד להתנגד בצורה מוצלחת.

>< זה לא יקרה, ואם כן יקרה צפוי לכישלון - מאת תמר הרמן
רק 9% מהציבור היהודי הישראלי סברו שתקום תנועת התנגדות פלסטינית לא אלימה.

>< להלחם במכשיר השליטה - ראיון עם ע'סאן אנדוני
עלינו למצוא דרך לגרום להמונים הפלסטינים להצטרף באופן פעיל.

=============================

השקפה ישראלית
שאלה של הגדרה
מאת יוסי אלפר

כל דיון בסוגיית האלימות והאי אלימות בהקשר הישראלי-פלסטיני נתקל מן הסתם בבעיה רצינית של הגדרת מונחים.

ראשית, כל צד תופס כנראה את השימוש שהוא עושה באלימות כתגובה לאלימות של הצד שכנגד. מבחינה זו, בעוד הישראלים והפלסטינים מסכימים בדרך כלל לגבי הגדרת האלימות הפלסטינית – מהפגיעה המוגבלת של יידוי אבנים ועד לפיגועי התאבדות – הפלסטינים מגדירים "אלימות" ישראלית באופן ייחודי: כיבוש, בניית התנחלויות, סגר ועוצר הינם "אלימות", ללא כל קשר לשאלה כיצד ומדוע נוצרו או האם נורו כדורים מנשק והאם נפגעו בני אדם.

מכאן לסוגיית ההקבלה המוסרית. בעיני הפלסטינים אין הבדל ברמה המוסרית/אתית בין הריגה בלא כוונה של אזרחים (במובן של 'לא לוחמים') פלסטינים ע"י כוחות ישראלים – בדרך כלל במהלך לחימה נגד טרוריסטים פלסטינים – לבין פגיעה מכוונת באזרחים ישראלים ע"י מפגעים מתאבדים פלסטינים. אמנם המספרים הגבוהים להחריד של אזרחים פלסטינים שנהרגו במהלך השנתיים האחרונות מעידים ללא ספק, בחלק מהמקרים, על שיקול דעת לקוי או על משמעת רופפת אצל חלק מכוחות צה"ל. אבל בעיני הפלסטינים אין כאן שום תחום אפור: כל מקרי האלימות שווים, בלא קשר כלשהו למניע ולרקע.

הנה אפוא הסבר חלקי לפחות לעניין המסקרן שבניסיונות הפלסטינים האחרונים לגבש מסע של אי אלימות סלקטיבית. אם כל מקרי האלימות שווים – אם גוזרים דין אחד לאזרח פלסטיני שנהרג בשוגג כיוון שטרוריסטים התמקמו בביתו, ולאזרח ישראלי היושב בבית קפה ומשמש מטרה מודעת של מתאבד פלסטיני – אזי מדוע מציעים הפלסטינים לחדול רק מהתקפות בתוך ישראל, או למנוע פיגועי התאבדות אבל להתמיד בפיגועי ירי? זאת ועוד, כאשר פלסטינים מציעים לחדול מפיגועי התאבדות משום שהם "אינם משרתים את מטרותינו" (מה שנכון, אגב) ולא משום שהם פסולים מוסרית או, נניח, מפרים כללי דת ביחס לקדושת החיים – אזי מדובר ב"אי אלימות" מסוג פילוסופי שונה מאד מתורתו של מהטמה גנדי או של מרטין לותר קינג, אשר האמינו (בדין) שהופעתם כשחקנים לא אלימים ברמה מוסרית גבוהה מזו של היריב ה"תרבותי" הקנתה להם כוח לחייב את היריב להכיר בזכויותיהם האנושיות והלאומיות הבסיסיות.

אילו אימץ העם הפלסטיני את גישתו של גנדי הרי שלטווח הארוך היו הישראלים מכבדים יותר את זכויותיהם אלו. אמנם, הפלסטינים היו סופגים אבדות בתחילת הדרך, כשם שההודים שהתנגדו לבריטים והשחורים בדרום ארה"ב נאלצו לספוג תגובות משטרתיות אלימות במהלך תקופת ביניים. אבל ישראל ותומכיה בחו"ל יקלטו במהרה את משמעות העניין, ולראייה, המקרים האחרונים בערי הגדה של הפרה המונית של עוצר, כשחיילי צה"ל בדרך כלל בחרו להתעלם.

