מים
7 אוגוסט 2002, גליון 29
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
לא ניתן להתעלם מזכויות
-
מאת ע'סאן חטיב
אין אפשרות לפתור היבט
אחד כגון מים, ולפסוח על
היבטים אחרים.
><
ישראל כספק מים אזורי
-
מאת יוסי אלפר
כיצד על ישראל לנצל את
יתרונה כדי לעודד יציבות
אזורית?
><
סוגיית "השימוש הקודם"
-
מאת ראמי שחאדה
הפערים זועקים לשמיים
בחוסר השוויון ובהעדר ההיגיון
שבהם.
><
אם רק יהיה שקט,
לפלסטינים יש הזדמנויות
רבות
-
ראיון עם נח כנרתי
התכניות מוכנות אבל
תחת אש אי-אפשר לבנות.
=============================
השקפה פלסטינית
לא ניתן להתעלם מזכויות
מאת ע'סאן חטיב
למרות שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי נשלט ע"י אידיאולוגיה ופוליטיקה, קיימות מספר סוגיות "שוליות" בעלות חשיבות העלולות לגרום להמשך הסכסוך אם לא יזכו לפתרון נאות. אחת מהסוגיות האלה היא הכלכלה ובפרט התיירות, שתיהן קשורות ישירות לבעיית ירושלים ומעמדה. סוגיה אחרת היא הסכסוך על המים, מצרך נדיר באזור, סוגיה הקשורה בצורה משמעותית למרכיב הטריטוריאלי של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.
מאז תחילת הכיבוש הישראלי, הגישה למים ולאזורים שמתחתם ממוקם מאגר המים (האקוויפר) העיקרי, הייתה עקרון מנחה חשוב לישראל בעודה משרטטת את מדיניות ההתנחלויות - ומאוחר יותר כשתכננה את אסטרטגית המשא ומתן שלה בשיחות רשמיות ובלתי רשמיות. ללא ספק, שמירת הגישה לאקוויפרים אף הייתה גורם בקביעת המפה ל"נסיגה החד צדדית" שמספר ישראלים מאמינים שהיא דרך מוצא מהסכסוך הנוכחי. הפלסטינים מאידך, סבורים שיש להם הזכות לקבל בחזרה בהתאם לחוק הבינלאומי לא רק את השטחים שנכבשו ב-1967 אלא גם את מקורות המים בשטחים אלו, שוב על פי החוק הבינלאומי.
בנוסף לכך, הפלסטינים מעלים ממד אחר של בעיית המים, בנפרד מהצורך לפתור את בעיית הגישה השוויוניות למים בהתאם לקביעות החוקים הבינלאומיים העוסקים בסוגיות מים. ממד אחר זה, והוא אף דוחק יותר, מתבטא בחוסר השוויון החמור והמזיק הקיים בזכויות השימוש במים. הכיבוש של הגדה המזרחית ועזה מאפשר לישראל לשלוט על ניהול המים והשימוש בהם, עד כדי כך שמחקרים עצמאיים מראים שהישראלים, כולל מתנחלים בלתי חוקיים בשטחים הכבושים, משתמשים בכמויות מים הגדולות פי 20 מכפי שמותר לפלסטינים בשטחים הכבושים. הדבר מתווסף לסבלו של העם הפלסטיני ולא ניתן לראות בו אלא עונש קולקטיבי שמטילה ישראל בניסיון להאט את הפיתוח הפלסטיני כדי לבסס את הכיבוש. ניתן לתאר בקלות מדיניות זו כגזענית במקורה.
המבקשים לפתור את הסכסוך הזה חייבים להבין שאופיו הסבוך ורב הפנים הופך אותו לבלתי אפשרי לפתרון ע"י בידוד היבטים מסוימים – דוגמת הביטחון, למשל – והפיכת פתרונם לתנאי מוקדם לשיחות על סוגיות אחרות. יש לדון בזכויות פלסטיניות בצורה כוללת, ובתמורה יידונו זכויותיה של ישראל בשלמות.
