לקחים משנתיים של עימות
2 אוקטובר 2002, גליון 35
================
www.bitterlemons.org
================
כדי להירשם למנוי בגירסת הדואל של bitterlemons.org,
שלח/י בקשה ל-subscribehebrew@bitterlemons.org.
המאמרים הבאים ניתנים לפרסום תוך אזכור הולם של
המחברים ו-bitterlemons.org.
ניתן לראות גליון זה, גליונות קודמים, מסמכים רלבנטיים
ומידע "מי אנחנו" באתר האינטרנט שלנו, www.bitterlemons.org.
בגליון זה
=============================
><
תקועים
-
מאת ע'סאן חטיב
אין זה שהבכירים הישראליים לא
הוזהרו מפני תוצאות המעשה.
><
אין אסטרטגיה לשלום
-
מאת יוסי אלפר
בשובה למו"מ על ישראל להפיק
לקחים משנתיים של אלימות.
><
שנתיים של תוקפנות ישראלית
ואינתיפאדה פלסטינית
-
מאת קדורה פארס
לא המשא ומתן ולא העימות הביאו
חרות לפלסטינים או ביטחון לישראלים.
><
לקחים ישראליים מהעימות הצבאי
-
מאת זאב שיף
העימות הנוכחי לא הסתיים וצפויים
בו מן הסתם עוד פרקים נוספים.
=============================
השקפה פלסטינית
תקועים
מאת ע'סאן חטיב
וב הפרשנים, בבואם לנסות לנתח את העימותים הנוכחיים, מבססים את הניתוח שלהם על ההנחה המוטעית שפלסטינים הם אשר יזמו את האינתיפאדה. על כן, הם שואלים: מה השיגו הפלסטינים ומה הפסידו? למרות שזו לבטח שאלה לגיטימית, חשוב לתקן את ההנחה עליה מתבססת הקביעה הזאת. עימותים אלה החלו ב-29 בספטמבר 2000, לאחר שראש ממשלת ישראל אהוד ברק אישר לימני הקיצוני שהנהיג את האופוזיציה דאז לקיים ביקור חסר תקדים ופרובוקטיבי למסגד המוסלמי השני בקדושתו בעולם.
אין זה שהבכירים הישראלים לא הוזהרו מפני תוצאות מעשה זה. הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת וארבעה מנהיגים פלסטינים חשובים אחרים ביקרו בחשאי בביתו של ברק, ביקור בו הזהיר המנהיג הפלסטיני את ברק מהסכנות הברורות הטמונות בביקור. כמה ימים לאחר מכן, ג'יבריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל בגדה המערבית, צוטט בעמוד הראשון של הג'רוזלם פוסט, באומרו שאם יותר לאריאל שרון לבקר באל-חרם אל-שריף [הר הבית], הדבר יביא לגל של הפגנות זעם עממיות חריפות כל כך שלא הביטחון הישראלי ולא הפלסטיני יוכלו לדכאן. הוא אמר לישראלים שאל להם לצפות מגורמי הביטחון הפלסטינים למנוע את הפגנות הזעם שכן הפלסטינים ראו באזהרה ביטחונית מצדם תרומה מספקת למניעת ההתפרצות הממשמשת ובאה.
הצעד הישראלי השני שדחף את האזור לעבר אלימות תואר בצורה נכונה בניתוח שנכתב בהקדמה לדו"ח ועדת מיטשל בהנהגת ארצות הברית. צוות הבדיקה הזה מצא שתגובת היתר הברוטאלית של ישראל למחאות הפלסטינים מיד לאחר ביקורו של שרון במסגד הייתה במידה רבה האחראית להתפרצות העימותים. יהא זה מועיל לחזור ולבחון את המספרים והנתונים של האבדות מהם עולה לדוגמא, שבעשרת הימים הראשונים של הפגנות זעם אלה שברובן היו בלתי חמושות, הצבא הישראלי הרג בממוצע עשרה מפגינים פלסטינים ביום, כאשר כמעט ולא היו אבדות בצד השני.