ואף על פי כן, אין סבירות גבוהה למעבר פלסטיני גורף לאי אלימות. במישור החברתי לא צפוי שהאמהות הפלסטיניות החוגגות את "קידוש השם" של ילדיהם בפעולות התאבדות נגד ישראלים תהיינה מעתה מועמדות לפעולות התנגדות לא אלימות. במישור הפוליטי אפשר רק לתהות, מה עוד צריך לעבור על חברה שלא השיגה כמעט כלום באמצעות האלימות במשך למעלה מ-70 שנה - במהלכן בזבזה אין ספור הזדמנויות להתפשרות ולדו-קיום, מתכניות החלוקה הבריטיות של שנות ה-30', דרך תכנית החלוקה של האו"מ ב-1947 וכלה בשני "קמפ דיוויד" – כדי שתשנה את גישתה.

המדד המדכא ביותר לגבי הגישה הפלסטינית כלפי אלימות ואי אלימות בא אולי לידי ביטוי בנימוקים של תנועת ה"רפורמה" הפלסטינית ביחס לכישלון הכוחות המזוינים הפלסטינים. כוחות אלה, אשר במקור חומשו והוסמכו ע"י ישראל, אכזבו את החברה הפלסטינית, אליבא דמחוללי הרפורמות, לא משום שלא הצליחו לתפוס טרוריסטים פלסטינים שזממו לתקוף ישראלים, אלא משום שלא הצליחו להגן על הפלסטינים מפני ישראל. הרפורמות המוצעות, כגון צמצומם של 12 ארגוני בטחון שונים לכדי שלושה או ארבעה בלבד, נועדו לדעת רוב הפלסטינים לשפר את יכולת ההגנה העצמית שלהם כנגד צה"ל ולא את יכולתם למנוע אלימות פלסטינית.

אין כאן כוונה לטעון שאין לפלסטינים זכות יסוד לביטחון אישי וחברתי, אלא שהניסיון היה צריך מזמן ללמדם שאין להם שום תקווה להגשים בטחון זה ע"י קריאת תגר על ישראל באמצעות האלימות, היינו ע"י פגיעה בביטחון ישראל, ושההסתמכות על כוח קטן שנועד איכשהו להרתיע או לעכב תגובה צבאית מצד מעצמה צבאית כמו ישראל, היא הפתרון הגרוע ביותר האפשרי. אדרבא, הסיכוי הטוב ביותר לפלסטינים הוא בניהול מו"מ מוצלח להסכם שלום אשר מספק להם ערבויות בטחון בינלאומיות חזקות עבור מדינה מפורזת באמת (רק כוחות אכיפת החוק), כמשקל נגד לתלות הגיאו-אסטרטגית הבלתי-נמנעת שלה בישראל, בירדן ובמצרים, עם עוצמתן הצבאית הגדולה בהרבה. – יצא לאור 9 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org.

יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.

=============================

השקפה פלסטינית
מאבק ודיכוי
מאת ע'סאן חטיב

בחוגים פלסטינים מתייחסים לפולמוס על השימוש ב"אלימות" לעומת "אי אלימות" כוויכוח על "שיטות המאבק", כולן מטרתן לנסות להביא לקץ הכיבוש הישראלי. כיבוש זה נחשב בעיני החוק הבינלאומי ככיבוש בלתי חוקי כתוצאה מפעולה מלחמתית, וקיימות לפחות שתי החלטות או"ם התומכות בזכות הפלסטינים להתנגד לכיבוש הישראלי. השאלה היא כיצד להתנגד בצורה מוצלחת.