מן הסתם אין אפשרות לפתור היבט אחד כגון מים, ולפסוח על היבטים אחרים. למשל, הטריטוריה, הכלכלה או ההתנחלויות – כולן סוגיות הקשורות קשר בל ינותק לגישה למים. מכאן שהגישה היחידה האפשרית לפתרון סכסוך זה אחת ולתמיד היא הפשוטה והחוקית ביותר: לשים קץ לכיבוש הישראלי ולשליטתה של ישראל על כל ההיבטים הנוגעים לחיי היומיום של הפלסטינים, כולל הגישה שלהם למים. אם המים יחולקו על פי החוק הבינלאומי, ישראל יכולה לצפות לדרוש ולקבל שלום כולל ומלא, ביטחון ושגשוג. - יצא לאור 7 אוגוסט 2002 © bitterlemons.org.
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
ישראל כספק מים אזורי
מאת ע'סאן חטיב
ישראל והמדינות הגובלות בה – פלסטין, ירדן וסוריה – צמאות יותר ויותר למקורות מים חדשים. לישראל שני יתרונות מובהקים לעומת השכנים (במקרה הפלסטיני, פרט לרצועת עזה): חוף ים במיקום נוח שבו ניתן להקים מתקני התפלה, וידע טכנולוגי לא מבוטל בתחום ההתפלה והובלת המים.
המדינות הגובלות בישראל מעלות מזה שנים מספר דרישות לתיקון עוולות העבר, כטענתן, ביחס לשימוש ולחלוקה של מקורות מים קיימים, כגון הכנרת ואקוויפר (מאגר מים תת-קרקעי) ירקון תנינים במערב השומרון. מובן שישראל חולקת על טענות אלו, ויכולה להעלות טיעונים חזקים משלה לגבי זכויותיה ההיסטוריות, בהתאם לחוק הבינלאומי, לשימוש במים אלה.
אולם, אפילו תשלים ישראל עם הטיעון הערבי ותחלק מחדש את מקורות המים הקיימים שלה, תוספת המים לערבים שתיווצר כתוצאה מכך תהיה כה קטנה, וקצב גידול האוכלוסין במרחב כה מהיר, עד שישראל ושכנותיה גם יחד ימשיכו להזדקק למים מותפלים. ומכאן השאלה, כיצד על ישראל לנצל את יתרונה ביחס להתפלה כדי לעודד יציבות אזורית?
קיימות שתי אפשרויות. ישראל יכולה לתפוס יוזמה ולבנות – במימון בינלאומי שניתן יהיה קרוב לוודאי לגייס – מאגר התפלה עצום בסדר גודל של, נניח, 500 מיליון מטר מעוקב מים לשנה (בישראל הוחל לאחרונה בבנייתו של מתקן התפלה ראשון לשימושה, בתפוקה שנתית של 50 מיליון מטר מעוקב). או אז נוכל להציע לשכנותינו, בתנאיי מימון נוחים המהווים תרומה לכלכלתן, אספקת מים. אפשר יהיה אולי לגייס את הקהילה הבינלאומית להשתתף בסבסוד המחיר של מים מותפלים עבור צרכנים ערבים.
מובן שאספקת המים תצריך הנחת תשתית צנרת ענפה. סוריה ואולי גם הפלסטינים עלולים להתנגד לשיתוף פעולה כזה בטרם יסתיים הסכסוך שלהם עם ישראל. אולם, בניהול מתוחכם, עשויה נגישותם של מים מותפלים רבים וזולים להוות תמריץ נוסף לשלום (במקרה של סוריה), להפחתת האלימות (במקרה של הפלסטינים) ולשיפור היחסים (במקרה של ירדן).
האם סידור כזה יגביר את התלות של שכנינו הערבים בישראל? ואם כן, האם זו התפתחות רצויה בכלל? יש שיטענו כי, אפילו תיתן הקהילה הבינלאומית ערבויות ברזל לערבים לפיהן ישראל לעולם לא תסגור את הברז כאמצעי לחץ בשעת חירום, תיוותר מספיק תלות ערבית בנו כדי להוות בסיס להידוק היחסים. אחרים יטענו שבכל מקרה תכבד ישראל את כללי ההתנהגות האנושית הבסיסיים (וכן את הלחצים הבינלאומיים) ולא תעיז לעולם להגביל את זרימת המים. ומכאן שהצרכנים הערבים הפוטנציאלים בסוריה, בירדן ובפלסטין (הגדה המערבית; עזה יכולה לפתח יכולת התפלה משלה) יוכלו בעתיד, אם וכאשר יתדרדרו יחסיהם עם ישראל, לקחת את המים בלי לשלם, ובכך להרע עוד יותר את היחסים.