לאור זאת ניתן לטעון שהמעבר ביחסים בין שני הצדדים ממצב של משא ומתן לשלום למצב של אלימות ועימות נעשה בעיקרו ביוזמה ישראלית. כתוצאה מכישלון השיחות על הסדר הקבע בקמפ דיוויד, ניתן לראות את האלימות המתמשכת כדרך הישראלית ל"העניש" את ההנהגה והעם הפלסטיניים על עמדותיהם במשא ומתן בקמפ דיוויד. יש להבינם לאור מצבו המתדרדר של ברק בדעת הקהל, כשהבחירות מעבר לפינה. ישראלים רבים סברו שהתמיכה הציבורית בממשלת ברק יכולה להשתפר באמצעות טיפול ביד קשה במפגינים הפלסטינים.
לכן, ההיגיון שמאחורי מסע האלימות הישראלי נגד הפלסטינים היה להביא לשינוי בעמדה המדינית הפלסטינית במשא ומתן. לפי התפיסה הפלסטינית, היכולת לעמוד בלחץ זה ולשמור על עמדות מדיניות שנותרו זהות לאלה שהובטחו ע"י הלגיטימיות הבינ"ל, ופורטו בהחלטת מועצת הביטחון 242 הקוראת להפסקת הכיבוש, היא בין ההישגים הפלסטינים החשובים ביותר בשלב זה של העימות או האינתיפאדה. הפלסטינים הוכיחו כחסרת שחר את הקביעה הישראלית (שאף כמה פלסטינים אששו אותה) לפיה לאחר הסכמי אוסלו לפלסטינים לא הייתה אופציה אחרת מלבד המשא ומתן, בין אם ישראל דבקה בהסכמים אלה ובין אם לאו. הפלסטינים הוכיחו שבעוד שהם העדיפו להמשיך במשא ומתן של שלום להפסקת הכיבוש, כאשר המסלול הזה מוצה ונכפתה אלימות היו להם אופציות אחרות.
בכל מקרה, לאחר ההשתלטות של שרון, אופי המאבק השתנה. בחירתו של שרון הביאה את הפלסטינים למסקנה שישראל אכן אינה מוכנה לשים קץ לכיבוש של אדמה פלסטינית. מאז, נותרנו תקועים עם ממשלה ישראלית המחזיקה באידיאולוגיה המתבססת על שלילת האחר ולא על פשרה עמו. ממשלה זו מאמינה בזכויות ההיסטוריות והדתיות של ישראל על השטחים הפלסטינים, אותו שטח בדיוק שהחוק הבינלאומי תופס כשטח כבוש ושהסכמי אוסלו הציעו שיועבר בהדרגה לרשות הפלסטינית. האידיאולוגיה והמבוי הסתום הם אלה שהפכו לבלתי אפשרי את חידושו של תהליך שלום כלשהו בעל משמעות, ומכאן שאנו תקועים כעת במצב של עימות. - יצא לאור 2 אוקטובר 2002 ©bitterlemons.org .
ע'סאן חטיב הוא שר העבודה בקבינט החדש של הרשות הפלסטינית. שנים רבות היה פרשן פוליטי וניהל משרד לקישור עיתונאי.
=============================
השקפה ישראלית
אין אסטרטגיה לשלום
מאת יוסי אלפר
אחת הדרכים לבחון את הלקחים שישראל הפיקה – או, אולי, הייתה צריכה להפיק – משנתיים של עימות עם הפלסטינים, היא לסקור את מהלך האירועים מנקודת ראותם של המנהיגים הרלבנטיים.
בדיעבד, צדק כנראה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק כשטען שאסטרטגיית המו"מ שלו אילצה את יאסר ערפאת לחשוף את כוונותיו האמיתיות, וכי כוונות אלו, בייחוד אלו הנוגעות לזכות השיבה ולסוגיית הר הבית, נגדו את עקרון הדו-קיום עם ישראל. כמו כן הזהיר ברק, תוך ראיית הנולד, שעבור ישראל החלופה לתהליך שלום, אם זה יקרוס, יהיה פינוי חד-צדדי. ואכן חלופה זו נראית יותר ויותר אטרקטיבית בעיני ישראלים שאינם צופים הסדר מוסכם בקרוב. אדרבא, רעיון הפינוי החד-צדדי מהווה כיום תוצר הלוואי המשמעותי ביותר בישראל מהעימות הנוכחי.
מאז הסתלקותו של ברק מהשלטון בראשית 2001 ניתן לאפיין את הסכסוך ככזה שבו לאף לא אחד משלושת המנהיגים הרלבנטיים – ערפאת, ראש הממשלה אריאל שרון, ונשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש – אין אסטרטגיה מציאותית לשלום.