סוגיה זו מהווה בסיס לויכוח מתמשך בקרב הפלסטינים. חלקם טוענים שמאבק בלתי אלים מועיל יותר מהסיבה הפשוטה שעל הפלסטינים, כצד החלש במונחים פיזיים, להסתמך על תמיכת העולם החיצוני ועל דעת הקהל המערבית. הם מוסיפים וטוענים שהיות והפלסטינים כבר שינו את דרישותיהם ועמדותיהם הפוליטיות כדי להתאימן להחלטות האו"ם הרלוונטיות, הרי שגם אימוץ אסטרטגיה של התנגדות בלתי מזוינת יהא מקובל יותר על העולם החיצוני וכתוצאה מכך "אטרקטיבית" יותר כלפי דעת הקהל הבינלאומית. אלה המחזיקים בדעה זו מצביעים על האינתיפאדה של שנות השמונים כדוגמא כיצד התנגדות עממית מסיבית לא אלימה יכולה לשפר את התדמית הבינלאומית של העניין הפלסטיני ולהגדיל את התמיכה בו.

אחרים טוענים מנגד שבמקרה המיוחד שלנו, מאבק בלתי אלים אמנם עשוי להביא לנו מעט סימפטיה בינלאומית, וסביר גם אהדה, אולם הוא לא ישנה באמת את המצב בשטח, לאמור, לא יסיים את הכיבוש. פלסטינים אלה גורסים שישראל הוכיחה שאין היא מוטרדת מביקורת בעולם. הם מצביעים על המקרים בהם הישראלים נסוגו לתוך מנגנון הגנה המתייחס לביקורת הבינלאומית כ"אנטישמיות", תוך שהם מסתגרים במנטאליות של גטו, שבה לביקורת חיצונית השפעה מעטה והיא אינה יכולה לגרום להתפתחויות פוליטיות רבות חשיבות ומשמעות.

אנשים אלה מאמינים שישראל היא חברה פרגמטית ולכן, רק כאשר הישראלים יושפעו באופן אישי מהמאבק הפלסטיני, יתייחסו ברצינות לטענות ולעמדות של הצד השני. הם אף מחזקים את הטיעון שלהם ע"י ציון העובדה שהכיבוש הישראלי עצמו הוא אלים מטבעו ועל כן יש להשיב לו באמצעות כוח. רוב הפעולות שמבצע הצבא הישראלי הכובש מבוצעות באמצעות שימוש באלימות. אדמות מופקעות באלימות, בתים נהרסים באלימות, אנשים נעצרים תוך שימוש באלימות, שלא להזכיר רצח אלים של אזרחים שאפיין את הכיבוש לא רק במהלך השנתיים האחרונות.

לאחרונה, ולאחר שנתיים קשות של עימותים מזוינים שלא קירבו את הפלסטינים הרבה יותר למטרותיהם, הויכוח על המתודולוגיה החל מתעצם. הדיון מתרכז בדרך כלל בפעולות ההתאבדות שמבוצעות ברובן ע"י קבוצות אסלאמיות, להן סדר יום אידיאולוגי ופוליטי משלהן.

אמנם, בד בבד עם המשך הויכוח הזה, ההתנהגות האגרסיבית של ישראל בשטח תומכת בטענות הקוראות לעימות מזוין כולל. אדרבא, דומה שישראל אינה מוטרדת מסוג ההתנגדות שהפלסטינים נוקטים, ושיטותיה נועדו להשתיק כל ביטוי של התנגדות. בשבועות הראשונים של האינתיפאדה, למשל, המחאות העממיות הפלסטיניות והפגנות האזרחים זכו לתשובה ברוטאלית מצד ישראל, שהרגה עשרות מפגינים בלתי חמושים.

אבל אין צורך לחזור לתחילת האינתיפאדה כדי למצוא דוגמאות לדיכוי הנוקשה של ישראל. צריך רק להביט על שיאו של המצור האחרון על המתחם של הנשיא ערפאת, כאשר דומה היה שחייו נמצאים בסכנה אמיתית והפלסטינים יצאו לרחובות בהפגנות מסיביות בלתי אלימות. בהפגנות בלתי מזוינות אלה, ניתן היה לראות משפחות פלסטיניות שלמות מפרות את העוצר הישראלי: אמהות, אבות וילדים מביעים את התנגדותם.

אף על פי כן, תגובת הצבא הישראלי הייתה קטלנית. לאחר לא יותר משעה אחת של הפגנות, הצבא הישראלי הותיר בעקבותיו 5 גופות הרוגים, שלושה אחרים מתים קלינית, בנוסף ל-67 פלסטינים פצועים, וזאת על פי בתי החולים הפלסטינים.