סכנה זו מצביעה על חלופה שלישית: לעודד את הקהילה הבינלאומית להקים, בחופי ישראל ועל שטח שנתרם ע"י ישראל, את מתקני ההתפלה הדרושים, ולספק את המים המותפלים לשכנותיה של ישראל בלא תלות מסחרית או דיפלומטית בישראל. בדרך זו אפשר שישראל תהנה אולי מחלק מהיתרונות של אספקת המים והשיפור ביציבות המרחבית, בעוד היא תחסוך לעצמה את "כאב הראש" של גביית תשלומים תקופתיים עבור המים משכנותיה. לעומת זאת אפשר גם לדמיין תרחיש שבו הקהילה הבינלאומית מספקת את המים והצרכנים הערביים מקבלים אותם בסיפוק, אך אלה האחרונים מתעלמים לחלוטין מהתפקיד הישראלי ומקיימים, במקרה הטוב, שלום קר עם ירושלים – וכך מרוקנים את המחווה הישראלית מכל משמעות חיובית.
ביסוד כל האפשרויות הללו מונחות עובדות חיוביות מבחינתה של ישראל, שכן למרות בעיותיה הכלכליות הקשות והעימות המתמשך עם הפלסטינים, ישראל מסוגלת הרבה יותר משכנותיה לטפל במחסור הגדל שלה במים ולספק מים לצרכי העתיד שלה. כאשר יתחדשו שיחות שלום פעילות, חובה עלינו לוודא שסוגיית המים אינה מנוצלת לרעתנו, שהפתרונות למחסור במים תורמים גם תרומה לשלום ולשילוב אזורי, ושהנכונות הכללית של הקהילה הבינלאומית לסייע למרחב לפתור את בעיות המים שלו משתלבת במרקם השלום הכללי. – יצא לאור 7 אוגוסט 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב. .
=============================
השקפה פלסטינית
סוגיית "השימוש הקודם"
מאת ראמי שחאדה
המזרח התיכון הוא אחד האזורים בעולם בהם מצוקת המים היא גדולה ביותר. האיכות המתדרדרת והכמות המוגבלת של מקורות המים באזור הם בעלי חשיבות עליונה לכל תושביו.
היות שרבים מהמים המתוקים הניתנים לשימוש בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים באים ממקורות משותפים, לאמור, מי תהום ומים עיליים, המים היו נושא למספר הסכמים ישראלים-פלסטינים, דהיינו: הצהרת העקרונות משנת 1993, הסכם עזה-יריחו משנת 1995, והסכם הביניים על הגדה המערבית ורצועת עזה משנת 1995 (להלן "הסכם הביניים"). היות שמספר סוגיות הקשורות למים לא באו על פתרונן באופן מוחלט בהסכם הביניים, נושא המים נרשם כאחד הנושאים המרכזיים שיש לנהל עליהם משא ומתן בשיחות על הסדר הקבע.
עד הסכם הביניים, מקורות המים של השטחים הכבושים היו תחת שליטה ישירה של הממשל הצבאי הישראלי שהונחה במדיניותו ע"י מוסדות ממשלתיים ישראליים, ובכלל זה נציבות המים. הנציבות הגבילה בצורה קיצונית את הגישה הפלסטינית לשימוש במים מתוקים מאקוויפרים (מאגרים תת-קרקעיים) בשטחים הכבושים. לעומת זאת, הנציבות אפשרה להתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות בשטחים הכבושים לצרוך כמות גדולה יותר של אותם מקורות מים. אם נכליל את הישראלים החיים בתוך הקו הירוק, הרי שבממוצע הישראלים צורכים יותר מפי ארבעה מים לגולגולת מאשר הפלסטינים.
תחת הסכם הביניים, לא חל שיפור רב במצבם של הפלסטינים. ישראל שומרת על זכות הווטו על הפיתוח הפלסטיני לא רק של מי התהום המשותפים עם ישראל אלא גם של המים שהם בבעלות פלסטינית מלאה, לאמור, מים שאינם זורמים מהשטחים לתוך ישראל. הפערים זועקים לשמים בחוסר השוויון ובהעדר ההיגיון שבהם.
