נאום בוש והצפי למעורבות אמריקנית
3 יולי 2002, גליון 24
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
לא כך פועלת הפוליטיקה
במזרח התיכון
-
מאת יוסי אלפר
לגורם השלישי היחיד המסוגל אולי
להתערב, הנשיא בוש, אין מדיניות
שלום עקבית ומציאותית.
><
הצבת תנאים לשלום תקוע
-
מאת ע'סאן חטיב
אסור לעודד את שרון להשתמש באלימות
כדי להשיג שלום – לא זו בלבד שהדבר
מהווה סתירה, אלא שזה פשוט לא יעבוד.
><
בוש עשוי לכהן שש שנים נוספות
-
מאת עודד ערן
לעתים נשמע הנאום כקונצרט
לפסנתר כאשר לא תמיד ברור הקשר
בין המוסיקה שמנגנת יד שמאל לזו
שמנגנת יד ימין.
><
נאומו של הנשיא בוש:
כשלון של מנהיגות
-
מאת ג'ורג' ג'יאקאמאן
דעת הקהל בישראל נסחפת לימין
לאורך שני העשורים האחרונים. הדבר
התאפשר רק בתמיכה של ארצות
הברית.
=============================
השקפה ישראלית
לא כך פועלת הפוליטיקה במזרח התיכון
מאת יוסי אלפר
חלקים אחדים מנאומו של הנשיא בוש היו צפויים. הוא דבק בהכללות שאין בהן כדי לחייב אותו ואת נשיאותו למעורבות ספציפית בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן הסכסוך אינו נתפס אצלו כאינטרס אמריקני חיוני. לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר שם בוש את הדגש על ערכים "בטוחים" שימצאו חן בעיני הבוחרים, כגון דמוקרטיה ברשות הפלסטינית ובטחון לישראל, והתחמק מסוגיות כגון הפעלת לחץ על ישראל לעצור את התפשטות ההתנחלויות, העלולות להרגיז גורמים ניציים חשובים בקרב השדולה הפרו-ישראלית.
היה הגיוני גם שבוש ישלב את הסכסוך במסגרת תפיסתו הגלובלית לגבי המאבק בטרור והתפקיד האמריקני בו. אחרי הכול, זהו הנושא הדומיננטי המעצב את הממשל שלו. הפסוק מדברים בו סיים, "ראה נתתי לפניך . . . את החיים ואת . . . המוות. . . ובחרת בחיים", היווה מענה מתאים במיוחד לפיגועי ההתאבדות הפלסטינים. בהקשר זה גם טבעי היה שהנשיא יבקר בחריפות את יאסר ערפאת, בהתחשב בהצלחתו הסוחפת של ראש הממשלה שרון בהצגת המנהיג הפלסטיני כטרוריסט וכשקרן פתולוגי. דברים אלה אוזנו במידה מסוימת ע"י הדגשים ששם בוש על מרכיבים קבועים שבגישה האמריקנית לסכסוך מאז 1967: הנוכחות הישראלית של ישראל בשטחים היא "כיבוש"; הוא יוסדר בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242 . אזכורים אלה גם אפשרו לבוש להראות לאירופים ולערבים שהוא ער לצרכיהם ביחס לסיום הסכסוך.
היו, עם זאת, היבטים חשובים נוספים של נאום בוש שסבלו, לכאורה, מהיעדר הגיון ועקביות.
בהתמקדותו בצורך לסלק את ערפאת באמצעים דמוקרטים ולחולל רפורמות רדיקאליות ברשות, נראה שהנשיא התחייב למשימה בלתי-אפשרית. דרישותיו מהעם הפלסטיני יקשו קרוב לוודאי על מילוי המשימה, במקום להקל. קריאתו לכונן "חוקה חדשה המפרידה בין רשויות הממשל" מתעלמת מקיומה זה כבר של חוקה כזאת, אשר נערכה באמצע שנות ה-90 בעצה אחת עם עמותות מומחיות אמריקניות, ונחתמה סופסוף ע"י ערפאת לפני כמה שבועות, יחד עם רפורמות נוספות, בלחץ פעילים פלסטינים ליברלים.