קיימות שלוש דרכים לעודד את השימוש במחאה עממית בלתי מזוינת במאבק הפלסטיני. הראשונה קשורה להתנהגותה של ישראל. אם הצבא הישראלי אינו מבחין בין אלה הנושאים דגל או שלט ובין אלה הנושאים נשק, אזי אלה התומכים באלימות ובאפשרות לגרום נזק לצד השני יצליחו תמיד למשוך את הציבור.

שנית, שימוש במחאות בלתי מזוינות צריך להניב פירות. במילים אחרות, על הדרישות והפעולות של אלה הפועלים בשיטה זו של לחימה בכיבוש, ליצור את הרושם בציבור שדרכם משיגה תוצאות. אחרת, ההפגנות לא יהיו משכנעות ולא יזכו לאימון ולתמיכה.

לבסוף, על אלה המעודדים שיטות בלתי אלימות של מאבק נגד הכיבוש לפתוח בדיאלוג ובפעולות משותפות עם ישראלים המקדמים את השלום והצדק כדי לתמוך בהתנגדות הפלסטינית הבלתי מזוינת באמצעות מחאות ישראליות נגד האלימות של ישראל. מן הראוי שפעילויות משותפות כאלה אף יזכו לתמיכתם של צדדים שלישיים, ובכללם ארגונים ופעילים. במילים אחרות, מן הראוי שתהייה קואליציה לשלום הכוללת ישראלים, פלסטינים וזרים הפועלים יחדיו לבקר כל סוג של אלימות, בין אם מקורה בפלסטינים או בישראלים. קואליציה זו אינה יכולה ליצור את הרושם שהיא רואה חשיבות פחותה באלימות בה משתמשים כדי להרוג אזרחים פלסטינים או כדי להחרים אדמה פלסטינית לעומת האלימות בה משתמשים נגד ישראלים, ובפרט ישראלים שאינם חיילים. הדרך היחידה להפסיק את האלימות הפלסטינית היא בעת ובעונה אחת להפסיק את האלימות של הכיבוש. - יצא לאור 9 אוקטובר 2002 ©bitterlemons.org .

ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.

=============================

השקפה ישראלית
זה לא יקרה, ואם כן יקרה, צפוי לכישלון
מאת תמר הרמן

אי אלימות, להבדיל מפציפיזם, אינה פילוסופיה הרואה נגד עיניה או בחזונה עולם הרמוני, בבחינת "וגר זאב עם כבש". אדרבא, מדובר בטקטיקה פוליטית, המניחה קונפליקט כנקודת מוצא, והחותרת להשגת יתרון על-פני היריב. השימוש באי אלימות אינו פשוט - הוא מחייב גיוס משתתפים רבים ותיאום פעולות ברמה העולה ברוב המקרים על אלה הנחוצות לשימוש בטקטיקות כוחניות, ומחייב אפוא מנהיגות באיכות הגבוהה ביותר. קל יותר לגייס מספר צעירים חמומי מוח שיהיו נכונים לפוצץ עצמם ברגע אחד ולזכות במעמד של קדושים מעונים, מאשר לגייס אלפי אזרחים מן השורה בכל טווח הגילים והעיסוקים, לשבת יום וליל במשמרת מחאה, לצום, או להימנע מקניית צרכים וקבלת שירותים חיוניים כדי להביע התנגדות לכיבוש או לכל עוול אחר.

יש לציין, כי ברוב המקרים ככולם הצד החלש יותר במקבילית הכוחות בוחר להשתמש בטכניקות מאבק לא אלימות, משום שהוא סבור כי בדרך זו ישיג דעת קהל עולמית אוהדת או יפורר את האחדות בצד היריב. השימוש בהתנגדות לא אלימה הוא תלוי הקשר, זמן ויחסי כוחות. לפיכך, מי שנוקט שיטה זו במצב מסוים, אינו בהכרח מחויב - רעיונית או מעשית - לנקוט אי אלימות במצב אחר, ולהיפך - מי שנוקט אלימות בנסיבות מסוימות, יכול עם השתנותן לעבור לשימוש בהתנגדות לא אלימה.