ישראל אינה מנסה להצדיק את חלקה הבלתי שווה במקורות מים בינלאומיים כגון אקוויפר ההר ואגן נהר הירדן לפי דוקטרינת הניצול השוויוני. במקום זאת, עד כמה שישראל מנסה להצדיק את התנהגותה בהסתמך על בסיס משפטי בכלל, הרי שהיא מסתמכת על השימוש הקודם שעשתה במקורות מים. דוקטרינת השימוש הקודם או השימוש ההיסטורי קובעת שמתווה קבוע של שימוש במים בנתיב מים בינלאומי מקנה זכות לשימוש כזה. טענה זו חסרת בסיס משתי סיבות עיקריות:
אחד העקרונות היסודיים בחוק הבינלאומי הוא שלא ניתן להפיק תועלת ממעשה בלתי חוקי (ex oritur non injuria jus). כיבוש הגדה המערבית ועזה ע"י ישראל מאז 1967 הוא בלתי חוקי. נניח אפילו שהכיבוש אינו בלתי חוקי: התנהלותה של ישראל בניהול השטחים הכבושים ובניצול המשאבים הטבעיים של הפלסטינים מפרה את מחויבויותיה ככוח כובש לפי החוק "כיבוש כתוצאה ממלחמה" (תקנות האג משנת 1907 ואמנת ג'נבה הרביעית מ-1949), וכמו כן מפרה את העיקרון של ריבונות הקבע על משאבים טבעיים.
בהתייחס למים מנהר הירדן, הפעולות הצבאיות הבלתי חוקיות של ישראל אפשרו לה לקחת לעצמה יותר מאשר חלק שוויוני ממי אגן נהר הירדן. כיבוש רמת הגולן ועד לאחרונה כיבוש "אזור הביטחון" בדרום לבנון, בניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"מ, הביא לשליטה ישראלית על רבים ממקורות נהר הירדן. יתר על כן, ישראל גירשה פלסטינים מהשטח בגדה המערבית הגובל בנהר הירדן, הרסה בארות של הפלסטינים (כולל כאלה שנבנו לפני 1967), מנעה גישה פלסטינית למקורות המים בנהר הירדן, והקימה התנחלויות (רובן חקלאיות) ברצועת השטח הגובלת בנהר, כל זה תוך הפרה של חוק הכיבוש כתוצאה ממלחמה והפרת חוקים אודות שימוש בנתיבי מים בינלאומיים. פעולות בלתי חוקיות אלה אפשרו לישראל להטות מים, לחפור בארות ולהפקיע מקורות מים, שבשום נסיבות לא הייתה זכאית להם. החוק הבינלאומי אינו מתיר לישראל להפיק רווח מפעולותיה הבלתי חוקיות.
כפי שנזכר לעיל, ישראל הגנה על הקצאת המים הנוכחית שלה בטענת "השימוש הקודם". אבל אם שימוש קודם מעניק זכויות אבסולוטיות, כפי שנראה שישראל טוענת, היו מוטלות על מדינות כמו תורכיה וארה"ב מגבלות קשות בפיתוח נתיבי המים הבינלאומיים שלהם, ובפרט נהרי הפרת והריו גראנדה, בהתאמה, ואתיופיה הייתה מנועה בעצם מלבצע פיתוח כלשהו בנילוס הכחול. אבל זה אינו החוק.
לפי החוק הבינלאומי, העיקרון היסודי הוא שנתיבי מים בינלאומיים צריכים להיות מנוצלים באופן שוויוני. סעיף 6 באמנת האו"מ בעניין החוק לגבי שימושים שלא לצורכי ספנות של נתיבי מים בינלאומיים (1997), מזכיר שימושים "קיימים" כאחד הגורמים שאפשר שיהיו רלוונטיים בקביעת ניצול שוויוני – לאמור, במקרה שלפנינו, בהגעה לחלוקה שווה של מים משותפים בין פלסטין וישראל. למרות ששימושים "קיימים" יכולים להיות גם שימושים "קודמים", אף לא אחת מהנסיבות הללו ראויה באופן אוטומטי למתן משקל מיוחד בתהליך האיזון המופעל כדי להגיע לחלוקה שוויונית.