אין הכוונה לטעון כאילו המאמצים הללו של תומכי רפורמה פלסטינים בהכרח ישפיעו בטווח הארוך. ערפאת נשאר השליט, ובבחירות דמוקרטיות המתוכננות לינואר ייבחר קרוב לוודאי מחדש. לחילופין, אם יסולק ערפאת, סביר שיורשו יהיה אישיות קיצונית או שיאמץ עמדות קיצוניות כדי להיאחז בשלטון. אין גם סבירות שבשיטה זו יושג בטחון לישראל ויושם קץ לטרור – שני דגשים ראשיים בנאומו של בוש.
הדברים אמורים במיוחד לאור היסוסיו של הנשיא להציע לפלסטינים תמריצים מידיים כדי שימלאו אחר מבוקשו. הפלסטינים מוזמנים להניח על בסיס של אמון שאם ידיחו את מנהיגם הנבחר ויפסיקו את האלימות, בוש יכריח את שרון "לספק את הסחורה" בשטחים ובמזרח ירושלים ולפרק התנחלויות. אלה אמנם מרכיבי קבע בחזון השלום האמריקני, אך הם ויתורים ששרון נשבע שלא יבצעם לעולם.
בוש אינו מציע חזון ברור לגבי יעדו הסופי של התהליך, זולת פלסטין דמוקרטית; אין קווים מנחים, אלא תאריך יעד של שלוש שנים שאינו קשור לכאורה למציאות; אין דרישות מישראל מלבד אלה הכלולים בדו"ח מיצ'ל הרדום; אין ועידה בינלאומית (שנחשבה עד לאחרונה לרעיון אמריקני); אין אזכור כלל של ההצעות המרעננות שהוגשו ע"י הסעודים והמצרים ואושררו ע"י הליגה הערבית; אין בכלל תפקיד לארצות הברית, ואין "מפת דרכים" שתוביל אותנו מכאן לשם.
במישור המופשט צודק בוש בדרישתו להיפטר מערפאת ולעצור את האלימות המטופחת על ידו ללא "עסקות" וללא "פיצוי". אלא שהפוליטיקה במזרח התיכון אינה מתפקדת בהפשטה. אדרבא, אם בוש מבקש לאותת שניתן ליישב בין מדינה פלסטינית לבין בטחון ישראל אך ורק ע"י הדחתו של ערפאת, אזי הדבר עלול להתפרש ע"י שרון – אשר נאום בוש מהווה גמול נאות לששת ביקוריו בוושינגטון במהלך 15 חדשים – כאור ירוק לסלק את המנהיג הפלסטיני בכוח, מהלך שיהיה כרוך בהשלכות אפשריות של אלימות והסלמה.
מסקנה אופרטיבית אלטרנטיבית המסתמנת מנאומו של בוש הוא חיפוש אמריקני אחר יורש מתאים לערפאת, מעין "קרזאי" פלסטיני. כיצד ניתן להמליך מועמד כזה באופן אמין? בעזרת כידונים ישראליים? בברכת המצרים, הסעודים והירדנים? לא סביר הדבר.
עד כה היה ברור שאף לא אחד משני המובילים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שרון וערפאת, אינו מציג מדיניות שלום עקבית ומציאותית. השורה התחתונה מנאומו של בוש מבשרת שגם לבוש עצמו - הגורם השלישי היחיד המסוגל אולי להתערב ולכפות על ישראלים ופלסטינים לחזור לתהליך השלום – אין מדיניות שלום עקבית ומציאותית. – יצא לאור 3 יולי 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא פרשן מדיני. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.