כך, נוכח התגובות השליליות הגוברות בעולם לשימוש בפיגועי ההתאבדות במסגרת האינתיפאדה הפלסטינית הנוכחית, התגובות הצבאיות הישראליות הקשות שכוננו למעשה מחדש את הכיבוש, וכמות הנפגעים הגדולה, מתחזקים בימים אלה בצד הפלסטיני הקולות בזכות הסטת הדגש מהתנגדות אלימה להתנגדות לא אלימה (למשל, יוזמת א-שאפי, דאקאק, ברגותי, העצומה של אנשי הרוח נגד פיגועי ההתאבדות, וכיוצא באלה). יש לציין כי ברוב המקרים לא מדובר בקריאה להפסקה מוחלטת של כל שימוש בנשק נגד ישראלים, אלא בהמרה חלקית או הדרגתית של אמצעי המאבק.

מה צפויה להיות התגובה הישראלית לשינוי שכזה? ברמת השלטונות, יש להניח כי מעבר משמעותי למאבק לא אלים ייתפס בעיני רוב מקבלי ההחלטות המכהנים כאיום קשה על האינטרסים של ישראל: דעת הקהל הבינלאומית וכן מקבלי החלטות במדינות מפתח, יקדמו מן הסתם התפתחות כזו בברכה ויחזקו את תמיכתם בעניין הפלסטיני, אם אכן יומרו פיגועי ההתאבדות בשביתות שבת המוניות למשל, או בשביתות מסחר, חסימת כבישים וכדומה. גם מבית יהיה קשה יותר לממשלת ישראל לגייס תמיכה ציבורית בשבירת אקטים של התנגדות לא אלימה מאשר בהפעלת כוחות צבא נגד מוקדי כוח פלסטיניים לאחר פיגועי דמים.

התמודדות עם מפגנים המוניים של התנגדות לא אלימה מחייבת גם חשיבה יצירתית במיוחד, כדי לפוגג אותם מצד אחד מבלי לחזק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה ומבלי לאבד את התמיכה מבית ומחוץ מהצד האחר, ולא ברור כלל כי מערכת קבלת ההחלטות הישראלית במצבה הנוכחי מסוגלת להתמודד עם אתגר זה. משום כך יש להניח כי התגובה השלטונית תהיה הבלטה של אירועים אלימים שמן הסתם עוד יתרחשו ביוזמה פלסטינית גם אם המגמה הכללית בצד זה תהיה לא אלימה. כמו כן ייעשה ניסיון להציג את המעבר לאי אלימות כטקטיקה המכוונת בסופו של דבר להביס את ישראל בדרכים אחרות ולא כמבוא לחזרה למשא ומתן כן לשלום.

מידע מסוים על תגובה צפויה של הציבור היהודי בישראל למעבר פלסטיני להתנגדות לא אלימה אפשר למצוא בנתוני הסקר שערך לאחרונה הארגון האמריקניSearch for Common Ground . באופן כללי, מורים נתוני הסקר כי רוב הציבור הזה - 78% - מצדד בזכותם של הפלסטינים לפעול להשגת מדינה עצמאית משלהם אם ינקטו לשם כך אמצעים לא אלימים. 63% אמרו כי ממשלת ישראל אינה צריכה לנסות ולמנוע מהפלסטינים לארגן הפגנות המוניות לא אלימות. רוב - 55% - גם סבורים כי לפלסטינים זכות להתנגד באמצעים לא אלימים להרחבת ההתנחלויות, ו-52% טענו כי אם הפלסטינים היו משתמשים רק באמצעים לא אלימים למשך זמן משמעותי, ממשלת ישראל הייתה צריכה להשיב בויתורים במשא ומתן על גבולות המדינה הפלסטינית.

עם זאת, רק 9% סברו כי סביר להניח שתקום תנועת התנגדות פלסטינית לא אלימה, כך שלמעשה, כל הפתיחות שלעיל נראית יותר כתרגיל אינטלקטואלי מופשט מאשר כעמדה ציבורית מוצקה בזכות היענות חיובית של ישראל לאי אלימות פלסטינית. יתר על כן, על רקע התמיכה המתמשכת והעמידה של הציבור הישראלי היהודי במדיניות ממשלת שרון ואי האימון העמוק בכוונות הצד הפלסטיני, יש להניח כי מערכה הסברתית אינטנסיבית מטעם השלטון תעביר את רוב הציבור הזה להתנגדות חריפה למסע התנגדות לא אלים של הפלסטינים גם אם זה אכן ייצא לדרך. – יצא לאור 9 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org.