אין להסיק מכך שלערפאת אסטרטגיה לניהול מלחמה ממושכת, לא כיום ולא בעבר, או שהוא התכוון לפתוח בעימות ב-28 בספטמבר 2000. אמנם רבים בישראל מאמינים בכך, אולם קיים גם ניתוח פלסטיני משכנע, שלפיו לערפאת אין כלל אסטרטגיה, וכי למעשה הוא מודרך במעשיו ע"י אירועים שכמעט ואינו שולט בהם. מכל מקום ברור שלפלסטינים נרטיב שונה מאד באשר לשורשי העימות הנוכחי.
אך ברור גם שהפלסטינים אכן התכוננו לנהל מאבק מזוין נגד ישראל. זאת טעותם המשמעותית ביותר: הם ממשיכים להאמין בחיוניות וביעילות שבקיום כוח מזוין פלסטיני המיועד, בנסיבות כלשהן, להרתיע את ישראל ואף להלחם בה. וערפאת מתמיד באמונתו שהאלימות תקדם את עניינו. כאן שוגים הפלסטינים בגדול, הן באשר למאזן הכוחות האמיתי בין שני הצדדים, הן ביחס לנסיבות הגיאו-אסטרטגיות שיאפשרו לפלסטינים, אם בכלל, לממש בעתיד את כמיהתם למדינה.
התגובה הראשונה של ישראל לתוקפנות של הפלסטינים, כפי שנתפסה בעיניה, הייתה להגדיר את מטרות המלחמה שלה במונחים של סיכול המטרות הפלסטיניות כפי שהבינה אותן: ""בינאום" ו"ערביזציה" של הסכסוך, וסחיטת ויתורים ישראלים כתוצאה מאבדות. בכך הצליחה ישראל. אך עם בחירתו בפברואר 2001 שילב שרון – בשקט וע"ס הבנתו מזה שנים את מקומה של ישראל במרחב - מערכת יעדים מורחבת הרבה יותר: ישראל חייבת לסיים את העימות בכוח, שהוא השפה היחידה המובנת לערבים, ובכך לשדר מסר הרתעתי ברור שלא יושג נגדה דבר בכוח הזרוע; ישראל חייבת ליצור דה-לגיטימציה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית ולתמרן את מערך ההנהגה השורד לטובת מטרותיה; ישראל חייבת להשתלט מחדש על הגדה המערבית ועל רצועת עזה ולהחזיק בהן באמצעות כוח מזוין והרחבת ההתנחלויות. בדרך זו ייאלצו הפלסטינים לבסוף להסתפק בהרבה פחות מאשר ברק הציע להם והם דחו על הסף.
שרון מימש יעדים אלה באופן זמני וחלקי. בשילוב מושכל של זהירות ויכולת תמרון פוליטי ובצירוף ההתגרויות האין סופיות והמפלצתיות של ערפאת, הבטיח שרון את תמיכתם של ארה"ב ושל הציבור הישראלי ונטרל בפועל חלק גדול מהעולם הערבי. אדרבא, הוא הצליח עד כה יותר מאשר בניסיונותיו הקודמים לכבוש ולתמרן, באמצעות אגודות הכפר ב-1981 ובלבנון ב-1982. הוא נהנה כנראה משיתוף הפעולה הלא מכוון של גורמי מפתח בממסד הביטחוני-המודיעיני הישראלי, הממשיכים לספק לו את ההערכות המגשימות-את-עצמן שהוא מבקש לשמוע. היה לו גם מזל: אירועי ה-11 בספטמבר גרמו להנהגה האמריקנית לגבש תפיסה ששיבצה את ערפאת – אשר לכאורה שיתף פעולה בשיבוץ – בקרב כוחות הרשע.
בהנחה שכל שאר הגורמים אינם משתנים, נותרו לנו שתי אפשרויות. אם תצליח האסטרטגיה של שרון, אזי אנו והפלסטינים נדונו לחיות במציאות יותר ויותר "דרום אפריקני" שבה, הודות למפעל ההתנחלויות ששרון מקדם, שתי האוכלוסיות מתערבבות ללא תקנה, בעוד הפלסטינים הופכים להיות רוב וחותרים לפתרון המבוסס על "one man, one vote" במקום פתרון של שתי מדינות. אם תיכשל אסטרטגיית שרון – וזוהי התוצאה הסבירה יותר, באשר אי-אפשר לסיים בכוח בלבד סכסוך שכרוכות בו כל כך הרבה סוגיות פוליטיות וטריטוריאליות מקומיות, מרחביות ואף גלובליות – אזי נגיע בשלב כלשהו לחידוש המו"מ.