=============================
השקפה פלסטינית
הצבת תנאים לשלום תקוע
מאת ע'סאן חטיב
דומה שנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש החטיא את המטרה. בנאומו האחרון, הוא קבע עקרונות בעלי חשיבות רבה להסדר הקבע בין הפלסטינים והישראלים, כולל הצורך לשים קץ לכיבוש הישראלי המתמשך מאז 1967, להפסיק את בניית ההתנחלויות ולהקים מדינה פלסטינית. אולם יחד עם זאת הוא בזבז את רוב זמנו בהסטת תשומת הלב מהסיבה העיקרית לעימותים הנוכחיים והטיל את האשמה אך ורק על כתפיהם של הפלסטינים.
מכאן שהכישלון בנאומו של הנשיא בוש אינו טמון בעקרונות המדיניים שבו, אלא יותר באלמנטים המעשיים שבו: הוא לא הצליח להראות לנו כיצד המאמצים האלה בהנהגה אמריקנית יחלצו אותנו מהמצב הנוכחי אל החזון של הנשיא. המרכיבים המדיניים של הנאום פנו לצרכים הבסיסיים הן של הישראלים והן של הפלסטינים, לאמור, הצורך לסיים את הכיבוש, לפתור את בעיית הפליטים ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית, תוך מלוי הצרכים הלגיטימיים של ישראל לשלום ולביטחון. ברם, התנאים שהוצבו כדי לקיים הבטחות אלה החליפו למעשה בין סיבה למסובב, וקידמו את הדעה שהפעולות האלימות של הפלסטינים הן הסיבה לסכסוך הזה, בעוד שבפועל כיבוש ישראלי בן 35 שנה הוא זה שהביא לתגובות אלימות של הפלסטינים.
בנוסף לכך, התנאים שהציב בוש להשגת פתרון של שלום יכולים רק לעודד את ראש ממשלת ישראל אריאל שרון להמשיך באסטרטגיה הנוכחית שלו, אסטרטגיה של כיבוש מחדש של השטחים הפלסטינים ושימוש בכוח כדי לדכא את האוכלוסייה הפלסטינית באמצעות עוצר, כתרים, הריסת בתים והתנקשויות בלתי חוקיות. לפי הדוח האחרון של ארגון אמנסטי הבינלאומי, 400 פלסטינים בקירוב, כולל 79 ילדים, נהרגו בדרך זו בשנה שעברה בלבד. אסור לעודד את שרון להשתמש באלימות כדי להשיג שלום – לא זו בלבד שהדבר מהווה סתירה, אלא שזה פשוט לא יעבוד.
בנאום קיימות שלוש בעיות עיקריות בתיאור הסכסוך. הראשונה היא שבוש מיקם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ישירות במסגרת המלחמה נגד הטרור. זאת בעוד ששאר העולם סבור שהסכסוך הזה נסב אודות בעיית הכיבוש הישראלי והמאבק לשים לו קץ, ושאנו עדים כעת לתהליך אופייני של דה-קולוניזציה.
הבעיה השנייה היא שבוש ניגש לטפל בסכסוך הזה תוך שהוא מקדם שינוי במשטר ע"י תקיפת הרשות הפלסטינית, בניסיון לגרום לדה-לגיטימציה שלה ובפה מלא לעודד מנהיגות חלופית. מחד, אין זה מאד דמוקרטי מצדו. מאידך, אין הדבר מתיישב עם הערכים האמריקניים שהיו צריכים לגרום לנשיא בוש לכבד את בחירת ההנהגה הפלסטינית, הנהגה שלאחרונה הביעה מחויבות פומבית וחוקית לערוך בחירות חדשות בחודש ינואר.
הבעיה האחרונה בנאומו של בוש טמונה בהבלטת מרכיב אחד של הסכסוך, והוא הפעולות המזוינות של הפלסטינים (במיוחד אלה המכוונות נגד אזרחים), והניסיון להביא לפתרונו בנפרד משאר המרכיבים של הסכסוך – ואפילו כתנאי לפתרון שאר המרכיבים. אלא שכפי שנראה בקרוב, הכישלון בטיפול במרכיבים אחרים כמו האלימות הישראלית נגד אזרחים פלסטינים והכיבוש המתמשך, רק ישחק לידיהם של פלסטינים המעודדים את הסוג הזה של אלימות שממנו מודאג בוש ביותר.