בשל הסיבות שהוזכרו לעיל, ההקצאה הנוכחית של מים ממקורות משותפים לישראל ולפלסטינים מפרה את הוראות החוק הבינלאומי. השימוש שעושה ישראל הוא בלתי שוויוני משום שלא ניתן להצדיקו על פי הגורמים הרלוונטיים לניצול שוויוני והיגיוני. הגדה המערבית היא מקור המילוי של רבים מהמים בישראל (85-80% ממי הגשמים המתנקזים לאקוויפרים המשותפים). האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים מהווה יותר ממחצית האוכלוסייה בישראל. אך ישראל מתירה לפלסטינים לצרוך הרבה פחות מים לגולגולת מאשר הישראלים. בנוסף לכך, השימוש שעושה ישראל מופרז מכיוון שרובו מסובסד או בזבזני בצורה אחרת, ומשום שהוא מושג בעיקר באמצעות חסימת הפלסטינים באופן בוטה מלקבל גישה לחלק החוקי שלהם.
אם העמים הפלסטיני והישראלי מתעתדים לחיות כ"שכנים בעלי מעמד שווה", הרי שעקרונות השוויון והצדק חייבים להוות חלק מתהליך השלום עצמו. הסכם השלום הנכרת על חשבון זכויות העם הפלסטיני וצרכיו לא ישיג תוצאה זו – להפך, הוא יגרום לחיזוק הרגשת חוסר הצדק והעוול הלאומי בקרב העם הפלסטיני ועל כן לא יניב שלום משמעותי, יציב ובר קיימא. - יצא לאור 7 אוגוסט 2002 © bitterlemons.org.
ראמי שחאדה הוא פעיל זכויות אדם פלסטיני ויועץ משפטי למחלקת ענייני המשא ומתן של אש"ף.
=============================
השקפה ישראלית
אם רק יהיה שקט, לפלסטינים יש הזדמנויות רבות
ראיון עם נח כנרתי
bitterlemons: מה התחזית שלך לגבי המחסור במים ברשות הפלסטינית?
כנרתי: המחסור במים בעזה הוא קטסטרופאלי. גם איכות המים קטסטרופאלית. ברצועה צריכים 30 עד 40 מיליון מטר מעוקב מים לשנה תוספת למי השתייה. אין שם תקנה אלא להתפיל מי ים ו/או מים מליחים ולבנות מערכת מים משוכללת, ולהקים מערכת ביוב מודרנית. אנחנו יודעים איפה יהיה מתקן ההתפלה, והוקצבו כספים אמריקנים לבניה, כולל הנחת צינור מוביל מים מרכזי לאורך הרצועה. התכניות מוכנות אבל תחת אש אי-אפשר לבנות. אפילו שלום לא צריך, רק הפסקת אש. העלות לפלסטינים (הוצאות הפעלה ותחזוקה, ללא החזר הון) תהיה 40-35 סנט למטר מעוקב אם האמריקנים יבנו את המתקן כמענק.
bitterlemons: וביהודה ושומרון?
כנרתי: מדרום לירושלים יש מחסור במים והרבה כפרים אינם מחוברים למערכות מים. בשיחות הנמשכות בינינו לבין הפלסטינים הוצגו הצעות להגברת האספקה באופן מיידי: כ-30 קידוחים באזור "שמורת הטבע" שהועברה לפי הסכם Wye, שיספקו לאזורי חברון ויטא 25 מיליון מטר מעוקב לשנה. שוב, לא מבצעים את הקידוחים בגלל האינתיפאדה. בינואר 2001 הועברו התכניות והאישורים לרשות הפלסטינית. האמריקנים צריכים לבצע את הקידוחים, שהם עמוקים ויקרים ומצריכים שקט. ישראל מוכנה לתת את כל העזרה הטכנית. ובאזור יהודה יש רזרבות מים נוספות.