בשובה למו"מ על ישראל להציג עמדות הניזונות מהלקחים שהפיקה - מניתוח היעדים של ערפאת, מכישלון מסלול אוסלו, ומשנתיים של אלימות: סידורי בטחון יותר חזקים בתוך המדינה הפלסטינית ולאורך הגבולות העתידיים של פלסטין עם העולם הערבי, ע"מ למנוע יצור והברחה בלתי-חוקיים של נשק; תיקוני גבול המצרפים לישראל אך ורק ישובים בני-הגנה ושאולי מצרפים לפלסטין עיירות בתוך ישראל שבהן אוכלוסייה ערבית העוינת יותר ויותר את ישראל; הסכם "סוף הסכסוך" המגלם בתוכו, לפחות ברובד ההצהרתי, השלמה פלסטינית עם הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית; וברוח זו, מניעת זכות השיבה לישראל לכלל הפליטים הפלסטינים.
אלא שבמזרח התיכון, כמובן, אין מצב שבו שאר הגורמים אינם משתנים. אפשר שנחזה בקרוב במתקפה אמריקנית נגד עיראק שתהיה בעלת השלכות מרחיקות-לכת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הנוכחי. הספירה לאחור לקראת מתקפה זו כבר מטילה אילוצים על פעילותה הצבאית של ישראל, ולראייה הסרת המצור על מפקדתו של ערפאת ב-29 בספטמבר. – יצא לאור 2 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org.
יוסי אלפר הוא פרשן מדיני ישראלי. בעבר כיהן כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.
=============================
השקפה פלסטינית
שנתיים של תוקפנות ישראלית ואינתיפאדה פלסטינית
מאת קדורה פארס
בתחילה, האינתיפאדה זכתה לתמיכה ציבורית בלתי אלימה שנמשכה זמן מה. אבל הממשלה הישראלית הטביעה את האינתיפאדה בדם כאשר צבאה, בראשות הגנרל הקיצוני שאול מופז, הרג לא פחות מ-200 אזרחים פלסטינים ופצע כ-2000. בתוכם היו 13 פלסטינים אזרחי ישראל שנורו בכדורי המשטרה שאף פצעו מאות אחרים. כל זה אירע עוד לפני שישראלי אחד נהרג בעימותים. ישראל קבעה את חוקי המשחק באופן שהבטיח שהוא יהפוך לזירה של עימות אלים ומחמיר. זו הייתה הגישה הקלה והנוחה יותר עבור ישראל, היות שהיא הצד החזק יותר.
לכל מאבק יש מטרה. העם הפלסטיני הבהיר שמטרתו הקבועה היא להביא לסיום הכיבוש. מאידך, הצד הישראלי הדגיש שמטרתו היא להבטיח ביטחון לישראל. כשבוחנים את שתי המטרות הללו, קשה לדבר על הצלחות לאחר שנתיים של עימות דמים מתמשך. הפלסטינים רואים דם והרס בכל מקום, ואני מאמין שלישראלים יש תחושה מתמדת של איבוד ביטחון. אולם למרות שהאבדות בנפש והנזקים החומריים שונים, האבדות בחזית הפלסטינית היו גדולות הרבה יותר מאלה בצד הישראלי. מספר האזרחים שנהרגו בידי הצבא הישראלי גדול פי כמה ממספר האזרחים שנהרגו בידי ההתנגדות הפלסטינית.
העם הפלסטיני אינו יכול לטעון שעשה צעדים לעבר השגת חרות ועצמאות, והממשלה הישראלית אינה יכולה לטעון שהשיגה ביטחון לאזרחיה או נחלה הצלחה בהחייאת הכלכלה. להפך, התוצאות הברורות מאשרות עובדה שהתעלמו ממנה בשנתיים האחרונות והיא שאין ליישב סכסוך מסובך רב פנים כזה ע"י כוח צבאי גס או אלימות בלבד. ואולם הממשלה הימנית-קיצונית בישראל לא השתכנעה בכך, למרות שהיא מיצתה את כל דרכי הדיכוי נגד העם הפלסטיני. ולכן העימות יימשך.