למרות זאת, אילו הציע בוש חבילה כוללת המטפלת במרכיבים השונים של הסכסוך באופן מאוזן, הוא יכול היה ליהנות מהצלחה. חבילה כוללת זו צריכה לכלול דרישה מהפלסטינים להפסיק את הפעולות המזוינות, במיוחד אלה נגד אזרחים ישראלים (שמספרם עדיין מהווה רבע בלבד ממספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו לאורך 20 החודשים האחרונים). אבל היא צריכה גם כן להציג אלטרנטיבה בצורה של תהליך מדיני משכנע שיתן לפלסטינים תקווה שניתן להגיע לסיום הכיבוש, וייתן לישראלים תקווה שניתן להשיג שלום ובטחון.
המרכיב האחרון של החבילה הזו צריך להיות הפסקת הפעולות הצבאיות הישראליות הברוטאליות שמצד אחד הורסות בעליל את הרשות הפלסטינית, ומצד שני גורמות סבל לכל הפלסטינים באמצעות מדיניות של עוצר שמחזיקה 700,000 פלסטינים כלואים בבתיהם ועוד 1,250,000 פלסטינים כלואים בכפריהם. הדבר הביא לעלייה במספר הפלסטינים שהם בלתי מועסקים או שאינם יכולים להגיע לעבודה, לרמה הרסנית של 78%. כולנו בודאי מסכימים שהקלה במצב הנורא הזה יהווה צעד אחד מכריע לעבר השלום. - יצא לאור 3 יולי 2002 ©bitterlemons.org .
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן מדיני וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
בוש עשוי לכהן שש שנים נוספות
מאת עודד ערן
מאז 1967 נשא כל נשיא אמריקני נאום מרכזי שבו הציג את דעת הממשל על מרכיבי היסוד לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. אף אחד מהם לא נותר בתודעתנו. תכניות מקיפות אמריקניות לפתרון כמו תכנית רוג'רס (1969), תכנית רייגן (1982) ואפילו תכנית קלינטון (2000), הטרייה יותר, לא היו בסיס למו"מ והן נשארו שמות קוד לגישה האמריקנית לפתרון ותו לא.
האם גם על תכנית בוש 2002 נגזר גורל דומה? התשובה תלויה בשני גורמים ראשיים: מרכיבי התוכנית, ונחישותם של הנשיא והממשל ליישמה.
בחלק הפרוגרמטי של הנאום יש הגיון וסדר פנימיים שרובם פרובלמטיים מבחינת הפלסטינים. אמנם חזון שתי המדינות מוצג כבר בשורותיו הראשונות של הנאום, אך הדרך למדינה הפלסטינית בנויה מרצף מטלות מורכב ואתגרי לכל חברה, ובוודאי לחברה הפלסטינית במצבה הנוכחי. מימוש החזון בראיית ארה"ב מותנה בעמידה ביעדים הבאים:
וכשהפלסטינים יגיעו ליעדים אלו, ארה"ב תתמוך בהקמת מדינה פלסטינית זמנית. מאחר שלא ניתן הסבר לזמניות הזו יש להניח שלדעת הנשיא, אחרי המו"מ עם ישראל על הגבולות הסופיים של המדינה הפלסטינית, בירתה והיבטים אחרים של עניין הסוברניות (האם התכוון הנשיא לעניין השליטה במרחב האווירי, למשל, או היותה מפורזת?) היא תקבל מעמד קבע. בכל "תהליך אוסלו" תאריכי היעד הפכו בזה אחר זה לבדיחה עצובה ושני הצדדים לא עמדו באף אחד מהם. הנשיא בוש נזהר מלקבוע לוח זמנים לביצוע הרשימה, פרט – ובאופן מוזר – לבחירות המקומיות, האמורות להתקיים עד לסוף שנה זו. אפילו רשימת המטלות הישראלית נפתחת במטלה פלסטינית ובהתניה. "כאשר נתקדם לקראת ביטחון" ו"כאשר האלימות תפחת",
והנשיא קובע, שבמאמץ אינטנסיבי ניתן להגיע לביצוע של היעדים האלו ב-3 שנים.