מירושלים וצפונה אין יותר מקורות מים בלתי מנוצלים ואין פתרון אלא להביא מים מותפלים מהים התיכון. אני הצעתי הקמת תחנת התפלה בחדרה ע"י הקהילה הבינלאומית עם צינור אספקה לגדה הצפונית. האמריקנים יבנו את המתקן ומדינות תורמות נוספות יניחו אולי את צינורות החלוקה לפלסטינים. ישראל תקצה את הקרקע ותיתן לקבוצה הבינלאומית את זכות המעבר לצינור. פתרון זה מספק כמויות בלתי-מוגבלות של מים איכותיים; אפילו הביוב שייוותר כתוצאה משימוש במים אלה יהיה באיכות משופרת ויהיה יותר מתאים לטיהור ושימוש חוזר בחקלאות. עקב המעורבות הבינלאומית, לפלסטינים לא יהיה חשש של הפסקת הזרימה ע"י ישראל במקרה חירום, ולא תהיה להם תלות בישראל. העלות תהיה כ-50 סנט למטר מעוקב, כולל ההובלה, בתנאי שהקהילה הבינלאומית תבנה את המתקנים כמענק, לעומת 60-50 סנט שהפלסטינים משלמים כיום לחברת מקורות.
bitterlemons: מה מעכב את הפתרון הזה לצפון הגדה?
כנרתי: אם הפלסטינים יגידו כן, האמריקנים מוכנים לבקש את התקציבים. אצל האירופים זה יותר עניין של דיבורים כרגע. אבל אין הסכמה עם הפלסטינים כיוון שחלק מהם עדיין מתעקשים על זכויות מים מאקוויפרים שהם ממילא ריקים ונעשים מליחים. כלומר, חלק מהפלסטינים העוסקים בנושא הם בשלב אידיאולוגי ולא בשלב של פתרונות מעשיים.
bitterlemons: פתרון ההתפלה הזה יכול לעזור גם לירדן?
כנרתי: כן. אפשר להגדיל את המתקן בחדרה ולהאריך את הצינור עד ירדן.
bitterlemons: מה היחס שלך לפתרון המוצע של יבוא מים מתורכיה?
כנרתי: היבוא מתורכיה עדיין בעייתי, כיוון שהשימוש במיכליות נפט להובלת מי שתייה טעון הוכחה. אם יצליחו הניסיונות של חברה ישראלית מסוימת לפתח מתקנים אלטרנטיביים ליבוא דרך הים, תהיה לנו אפשרות חלופית. מים מתורכיה עבור ירדן והפלסטינים יעלו כ-30 סנט למטר מעוקב, פחות מעלות המים המותפלים (ללא החזר ההון). אולי לתקופה כלשהי התורכים לא יחייבו את הפלסטינים והירדנים עבור המים, כעזרה למדינות מוסלמיות.
bitterlemons: ענייני הביוב ניתנים לפתרון כמו המים?
כנרתי: לא פחות חשוב מנושא המים הוא טיהור הביוב והשימוש החוזר בו, ואי-זיהום מקורות המים. בעיות התפעול של מתקנים לטיהור ביוב הן גדולות יותר מאשר תפעול מערכות מים. לכן הקהילה הבינלאומית תצטרך לא רק לבנות לפלסטינים מתקנים כאלה כמענק אלא גם לסבסד את התפעול למשך כמה עשרות שנים. אותנו מעניין יותר טיהור השפכים בגדה בגלל הזרימה לתוך מקורות המים שלנו, אבל המיחזור בעזה לא פחות חשוב.
bitterlemons: ולבסוף, בצל האינתיפאדה, מה מצב שיתוף הפעולה כיום בין ישראל לפלסטינים בענייני מים?
כנרתי: מערכת שיתוף הפעולה שנבנתה בין הצדדים היא טובה. היא מחזיקה מעמד גם תחת אש. ההבטחה שנתן צד אחד לשני שנעזור זה לזה גם בתנאים הכי קשים, בגדול, עובדת. מבצעים תיקונים, מדריכים, מספקים חלקים, מחלקים מים, הכול ברצון טוב שקיים עוד מהסדרי הביניים. – יצא לאור 7 אוגוסט 2002 © bitterlemons.org.
נח כנרתי הוא יליד וחבר קיבוץ כנרת שליד טבריה. הוא היה ראש צוות המים בשיחות השלום בשנים 1992-6 וחתם על הסכמי המים עם ירדן והפלסטינים. הוא השתתף בשיחות השלום עם סוריה והפלסטינים. כיום הוא יועץ שר הביטחון לנושא המים
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><