ניתן לומר ששני הצדדים מצויים במשבר. שניהם תלויים על עץ גבוה, וכל אחד מהם איבד את היכולת להציע לשני סולם כדי לרדת מהעץ. הממשלה הישראלית לא ניסתה להשקיע מאמץ בתקופה של יותר מ-40 יום ללא פעולות התאבדות כדי ליצור אוירה פחות רווית דם שתשמש כנקודת יציאה מהמאבק לשני הצדדים. במקום זאת, הממשלה הישראלית המשיכה בפשעיה ובמצור. ישראל הצליחה רק ליצור שכן פצוע, מתוסכל ורעב. ובצורה זו או אחרת, אנו נתנו יד ליצירת שכן ישראלי מתוח ועצבני שחי בחוסר ודאות לגבי עתידו, דבר שהופך את המצב למסובך מאד.
לא משא ומתן ולא עימות הביאו חרות לפלסטינים או ביטחון לישראלים. לכן שני המחנות יפנו באופן קולקטיבי לכוחות אידיאולוגיים קיצוניים, והעימות ילבש צורה אידיאולוגית בעתיד, כזו שלא תשתלב בפתרונות של אמצע הדרך. אם הדבר אכן יקרה, אני סבור שאנו עלולים לאכזב דור שמאמין בפתרון היסטורי על בסיס שתי מדינות לשני עמים. כאן האבדות של הישראלים נראים לי גדולות יותר.
אבל בעוד שהאבדות של הפלסטינים היו רבות מספור, הפלסטינים גם "יפסידו" את השחיתות שטופחה ע"י ישראל, שסברה שתוכל ליצור מנהיגות שתחיה בשלום עם ישראל אבל לא תשים קץ לכיבוש. אחד הדברים המעטים שניתן לתארם כהצלחות פלסטיניות הוא כישלון התכנית להצבת הנהגה פלסטינית מושחתת. אדרבא, כישלונה עשוי להוביל להופעתה של מנהיגות אמינה יותר ומחויבת יותר למאבק של העם הפלסטיני.
האינתיפאדה אף אפשרה לעם הפלסטיני לתבוע בחזרה את זכותו להתנגד לכיבוש, זכות שניטלה ממנו ע"י הסכמי אוסלו, שבד בבד לא הבטיחו שתופסק בניית ההתנחלויות. בשל כך, קשה לדבר על הישגים בשנתיים האחרונות.
אחד הדברים שישראל איבדה הוא תדמיתה כמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. תחת עימות, חלה נסיגה מהירה בתדמיתה לכזו של מדינה גזענית, ימנית ובעלת צביון צבאי. ניתן לראות זאת בנוכחות הדומיננטית של מנהיגי צבא בפוליטיקה הישראלית. ישראל אף איבדה את ההזדמנות שהחלה להתבסס בשנים האחרונות – לנרמל את מעמדה באזור. המראות רוויי הדם שנראים מידי יום ע"י עשרות מיליוני ערבים החזירו למוחותיהם את התדמית הישנה של ישראל והחזירו את המאבק לצורתו המקורית. - יצא לאור 2 אוקטובר 2002 ©bitterlemons.org.
קדורה פארס הוא חבר המועצה הפלסטינית המחוקקת.
=============================
השקפה ישראלית
לקחים ישראליים מהעימות הצבאי
מאת זאב שיף
אחרי שנתיים בהם נמשך העימות הצבאי הנוכחי בין ישראל והפלסטינים מסכמים הצדדים את לקחיהם וכל צד עושה את חשבון הנפש שלו. ההערכה בישראל היא שהעימות נגדה תוכנן מראש כדי להביאה לויתורים באמצעות הכוח. מספר חדשים קודם לכן קבעה הערכת המודיעין הישראלי כי צפוי שהפלסטינים יפתחו בפעולות אלימות אם לא ישיגו דרישותיהם במשא ומתן. בעימות זה נסוגו הפלסטינים מההתחייבות שניתנה על ידי ערפאת במכתבו ליצחק רבין שלא להפעיל כוח להשגת יעדים מדיניים. כשם שהצד הפלסטיני לא קרא כראוי את החברה הישראלית ותגובותיה כך נכשל הצד הישראלי בהבנת הלחץ הפנימי הקשה בה נתונה האוכלוסייה הפלסטינית אחרי הסכמי אוסלו - אוכלוסיה שמצבה הכלכלי הדרדר למחרת ההסכמים, ושראתה את התרחבות ההתנחלויות הישראליות כהעמקת הכיבוש הישראלי. בכל מקרה הטעות הגדולה של ערפאת הייתה שלא ידע להפסיק בשלב מוקדם יחסית את העימות הצבאי.