מנקודת ראותם של השחקנים האזוריים הראשיים, הנאום הוא המקרה הקלאסי של חצי הכוס הריקה וחצי הכוס המלאה. מעמד הבלעדיות של ארה"ב בזירה הבינלאומית, השפעתם של אירועי ה-11 בספטמבר ועמדתה הנחרצת של ארה"ב בעניין הטרור מחייבים אותם להגיב פוזיטיבית על חצי הכוס המלאה ולסנן בין השיניים את הביקורת על החצי הריק.
מבחינת הפלסטינים והעולם הערבי, הדרישה לסילוק המנהיגות הנוכחית, קרי ערפאת, היא רף גבוה אם לא בלתי אפשרי. גם ללא נאום בוש, לא התכוון ראש הממשלה שרון לנהל מו"מ עם ערפאת והנאום שחררו כמעט סופית מן האפשרות שמו"מ כזה ייכפה עליו.
גם הרפורמות האחרות אינן פשוטות, במיוחד אם ארה"ב אכן תעמוד על דעתה שהן חייבות להיות יותר מאשר קוסמטיות.
בעייתי מאד, מבחינת הצד הערבי-פלסטיני, הוא היעדר הסינכרוניזציה, לא רק בין מסלולי המטלות, הפלסטיני והישראלי, אלא גם בין הפחתת הטרור והגברת הביטחון, מחד, לבין הצעדים שישראל מתבקשת לנקוט, מאידך, כמו הפסקת פעילות ההתנחלות. הסינכרוניזציה הזו, שהייתה מובלעת בתוכנית מיצ'ל מאפריל 2001, הוחלפה במה שנראה כטור פעולות עוקב, שתחילתו בהפסקת הטרור. ואכן, לעתים נשמע הנאום כקונצרט לפסנתר כאשר לא תמיד ברור הקשר בין המוסיקה שמנגנת יד שמאל לזו שמנגנת יד ימין. הסדר הפנימי הזה והקריאה לפלסטינים להחליף את ערפאת מאפשרים לראש הממשלה שרון לברך על הנאום. יחד עם זאת, בחזון הנשיא תקום מדינה פלסטינית, גבולותיה יותוו על פי החלטת מועצת הביטחון 242 ושאלות כמו ירושלים והפליטים מצויות גם באג'נדה של הנשיא בוש על אף שפרשנות קלינטון בנושאים אלה לא אומצה. אלו הם גורמים שיסייעו לפלסטינים לעכל את נאום בוש.
ליכולת שרידותו של הנאום כתוכנית פעולה יעמדו כמה גורמים, ביניהם השחיקה ברצון שני הצדדים להמשיך במצב הקיים, המשתקף לא רק באבדן חיים אלא גם בהרס כלכלי עמוק, היעדר כל אלטרנטיבה והואקום שנוצר בקומוניקציה הבילטרלית.
תוספת, בעתיד הקרוב, של מרכיבים מסוימים, עשויה לסייע לנאום לשרוד. ביניהם: כינוס ועידה אזורית, זירוז תהליכים בסיוע בינלאומי כמו תהליך הרפורמה במוסדות הכלכליים ובשיפור המצב הכלכלי, שחרור כספים מצד ישראל והרפיית הסגרים הישראליים שיאפשרו חזרה הדרגתית, אך מזורזת, למהלך חיים תקין ככל האפשר.