ד"ר תמר הרמן היא מנהלת מרכז שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב. עד לאחרונה כיהנה כראש המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה.

=============================

השקפה פלסטינית
להלחם במכשיר השליטה
ראיון עם ע'סאן אנדוני

:bitterlemons לאחרונה אמרת בהרצאה ש"לא ניתן לבנות תנועת המונים ברמה הנוכחית של אלימות". מה כוונתך והאם אתה עדיין סבור שזה נכון?

אנדוני: אני סבור שקשה מאד להתאים התנגדות המונית של אזרחים לרמה גבוהה של עימותים צבאיים ואלימות, זאת משום שהדבר משפיע בצורה דרמטית על רמת הסיכון שאנשים נדרשים לקבל על עצמם בעצם היציאה אל הרחובות לתנועה רחבה על בסיס אזרחי. אבל אנשים הרוצים לקחת חלק במאבק נגד הכיבוש אינם יכולים פשוט לחכות שהדברים יהיו נוחים להם ויתנהלו על פי הספר.

:bitterlemons האם אתה מכנה את עצמך תומך בהתנגדות לא אלימה, ומדוע?

אנדוני: מתחילת המשבר הזה, אנו מארגנים פעולות המשלבות פלסטינים וזרים בהן ניסינו להסיר מחסומי דרכים, להתנגד לעמדות בקורת, להפגין בשטחים כבושים ולהגיע למשפחות שם. עמדנו מול טנקים כדי למנוע בעדם מלנוע. בצענו משימות הגנה בכך שסיפקנו מגן אנושי לאנשים הנמצאים תחת איום ונתונים תדיר תחת הפגזות. יש לנו אנשים החיים היום בבתים המיועדים להריסה ע"י הצבא הישראלי. אנו מנסים להגן על הבתים ולמנוע הענשת המשפחות ואנו מנסים לצאת עם החקלאים לשדותיהם כאשר הדבר באמת מסוכן.

bitterlemons: מדוע אתה סבור שפעולות מסוג זה חשובות?

אנדוני: עלינו למצוא דרך לגרום להמונים הפלסטינים להצטרף באופן פעיל - ולא להסתפק בעמידה איתנה בקשיים. אנו סבורים שהעובדה שיש אתנו זרים תעניק במה טובה יותר להתנגדות לכיבוש ותאפשר לדווח את האמת על מה שמתרחש כאן ולדחוק בקהילה הבינלאומית לחשוב יותר על הצורך להגן על הפלסטינים כאשר נאסרת נגדם מלחמה ברוטאלית.

אנו אף סבורים שהתנגדות שהיא אזרחית בבסיסה אכן יכולה להיות יעילה במונחים של פגיעה בכלי הכיבוש, בעיקר כלי השליטה. אנו מאמינים שאם נהייה רבים יותר, באמת נהיה מסוגלים להשפיע על המערכת הענקית הזאת של מחסומי דרכים ועמדות בקורת ולהכריח את הכיבוש לשקול מחדש את מדיניותו בשטחים הפלסטינים הכבושים.

:bitterlemons האם משמעות הדבר שאינך סבור שההתנגדות המזוינת היא תקפה וחוקית?

אנדוני: לא, אנו מצהירים בבירור שלפלסטינים יש הזכות המלאה להתנגד לכיבוש באמצעים הנראים להם ראויים. ברם, אנו כתנועת סולידאריות פלסטינית, החלטנו שהכלי שלנו להתנגדות לכיבוש הוא אי אלימות.

bitterlemons: כיצד ישראל יכולה לפעול בצורה בלתי אלימה?