בצד הישראלי עמדה מעל לכל ההחלטה העקרונית שאין בשום פנים לאפשר מצב שבו תעשה ישראל ויתורים כתוצאה מהפעלת טרור וכוח נגדה. אם יעשו ויתורים מהותיים הם צריכים להיעשות רק ליד שולחן המשא והמתן. בהחלטה זו עומדת ישראל בהצלחה וזוכה בתמיכת דעת הקהל שלה, שרובה תומך מזמן בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. היעד הפלסטיני העיקרי נתפש כרצון לגרום למקסימום אבידות אזרחיות ובפרט בגבולות הקו הירוק. שנתיים אחרי פרוץ העימות עולה מספר ההרוגים הישראלים על 600 איש, רובם אזרחים ולא אנשי צבא. עובדה זו היא שהשפיעה ביותר על דעת הקהל הישראלי והיא שגרמה בעיקר לשינוי בעמדות הפוליטיות בחברה הישראלית. היא שערערה את "מחנה השלום" בישראל ואת הסיכוי שמפלגת העבודה תחזור לשלטון בעתיד הנראה לעין.
יעד פלסטיני אחר היה להביא לבינאום הסכסוך, ולגרום לכך שכוחות בינלאומיים יוצבו בשטחים כאשר הסכסוך בעיצומו. על אף שהצעה זו עלתה שוב ושוב באו"ם, היא סוכלה. יעד פלסטיני אחר בעיני ישראל היה המאמץ להביא למעורבות אקטיבית, כולל איום צבאי, מצד מדינות ערב. מצרים החזירה אמנם בשלב הראשון של העימות את שגרירה מישראל אך העימות לא גלש מעבר לגבולות גם כאשר שטחי הרשות הפלסטינית נכבשו מחדש. לא נפתחה "חזית שנייה" לישראל בגבול הצפון על ידי חיזבאללה. בצמרת השלטון במספר מדינות ערב נתפש ערפאת כמי שמסכן את יציבות האזור. ביטוי לכך אפשר למצוא אפילו ביוזמת השלום הסעודית. אפשר לקרוא אותה גם כאיתות לערפאת שאי אפשר להמתין לו בלי סוף שיבוא ביוזמת שלום ולכן מדינות ערב עוקפות אותו ביוזמת שלום שלהן.
על אף שהמושג "כיבוש ישראלי" חזר לדעת הקהל הבינלאומית נכשלו הפלסטינים במאמץ לשכנע כי יש הצדקה לפעולות טרור רצחניות נגד אזרחים. כישלונם בלט במיוחד אחרי ה-11 בספטמבר. מעמדו של ערפאת בוושינגטון התערער כליל. ישראל שכנעה כי צעדיו למניעת טרור הם קוסמטיים וטקטיים לכל היותר. כשלון שליחותם של גנרל זיני ושל ג'ורג' טנט בגלל מעשי טרור קשים בישראל שכנע את וושינגטון כי ישראל צודקת. וושינגטון השתכנעה שלערפאת היה קשר אישי בהבאת ספינת הנשק קארין איי מאיראן. היה זה כשלון אסטרטגי אישי של ערפאת כאשר וושינגטון הצהירה שאינה רוצה במגעים עמו ומצפה שיוחלף בהנהגה שתמשיך במשא ומתן.
פעמיים הטילה ישראל מצור על ערפאת במוקטעה ברמאללה. הייתה זו טעות מצידה משום שבכך הצליחה למקד מחדש את תשומת הלב לערפאת ולמעשה אך גרמה לעיכוב בביצוע רפורמות ברשות הפלסטינית. חשוב להדגיש כי התביעה לרפורמות ברשות הפלסטינית, לשקיפות, נתמכה גם על ידי מדינות האיחוד האירופי. מכאן שהתחושה שהניהול של הרשות הפלסטינית לקוי היא דעה כללית למדי.