ולכל השחקנים האזוריים כדאי לזכור – לנשיא בוש נותרו יותר משנתיים לכהונתו, מבלי להביא בחשבון אפשרות לקדנציה שנייה. לאף גורם בזירה הבינלאומית אין סיבה טובה להיכנס לעימות עמו ועם ארה"ב. – יצא לאור 3 יולי 2002 © bitterlemons.org.
עודד ערן שרת כשגריר ישראל בירדן בשנים 1997-1999 וכראש צוות המו"מ עם הפלסטינים עד לוועידת קמפ דייוויד.
=============================
השקפה פלסטינית
נאומו של הנשיא בוש: כישלון של מנהיגות
מאת ג'ורג' ג'יאקאמאן
נאומו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש היה בבחינת אכזבה גדולה לכל הנוגעים בדבר, למעט קיצוניים ופוליטיקאים מהימין בישראל. אפילו מנהיגי המדינות המתועשות, ה-8G במפגש הפסגה האחרון שלהם בקנדה לא יכלו להסכים למתכון של בוש ל"שינוי במשטר" בפלסטין, כלומר, קביעה מי צריך ומי לא צריך לרוץ לבחירות למשרה בה מחזיק כעת המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. כפי שכמה פרשנים בישראל ציינו, נאומו של בוש היה יכול להיכתב ע"י ראש ממשלת ישראל אריאל שרון עצמו.
הדרישה לרפורמות הייתה קיימת מקדמת דנא בקרב הפלסטינים, הרבה לפני גילויה המאוחר ע"י ממשל בוש. מלחמה בשחיתות, מתן דין וחשבון בכל דרג, שלטון החוק ובחירות סדירות היו דרישות שהוצגו ע"י פלסטינים בעצומות רבות מספור, דוחות, הפגנות והצעות לאורך השנים.
הרפורמות סוכלו מסיבות שונות, כולל העובדה ש"דגם אוסלו" התבסס על הנחה של קיום משטר פלסטיני אוטוריטארי ומושחת שיכול לספק את הסחורה. לפני פרוץ הסכסוך הנוכחי, ההסדר הזה היה מקובל במידה רבה על ממשלות ישראל השונות, כל עוד הסוגיות של "הסדר הקבע" נדחו, ונמשכו הקמת ההתנחלויות והפקעת האדמות.
לפני שנרצח בידי ימני קיצוני, ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ניסח זאת בבהירות: הרשות הפלסטינית (להלן הרש"פ) תמשול "בלי בצלם ובלי בג"צ". אחד מעמודי התווך של דגם אוסלו, כפי שניסח זאת פרשן ישראלי לאחרונה, היה להפקיד בידי הרש"פ את פעולות השיטור על האוכלוסייה שלה לטובת הביטחון הישראלי כ"קבלני משנה בתמורה לקידום אישי וכלכלי, ולהבטחות מדיניות עמומות" (הארץ, 18 באפריל 2002, ההדגשה שלי).
מנקודת המבט של הרש"פ, "הבנות והבטחות" אלה לא קוימו, למרות ששני הצדדים היו קרובים מאד להגיע להסכם בטאבה בינואר 2001, לפני שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק החליט להפסיק את המשא ומתן. גם עכשיו, נראה שהרש"פ מוכנה להמשיך למלא את תפקידה הקודם, בתנאי שתהיה תמורה מדינית.
כאן טמון לב העניין. אם נניח בצד את הרטוריקה של הדמוניזציה, ערפאת אינו שותף מנקודת המבט של שרון משתי סיבות לפחות: ראשית, שרון מבין שערפאת אינו יכול לקבל כהסכם קבע הרבה פחות ממה שהושג במשא ומתן בטאבה, וכפי שסוכם במסמך שהוכן ע"י שליח האיחוד האירופי מיגל מורטינוס שהיה נוכח באותה עת. (הטקסט בהארץ, 14 בפברואר 2002).