אנדוני: הכיבוש כשלעצמו הוא פעולה אלימה הנוגעת לחייו של כל אדם הנמצא תחת שליטת הכובש. לאחרונה, אני סבור שהכיבוש לבש צורה חדשה והוא כולל כעת הרג ישיר של בני אדם, יצירת אזורי לחימה והפצצת אזורים פלסטינים. אמנם, אין ספק שהכיבוש אלים בכך שהוא משתמש בכל כוחו כדי לשבור את כוח הרצון של הפלסטינים להיות חופשיים ועצמאיים.

:bitterlemons כיצד אתה מתרשם מהסקר המשותף שנערך בקרב ישראלים ופלסטינים הבוחן את עמדתם כלפי פעולה בלתי אלימה?

אנדוני: בצד הפלסטיני, אני סבור שנאמר בבירור שאנו מוכנים לעשות כל הנדרש כדי לצאת מהתסבוכת הזאת. קיים רוב גדול התומך באי אלימות, אבל אותו רוב עצמו גם תומך באלימות. כך אני מפרש את התוצאות.

בצד הישראלי, אני סבור שרוב השאלות שנשאלו היו בלתי רלוונטיות. להבנתי, כדי להגיע לשלום באזור אנו זקוקים להתנגדות פלסטינית פעילה ולתנועה ישראלית פעילה נגד הכיבוש והמלחמה. זו הדרך הקצרה ביותר לסיים את הסכסוך הזה באמצעות פתרון של שלום.

לכן, בצד הישראלי, לא מצאתי ששאלות כגון "האם אתה תומך בהתנגדות פלסטינית לא אלימה?" הן רלוונטיות. השאלה הרלוונטית היא "האם תשתתף בפעולה ישירה בלתי אלימה נגד מעשי הזוועה והאלימות שמבצעת ממשלתך בשטחים הכבושים?" לכך הייתי רוצה לראות את תוצאות הסקר.

:bitterlemons אתה מארגן לעיתים הפגנות משותפות עם קבוצות שמאל ישראליות. כיצד אתה מעריך ניסיון זה?

אנדוני: אני מעוניין לנסות למשוך כמה שיותר ישראלים להצטרף למאמצים לשים קץ לכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים. אני סבור שהדבר חשוב. זה היה חשוב בכל המקרים ההיסטוריים בהם נלחמו בני אדם נגד כובש כדי לשחרר את עצמם על אדמתם.

שנית, באופן עקרוני, אנו מוכנים לעבוד עם קבוצות ישראליות המביעות נכונות להצטרף להתנגדות פעילה שהיא אזרחית בבסיסה, נגד הכיבוש הישראלי. בפרט, ההזמנה לקבוצות הישראליות צריכה לצאת מהקהילה הפלסטינית בה מתקיימת הפעילות. בדרך זו, אנו נותנים עדיפות לאחדות הפלסטינית על פני ההשתתפות הישראלית.

כעת, לעיתים הדבר בעייתי מכיוון שקבוצות ישראליות חשות שאין הן נכללות במידה מספקת בשלב התכנון. אבל אנו סבורים שהמדיניות שלנו בהקשר זה נכונה.

:bitterlemons כיצד הצבא הישראלי הגיב לפעולותיכם המשותפות?

אנדוני: כפי שמתברר, נוכחותם של ישראלים וזרים יכולה לנטרל את יכולתו של הצבא הישראלי להשתמש בכוח רב יותר נגד מפגינים ולגרום לחיילים לחשוב פעמיים לפני שהם מתחילים לירות או להשתמש בכוח.

אבל אין זה כך כל הזמן. היו מקרים בהם פלסטינים, זרים ולעיתים ישראלים נורו או נפצעו וזכו ליחס ברוטאלי מהצבא הישראלי. בקרוב, נפתח במבצע של מסיק זיתים, בו פלסטינים וזרים ואולי כמה קבוצות ישראליות יצטרפו לכפריים בעבודתם במטעי הזיתים המצויים בקרבת ההתנחלויות ובאזורים המסוכנים. במפגשים עם מתנחלים, נצטרך לראות כמה "הגנה" יכולים זרים וישראלים לספק. - יצא לאור 9 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org.

ע'סאן אנדוני הוא אחד המייסדים של תנועת הסולידאריות הבינלאומית.

=============================

לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.

bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><