התפנית האמריקנית בולטת שבעתיים משום שחדרה גם לתחום הצבאי. מי שזוכר את התגובה האמריקנית הנזעמת ב-16.4.01 כאשר כוח ישראלי חדר לבית חנון ברצועת עזה והתכוון להישאר שם למשך הלילה, לעומת השתיקה של וושינגטון כאשר צה"ל פתח בשני מבצעים גדולים בגדה (במרץ-אפריל 2002, כולל כניסה למחנות פליטים, וביוני כאשר נכבשו למעשה שטחי איי) אינו יכול שלא להסיק כי וושינגטון נתנה למעשה יד חופשית לצעדים צבאיים גדולים של ישראל במלחמתה בטרור הפלסטיני. זהו הישג ברור לישראל, אם תדע לנצלו ליוזמה מדינית.
אם גרימת נזקים לישראל יכולה להיחשב כהצלחה אזי לפלסטינים היו הישגים. במקום ראשון ניצב הנזק בקרע שנוצר בין ישראל והמיעוט הערבי שלה. בכך הצליחו הפלסטינים להרחיב את העימות הצבאי לשכבות שלא היו מעורבות בו בצורה פעילה. עשרות רבים של ערבים ישראליים נתפשו למעשי טרור קשים. זהו נזק שיקרין בהכרח על עמדת ישראל בנושאים שונים. הועמקה התחושה כי בכוונת ערפאת לערער את ישראל מבפנים וכי המאבק הוא גם על קיומה של מדינת ישראל. התגובה המיידית היא בעמדה הנוקשה יותר בישראל נגד כל רעיון של קבלת פליטים פלסטינים לשטחה.
זה השפיע גם על הרעיון של גדר הפרדה לאורך הגבול. המתנחלים אינם רוצים בכך משום שהפירוש מבחינתם שיישארו מעבר לגדר ההפרדה, אך לחצי דעת הקהל גוברים. לגדר ההפרדה יש משמעות שלילית פסיכולוגית משום שהיא אומרת שהציבור הישראלי התייאש מהסכמים עם הפלסטינים. הנטייה היא לצעדים חד-צדדיים. אך יש לכך גם משמעות פסיכולוגית. בלשון לא-דיפלומטית: איננו רוצים לראותכם בקרבנו. מוטב להביא עובדים זרים מרחבי העולם ולא להסתכן בפעולות טרור בשטחנו. ספק אם ערפאת יכול לרשום זאת כהישג בעימות. ולסיכום, ספק רב אם הפלסטינים יכולים לומר לעצמם שהעימות הצבאי שיזמו קרבם יותר למימוש שאיפתם להקים מדינה פלסטינית ברת קיום.
בישראל יש הבנה שהכוח הצבאי מוגבל מטבעו כאשר מדובר בסכסוכים שהגורם האתני והדתי מוביל בהם. אי אפשר להשיג במלחמה כזו הכרעה צבאית. לישראל, ולא רק לה, אין למשל פתרון צבאי לטרור מתאבדים. ברור שהישגים מבצעיים אינם חיים בפני עצמם ובמיוחד אם אינם מנוצלים למהלכים מדיניים. מאז עלתה ממשלת שרון לשלטון אין לישראל יוזמה מדינית כנה ומלאה כשם שגם לפלסטינים אין תכנית אמיתית כזו. ולכן, העימות הנוכחי לא הסתיים וצפויים בו מן הסתם עוד פרקים נוספים. – יצא לאור 2 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org.
זאב שיף הוא הפרשן הביטחוני של עיתון "הארץ".
=============================
לביטול מנוי ב-bitterlemons.org, יש לכתוב ל-
unsubscribehebrew@bitterlemons.org ולכתוב
unsubscribehebrew בשורת הנושא. ניתן לכתוב
לעורכים ע'סאן חטיב ויוסי אלפר ב-ghassan@bitterlemons.org
ו-yossi@bitterlemons.org, בהתאמה.
bitterlemons.org הינה איגרת אנטרנט המציגה דעות ישראליות
ופלסטיניות ביחס לסוגיות בעלי עניין משותף. כל גליון מנתח
סוגיה מוגדרת המעוררת מחלוקת. bitterlemons.org
מקיים סימטריה ארגונית ומוסדית מוחלטת בין מרכיביו
הישראלים והפלסטינים.
><><><><><><><><><><><><><><><><