שנית, בעוד שנראה שניתן עקרונית להגיע להסכם "ביניים" נוסף עם הרש"פ כפי ששרון מעדיף, העובדה שערפאת, מנקודת מבטו של שרון, פנה לצורה של סכסוך מזוין כדי "לחלץ" ויתורים מדיניים הינה בלתי נסלחת הואיל ובין היתר, היא מערערת את הכוח הצבאי ההרתעתי של ישראל.
לדעה זו שותף גם הרמטכ"ל היוצא, שאול מופז. ובדבריו המהדהדים של ימני אחר, שר הביטחון לשעבר משה ארנס, קודם כל יש להביס את הפלסטינים, כדי שניתן יהיה לעשות עמם "שלום". המושגים "רפורמות" ו"שינויים במשטר" משמשים כגורם מרתיע נוסף בפני כל הנהגה פלסטינית עתידית המתפתה לסטות מ"תהליך המשא ומתן".
העובדה היא שמשא ומתן רב חשיבות התנהל לכל אורך "תהליך אוסלו" בקרב מפלגות ישראליות שונות, לגבי השאלה מה הן מוכנות להציע לפלסטינים. בממשלה הנוכחית, דעת הרוב נעה בין טיהור אתני שכעת מכונה במלה "טרנספר" לבין חלוקה לקנטונים מנותקים תחת שליטה ישראלית.
כאן ניתן לראות את הכישלון של ההנהגה האמריקנית בבירור הרב ביותר, כישלון המגיע לשיא תחת ממשל בוש. שכן דעת הקהל בישראל נסחפת לימין לאורך שני העשורים האחרונים. כתוצאה מכך, האידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" זכתה להשפעה הולכת וגוברת בזירה הפוליטית הישראלית, בעיקר משום שישראל הצליחה לכבוש אדמה פלסטינית משך 35 שנה מבלי להיענש על כך. הדבר הזה התאפשר רק בתמיכה של ארצות הברית.
ישראל כמדינה רשמה הצלחה יוצאת דופן ביכולתה לנטרל לחץ חיצוני. העבודה השיטתית והבלתי נלאית של השדולה הישראלית ותומכי ישראל בארה"ב לאורך השנים הצליחה מעל ומעבר לקדם נושאים ישראלים שונים שעל סדר היום, על חשבון השלום, היציבות והפשרה ההוגנת.
למעשה, המנוח יצחק רבין היה קרבן של הצלחה זו, היות והיא תרמה לעליית הימין הקיצוני בישראל, אליו השתייך רוצחו.
כתוצאה מכך, לממשל בוש יש סדר יום בענייני פנים בלבד, ככל שהדבר קשור בסכסוך הנוכחי. דבר זה, בשילוב המשיחיות הציונית הצועדת יד ביד עם הדחף הקולוניאלי לגאול אדמה ולגזול משאבים מהפלסטינים, הוא מתכון בטוח לסכסוך מתמשך. זהו ההסבר לכישלון "תהליך השלום" עד כה.
עם או בלי ערפאת לא יושג שלום, אלא אם ארה"ב ואירופה יעמדו על עמדתן הרשמית לפיה הגדה המערבית ועזה הן בבחינת שטחים כבושים שישראל צריכה לפנות בתמורה לשלום. שום דבר פחות מכך לא יבטיח פתרון יציב. אך מי בכלל מעוניין ביציבות, כל שכן בשלום? -יצא לאור 3 יולי 2002 © bitterlemons.org .
ג'ורג' ג'יאקאמאן הוא דיקן לימודי תואר שני ושלישי באוניברסיטת ביר זית. הוא נמנה בין המייסדים של המכון הפלסטיני ללימוד הדמוקרטיה (מואטין). הוא עורך שותף של לאחר אוסלו: מציאות חדשה, בעיות ישנות (לונדון, 1998), ושחיתות ועיצוב מדינה בפלסטין (יתפרסם בקרוב).
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><